תובנות בקצרה (כללי)

ידידי הקוראים! בעמוד זה אני כותב בס”ד תובנות בקצרה העולים לי מדי פעם בפעם מתוך ממד לימוד התורה המשתקף מתוך החיים עצמם – שובלים שובלים של הרהורים ומחשבות, ידיעות ותובנות אותם למדתי מעצמי או מחברי ורבותי, וכיון שנהניתי מהם והם היו לי לתועלת, ראיתי לשתף אתכם בהם ויהיו הם גם לכם לברכה בס”ד.

כל תובנה חדשה נכתבת תחת כותרת חדשה ומתווספת לסוף התוכן.

קריאה מהנה, וכמובן – אשמח שתצרפו את תגובתכם כאן למטה!

(אם רצונך לקרוא את חידושי תורה קצרים לחץ)

במה טעה ירבעם?

אחד מקוראי שלח לי קונטרס נורא שכתב כעת א’, הפותח את דבריו בלשון דלהלן, וכל דבריו נסובים סביב ציר זה:

הקב”ה צמצם את אלוהותו בעולם והלבישה במלבושים שונים, כדי שלנו, האנשים אשר בארץ, תיראה כעצים ואבנים, אך בעצם כל מה שנמצא בעולם, הדומם, הצומח, החי והמדבר, הם אלוהותו יתברך ממש במהותם – “מלוא כל
הארץ כבודו” כפשוטו ממש.

אם עד היום ידענו כי העשר ספירות של עולם האצילות המה לבושים לו ית’, כעת נתבשרנו בתורה חדשה, לא הספירות דאצילות המה לבושים לאור האין סוף, ועולמות בריאה יצירה עשיה הם נפרדים, אלא המן הרשע (עכשיו ערב פורים תשפ”ג) הוא הוא “אלוהותו יתברך ממש במהותו כפשוטו ממש”! ומה עם המן-דורנו – היטלר ימ”ש? גם הוא? את זה אני משאיר לקורא להחליט…

ירבעם המלך, היכן אתה? רק העמדת כמה פסלים ואסרת הדרך לבית המקדש ובעבור זה אין לך חלק לעולם הבא (משנה סנהדרין י, ב), קום מקברך, גול את עינך וראה נכוחה כי יש לך בדורנו מתחרה נכבד, שלא רק הוא בעצמו, כותב הקונטרס הנורא, הוא – “אלוהותו יתברך ממש במהותו כפשוטו ממש”! כמאמר פרעה ‘לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי’ (יחזקאל כט, ג) אלא גם אתה ירבעם בעצמך “אלוהותו יתברך ממש במהותו כפשוטו ממש”! (איך ההרגשה עם זה, ירבעם? אתה בעצמך! כן. במהותך ממש! ממש אלוהות! כיף? ממש?)

אז בשביל מה טרחת ירבעם כל כך להעמיד פסלים תחת כל עץ רענן ובפרשיות דרכים, היית עומד שם אתה בעצמך, ודי! לא חבל על המאמץ?! טוב, כנראה לא היה לך אז את הקונטרס הנורא הזה. פעם היו פשוטים יותר. הפאשטע’ה-איד.

אבל בואו נדון לכף זכות: אותו א’ הוא סתם נעבא’ך. לא אפיקורוס.

מה כן? ראה קדוש וברוך.

וידוע תדע, שהקדמונים מלפני כ-250 שנה לא אמרו זאת! אלא אמרו והדגישו את מה שכותב רבינו סעדיה גאון בספרו ‘אמונות ודעות’ חלק ב’ אות י”ג, והתבאר בראש ספרי הנ”ל קדוש וברוך באורך וברוחב.

מכתב לאלבר קאמי

‘פילוסופיית האבסורד’ של אלבר קאמי טוענת, שהפער בין חווית הקיום של האני כאדם, לבין הרוע שביקום האדיש לסבלו, מציב אבסורד תהומי כל-כך, שכל גישה טרנסצנדנטלית לדבריו היא לא יותר מאשר ‘פילוסופיית התאבדות’ ובאשר כן ‘פילוסופיית המרד’ (האבסורד), שאינני רוצה להרחיב עליה כאן, עולה עליה ומנצחתה.

