הרב אברהם אליהו קפלן היה איש גאון רגיש ועמוק מאוד שתמיד הרשים אותי במיוחד ומצאתי בו בחיי הרבה ניחומים, חיזוק וכח.
במאמר זה אני רוצה לכתוב עליו מעט ולהביא כמה דברים חדשים מכתב ידו שלא הודפסו בספרו בעקבות היראה.
ר’ אברהם אלי’ה קפלן נולד בשנת תר”ן. בקיץ תרס”ו בהיותו בגיל 17 פנה ללמוד בת”ת דקלם (8 שנים לאחר פטירת הסבא מקלם) כשבראשות הת”ת אז עומד אחיו של הסבא – ר’ אריה ליב ברוידא ועימו חתנו של הסבא – ר’ צבי הירש ברוידא ובנו של הסבא – ר’ נחום זאב זיו.
לאחר חצי שנה עבר ללמוד בישיבת סלבודקה תחת הנהגתו של ר’ נתן צבי פינקל הסבא מסלבודקה, ומאז נקשר אליו בעבותות אהבה ולא זזה ידו מתחת ידו.
בנין ישיבת סלבודקה | בחזית התמונה נראים כמה מהתלמידים
הסבא חיבבו מאוד והוא היה נחשב לתלמידו המובהק, אך לא היה כן מתחילה. זמן רב עמל הסבא לקנות את ליבו של העלם הצעיר, הפיוטי והגאון עד שהאחרון נשבה בקסמו והיה ממיוחדי תלמידיו ומוסרי משנתו החינוכית והמוסרית לפי תפיסתו ועולמו האישי.
בהיותו בקלם כתב הרב אברהם אליהו קפלן, כשהוא רק בן 17 שנה, את השיר המפורסם עד ימינו בעולם הישיבות שקעה חמה [אותו אביא להלן], שיש אומרים כי נכתב תחת אווירת היראה ששרתה ביני עמודי דהת”ת דקלם, בשונה מהאווירה הידידותית-חברתית שהילכה בישיבת סלבודקה תחת שרביטו של הסבא עם מחשבות על גדלות האדם והאופטימיות שהוא החדיר בתלמידים.
שיריו, מאמריו, תולדותיו ותורותיו של ר’ אברהם אליהו כונסו לאחר פטירתו בספר בעקבות היראה (שם שאותו הוא נתן בחייו לאחד ממאמריו היסודיים), ובין הדברים מובאים בו קטעים מפנקסו בהם הוא מתאר גם את היחסים הראשוניים בינו לבין הסבא מסלבודקה. דברים אישיים. אך לא כל הדברים הובאו. חלקם צונזרו.
להלן אעתיק דברים הנמצאים עמי שנעתקו מכתב יד של ר’ אברהם אליהו קפלן מתוך יומן שכתב בשנת תרע”ג, והוא אז בחור בן 23. מארכיון בנו צבי קפלן.
בקטע זה מתאר ר’ אברהם אליהו את חוויותיו בעת שהסבא מסלבודקה מסר וועד לכמה תלמידים, כשהוא כתלמיד קשתה עליו באותה העת השמיעה “ורוצה להשתחרר”.
וכך הוא מספר ביומנו:
צפוף עמדתי בין העומדים. צפוף היה בי גם רוחי ורוצה להשתחרר. קשתה עלי השמיעה. מבלי משים שלחתי את ידי אל כיס שעוני להוציאו ולראות איזוהי השעה. פתאום הרגשתי כי הרב (=הסבא מסלבודקה) העיף בי עין. הוא תפס את תנועת ידי וכיוון למטרתה.
“איזוהי השעה?” – פנה הרב אלי בשאלה אירונית. אני לא רציתי להיתפס… – “מה?” שאלתי בתמימות מעושה בכדי שיווכח כי איני יודע כלל איזוהי השעה. אך האיש הפלאי הזה עמד על דעתו ולא נִטְעָהּ במה שרציתי להטעותו.
“איזוהי השעה?” – שאל שנית, ואז נעניתי לו ועניתי. לא נעים מאוד היה לי כל המעשיה הזאת. בקשתי לי מקום להתחבא…
אחרי רגעים מועטים קם הרב ממקומו ונכנס אל החדר הסמוך. כל הנאספים נתפזרו איש לעברו. גם אני רציתי להמלט החוצה, אך בחדר הסמוך שהרב ישב בו כעת היה מונח מקלי שהייתי צריך לקחתו עמדי. נכנסתי אל החדר ההוא, חטפתי את המקל שעמד סמוך למושב הרב ונתפניתי ללכת. – “האם שלך המקל הזה?” שמעתי את קול הרב שואל אחרי (כנראה רצה לבוא עימי בדברים) אך עשיתי את עצמי כלא שומע ואצא החוצה.