להלן מכתב פתוח לאלבר קאמי:

אלבר, לא התרגשתי. מה לעשות?!

ההנאה שלך מיצירת פילוסופיית האבסורד, והסיפוק הנפשי שלך – בידיים מחככות בהנאה אבסורדית – בו אתה נשטף כל אימת שאתה מנפץ כל טרנסצנדנטיות בדרך ריצת האמוק שלך אל הר המרד לשם קבלת גביע המורד הראשי כמציב הראשי של מורשת הייאוש מהחיים – גם היא טרנסצנדנטלית! סוג של דת. דת המרד.

והדת שלך היא איננה רק דת המזניחה את הרציונליזם (לשיטתך) של האדם, אלא היא עושה מעשה חמור הרבה יותר (שוב לשיטתך), היא מטביעה אותו בים של תשובות מעורפלות הנזקקות לתת מענה לשאלות: “מדוע לא להתאבד” (המיתוס של סיזיפוס) ו”מדוע לא לרצוח?” (האדם המורד)…

אין לי בעיה שאתה נהנה מכך והדבר ממלא את חלל זמנך, וכל ישותך אפופה במין שמחה לאיד בכתותך (לפי אמונתך) את כל מאמיני הטרנסצנדנטיות. אבל בוא לא נסחף, לא חידשת דבר מלבד הנאה מסוג מאוד מסוים… (מזוכיזם אולי?) ונא השאר לנו לקרוא את ‘קהלת’ ולהבין שככלות כל האבסורדים, את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור – כי זה כל האדם. הטרנסצנדנטליות. כן!

אז היה שלום אלבר, ונוח בשלום על משכבך תחת צל כנפי הטרנסנדנטיות-הרציונליסטית-האבסורדית-מרדנית בה התאבדת בחייך. אבל באמת.

הכל רק שתהיה חכם!

הסבא מסלבודקה – כמפורסם וכפי שמעידים התלמידים – היה רגיל לומר, שכל התורה כולה באה לומר דבר אחד יסודי: אל תהיה טיפש – תהיה חכם!

ומצאתי שכך היה רגיל גם לומר ר’ שמחה בונם מפרשיסחא: כל מצוות הלא תעשה שבתורה נכללים בלאו אחד – “אל תהיה טיפש”, וכל מצוות העשה שבתורה נכללים בעשה אחד – “היה חכם!” (יכהן פאר, דרוש כ, ל)

וכוונתם לדבר אחד – הוא פלאי.

לאתרג ולאתגר

כל ימי חייו של האדם עליו להימצא תדיר בין שני מצבי קיצון – המאחדים האחד את השני, כזכר וכנקבה, מהם יוצאים פירות. לאתרג ולאתגר.

לאתרג – הזכר. לאתגר – הנקבה.

לאתרג – חסד. לאתגר – דין. ומשניהם יוצא תפארת ישראל אשר בך אתפאר.

לאתרג משמעו: לומר לעצמך על עצמך דברים חיוביים, כמה מעלות יש לך וכמה הצלחת וראית בטובה.

לאתגר משמעו: לאתגר את עצמך. תמיד לדרוש מעצמך, לפשפש בקרביך, לצאת מאזור הנוחות. לאתגר את הנפש, הרוח והנשמה.

כשאתה מאתרג ומאתגר גם יחד – יש פירות. הנה שכר ה’ בנים פרי הבטן. פירות של פיתוח האישיות היהודית, של רכישת מסכת נוספת, של כבישת מידה רעה נוספת וכו’. פירות מתוקים.

לאתרג + לאתגר = פיתוח האישיות.

פגיע? אתה פוגע!

פגיע לא יכול לקרוא את הכותרת הזו כי הוא נפגע ממנה. אם בכל זאת אתה עדיין קורא משפט זה – אינך פגיע כל כך ויש לך תקווה.

אם נפגעת ממישהו, והפגיעה היא כזו שכל אדם נפגע ממנה, מלא או חלקית, יש לך את הזכות להיפגע. כשפוגעים – נפגעים. אין מה לעשות.

אך אם מישהו פגע בך, אבל פגיעה כזו שרוב בני אדם לא נפגעים ממנה, או שהם נפגעים ממנה אבל רק קצת, והפגיעה חולפת מהר ועוברים לסדר היום, ואתה כן נפגע מאוד, כדאי מאוד שתחשוב על הפוגע.

התחושה הקשה ביותר של בן אדם היא להרגיש שהוא לא בסדר, שהוא רע. כשאתה חי עם אדם פגיע, אתה יודע למה הכוונה… לעולם אתה מרגיש שאתה לא בסדר. מה שלא תעשה ומה שתנסה ותשתדל – אתה תמיד יוצא הרע. ומי משדר לך את התחושה הזו? הוא, הפגיע!

אם כן מי הפוגע באמת – הפוגע או הפגיע דנן? הוי אומר הפגיע דנן. כיון שהוא הפגיע דנן – פגיע, הוא משאיר אחריו תמיד שובלים שובלים של ביצות בהם אתה הפוגע מתבוסס ומרגיש רע. “אני לא בסדר”, “פגעתי בו”. אז מי הוא אם כן איפא הקרבן? – הפוגע! (כשהוא הפוגע באמת לא פגע כלל אלא רק נפגע מהתחושה שהוא לא בסדר בגלל שהפגיע-דנן נפגע ממנו שלא בצדק).

אילו הנפגע הוא לא פגיע, אלא הוא ככל שאר בני אדם, שנפגעים לפעמים מדברים שמקובל להיפגע מהם בחברה, אזי אתה אכן הפוגע – והוא, הנפגע, הקרבן. אתה התוקף והוא הנתקף, ועליך לבקש את סליחתו בכל פה. בלב ונפש. ולהיזהר להבא.

אבל אם הנפגע נפגע אך בגלל שהוא פגיע, אבל אתה דיברת כדבר בני אדם האחד עם רעהו, כך שאין נפגעים מדברים כאלו שאמרת, והוא, הפגיע, בכל זאת נפגע כי הוא כן פגיע, ואתה הולך עם תחושות אשם קשות, “אני לא בסדר”, “אני רע”, “פוגע”, “מתקיף” – מי הוא אם כן הפוגע? הוא – הפגיע!

בכך שהפגיע נפגע גם מדברים שאין מקובל בחברה להיפגע מהם, הוא למעשה פוגע בך, ‘הטרור של החלש’, והוא מותיר אותך תמיד עם טעם מר בפה ואדמה חרוכה.

לחינם אומרים שקשה לחיות או להיות חבר של אדם פגיע?

“כעס הפנים ולא כעס הלב” – ביאור

רמח”ל כותב בספרו מסילת ישרים:

והנה אפילו לדבר מצוה הזהירונו ז”ל (שבת לד) שלא לכעוס, ואפילו הרב על תלמידו והאב על בנו, ולא שלא ייסרם, אלא ייסרם וייסרם אך מבלי כעס, כי אם להדריך אותם בדרך הישרה, והכעס שיראה להם יהיה כעס הפנים לא כעס הלב, ואמר שלמה (קהלת ז): אל – תבהל ברוחך לכעוס וגו’, ואומר (איוב ה): כי לאויל יהרג – כעס. ואמרו ז”ל (עירו’ סה): בשלשה דברים האדם ניכר: בכוסו, בכיסו ובכעסו.