ומה מגוחך הייתי בעיני עצמי באותה שעה!
ר’ אברהם אליהו מונה לימים לראש בית המדרש לרבנים בברלין מיסודו של רבי עזריאל הילדסהיימר. הוא היה גם ידידו בלב ונפש של ר’ יחזקאל סרנה ראש ישיבת חברון עוד מעת יושבם יחדיו בבחרותם בשבת תחכמוני תחת צילו של הסבא מסלבודקה.
בדברי זיכרון לרגל מלאות 40 שנה לפטירת ר’ אברהם אליהו שנפטר בדמי ימיו בגיל 34 כותב עליו חברו הטוב ר’ יחזקאל סרנה בתשכ”ד:
חברי היקר מנוער!
היינו חברים – לא במושג הרגיל, אלא הרבה יותר מזה: חברי-לב וחברי-נפש.
היינו יחד במקום בו שלטו המוסר והשירה יחד. ובא זה ולימד על זה, מה שהיה אחד חסר מילא חברו, ובמצב זה היינו שנים רבות כמעט עד סוף ימיו ממש.
מה שנשאר לי חקוק בזיכרוני, מישיבתנו שבת אחים גם יחד הוא ראש השנה האחרון לפני פטירתו.
כמובן שאיש מאתנו לא עלה על דעתו לחשוש חלילה וחס שזהו ראש השנה האחרון, כי הוא היה מלא חיים ומרץ והיה תמיד נראה כחולם, אבל לא היה חולם חלומות בהקיץ אלא היה שקוע במחשבות גדולות וגם עמוקות ולפעמים תכופות – גם מסובכות.
והיה לוחם גדול, אבל לא לחם כנגד אחרים, כי לא היה מסוגל לזה בשום ענין, אלא לחם עם עצמו וכנגד עצמו. זה לא היה ניכר עליו. הסבר פנים יפות שהיה לו שחונן בו בחן מיוחד, לא פסק ממנו אף לרגע, וזה לא הפריע כלום למלחמתו הפנימית. תמיד לוחם – ותמיד נעים. וזה היה אצלו כמעט כטבע. זה היה טבעו.
אבל בראש השנה האחרון, כשישבנו יחד בעליה העליונה שעל גבי ישיבת סלבודקה, בצהרים אחרי התפילות, וישבנו ודיברנו דברים רציניים מאוד כראוי ליום קדוש זה – פתאום הרגשתי שהוא מדבר מתוך ספירה אחרת, כמעט מספירות העליונות… לא היה רגיל בכך ואני לא הייתי רגיל למצוא אותו במצב כזה, והרגשתי חרדה פנימית פתאום, כי מצאתי אותו כאדם שיש לו ענין בעולם העליון… נחרדתי…
כמובן שעברתי על זה תיכף, ולא הסקתי מזה שום מסקנה… אבל לצערי הגדול היה זה אמת… בזה נוכחתי אחרי כן כששלח לי מאמר נפלא מאוד, שלא הייתי משער שהוא ראוי לכך, ושמו בעקבות היראה (שם שניתן לאחר מכן לספרו הכולל – א.מ.).
המאמר הזה ראוי היה להיכתב על ידי אחד מאבות המוסר. הערכתיו מאוד והחשבתיו מאוד, אבל לא עד כדי כך. סוף סוף היה צעיר. אמנם למד הרבה ועמל הרבה בעמלה של תורה, וביותר בעמל המחשבה, מחשבת היראה והמוסר, אבל לפי רוב העומק שבעניינים אלו, לא היה די בכל עמלו להעמידו בגדלות מחשבה כזו שמצאתי ב”בעקבות היראה”. זה אינו מאמר – אלא תמצית סגולתית של השתקעות בדעות עמוקות, ולצערנו הגדול היה זה חתימת תלמודו בחכמת המוסר שלו. זה היה חיתומו.
(דליות יחזקאל, ב, עמ’ שצג)
ר’ אברהם אליהו היה יודע לפרוט על כינור וגם כתב והלחין כמה שירים, שהמפורסם שבהם הוא השיר שקעה חמה, שיר עליו סיפר לי לפני שנים מו”ר בישיבה הגדולה, שאצלו בישיבה בהיותם בחורים היו שרים אותו בהתעוררות גדולה וברגש רב.