(ספר מסילת ישרים פרק יא)

ביאור דבריו:

כעס דומה לשכרות, וכפי שבשכרות יש להלכה שלושה דרגות: 1. שיכור כלוט, 2. שיכור, 3. מבוסם, כך גם בכעס ישנן שלושה דרגות: 1. כועס נורא, 2. כועס (בינוני), 3. רוגז. (למקורות בנוגע לדרגות השכרות – ראה בספרי נתיבות חיים עמ’ קו)

הדרגות של השיכור והכועס – מקבילות: 1. שיכור כלוט מקביל לכועס נורא; 2. שיכור מקביל לכועס; 3. מבוסם מקביל לרוגז.

מי שכועס נורא אין לו כלל דעת באותה העת, והוא כמו שיכור כלוט שאין לו דעת כלל, ולכן להלכה הוא כמו אנוס (אלא שיש עליו טענה אחרת, מדוע הביא את עצמו לידי כך שהוא אנוס).

אבל מי שהוא כועס (בינוני) הוא כמו שיכור, שיש לו עדיין דעת. ולרוגז (3) ודאי יש דעת.

כשהמסילת ישרים מדבר על כך, שאין לכעוס כעס הלב אלא הפנים, הוא אומר בעצם, שלצורך חינוך יש לכעוס (בינוני) ולא לכעוס כעס נורא. וההבדל הוא גדול.

בראשון ישנה אזהרה ברורה לחניך, אבל כולה מעוגנת בדעת ובהשכל. גם בשעת הכעס יש דעת ושכל עם ראייה חינוכית ומבט עתידי. אבל בשני אין כלום, זהו שיכור כלוט, אין בכעס נורא שום דעת. הכל רק עיסה דביקה של אמוציות מרוטשת.

אומר רמח”ל: כשאתה מחנך את החניך, הראה לו כעס הפנים, כלומר כעס עליו באמת אבל היות וזהו לצורך חינוכי, אין בזה חשש, כי כעס זה מעוגן באדני השכל ובמטרה חינוכית, אך אל תכעס עליו כעס גמור כמו שיכור כלוט, כעס הלב, כי אז אין שם חינוך – רק טיפשות. בא לידי כעס, היינו כעס נורא כלוט, בא לכלל טעות. טיפשות.

וזהו שכותב רמח”ל “ייסרם וייסרם אך מבלי כעס” כלומר, ייסר אותם באמת בכעס בינוני (“ייסרם וייסרם”) אך מבלי כעס נורא שהוא ללא כל שכל ודעת והיבט חינוכי.

כי אם תאמר, שכוונת רמח”ל היא לכעוס בכאילו ובמשחק ולא באמת, והיינו שבאמת אין לך כל כעס ותרעומת על התנהגותו החריגה של החניך או חציית קווים אדומים (סטטוס-קוו, Status quo) של החניך, ואתה משחק כביכול וכאילו אתה כועס – ללא ספק החניך מזהה את זה בחושיו החדים והוא מזלזל בך בליבו (גם אם הוא לא מראה את זה) ואתה אינך מבין מדוע אינך מצליח להעמיד לו גבולות ברורים ומסגור נכון.

אבל אם אתה אכן כועס, ובאמת, והיינו שמתעורר בך או שאתה מעורר בעצמך רגש של כעס על התנהגותו החריגה של החניך, ואתה מרים עליו את קולך ותובע התנהגות סבירה ויישור קו עם הכללים אותם הצבת לו – החניך מבין שאתה רציני בעמדותיך והעסק הזה הוא רציני, והוא מיישר קו עם הרף החינוכי אותו קבעת. וכל זה היות ואתה כועס (בינוני) אבל לא כועס נורא כלוט, כי אם אתה כועס כלוט, אתה כשיכור ממש, ואין לך דעת, וככזה החניך גם לא יקבל ממך, כי אתה מבוזה בעיניו. אדם שאין לו שכל. מתרגש ומתפעל אמוציונלית ללא שכל ודעת כלל, כלומר כעס הלב. ולכן אין לך להגיע למצב של כעס הלב, כעס של שיכור כלוט, אלא רק כעס הפנים: כעס בינוני.

בהצלחה בחינוך!

הלכות פסח ומתח, והקירבה לה’

הרבה הכנות יש לפסח, והרבה הלכות יש לפסח. ריבוי ההלכות עם ההכנות לפסח, גורם לפעמים למין איזה לחץ לדעת ולהספיק ולקיים הכל, והדבר מביא לידי מתח.

אבל המתח הזה נובע בגלל שהכל נעשה בצורה מכנית. כתוב כך וכך וצריך לקיים כך וכך ולעשות כך וכך ולא אחרת וכו’, מין עשייה טכנית של ההלכה. אבל צריך לזכור שההלכה וקיומה, היא קיום התורה, וקיום התורה בה קיימת ההלכה ומונהג המנהג, היא רצון ה’ וכשמקיימים נכון את ההלכה ואת המנהג ההלכתי, עושים את רצון ה’ כי הוא צווה על כך, וגם אם זה הלכה דרבנן, הוא צווה על עשיית וקיום דברי חכמים שלימדו לעשות כן, כמו שכתוב “לא תסור” וגו’, ואם כשאדם מקיים את מצוות הפסח הוא מרגיש וחווה כי הוא מקיים את רצון אביו שבשמים, והוא מבקש מה’ לעזור לו לקיים נכונה את המצוות ואת ההלכה מתוך שמחה ונחת, ומרוב אהבה וסבלנות, והוא אף מתפלל על כך ומדבר עם ה’ על זה שיעזור לו בכך, אזי אין כאן נתק ועשייה טכנית של ההלכה, אלא יש כאן קרבת ה’ ודיבור עימו ועשיית רצונו של ה’ ית’.

ואם כשאדם למשל בודק חמץ, והוא מקיים זאת בשמחה, ומבקש מאת ה’ שיאיר לו את עיניו לבדוק כאמור בהלכה בכל המקומות שמכניסים חמץ, שלא ישאר חמץ [שמא יבוא לאוכלו בפסח, כנאמר בגמרא], והוא חושב אז גם על ביעור החמץ שבלב, הוא היצר הרע המכשיל אותנו תמיד ומפיל אותנו לעבירות, ולעבירה הגדולה של עצבות וכעס, בלבולים ודמיונות של בני אדם, כמו שכותב הרמב”ם בהלכות תשובה [על עבירת הכעס ושאר מידות שאינם מתוקנות וחיסרון פיתוח האישיות של האדם, שעליו לשוב בתשובה עליהן ולפתח את אישיותו], וחושב לבער את היצר הרע הזה ולקיים את כל המצוות מתוך שמחה של קרבת ה’ ועבודתו, ומתוך ידיעה ואמונה ברורה, מוחשית וחווייתית, שה’ אוהב את עמו ישראל ואוהב כל יהודי ואוהב אותו, ורוצה בו, ושמח בו שהוא, היהודי, מקיים את מצוותיו מתוך אהבה יראה ושמחה, אזי כל הקיום של ההלכה והמנהגים ונוהגי ההלכה שהיהודי עושה, יש להם טעם אחר, לא טעם של ריחוק מה’ וקיום מצוות והלכה באופן ובהרגשה טכנית קרה ומרוחקת, אלא באופן של חמימות ואהבת ה’ ורגש רב ושמחה וענווה וסבלנות ורוגע, וידיעה שה’ לא מחפש את היהודי העובד אותו בסיבוב ובפינה, אלא רוצה רק בטובתו, וכל ריבוי המצוות, והמעשים, וההלכות והמנהגים כולם הם דרך לקשר את האדם לה’ ית’, ודרך של ה’ יתברך שיהודי יהיה קשור אליו לא רק בהרגשות ומחשבות אלא במעשים המביאים לידי הרגשות ומחשבות, או אז היהודי עושה את הכל מתוך חמימות ושמחה, ומתוך חווית ריקוד של מצוה על כל הטוב אשר ה’ אלוקינו גמלנו ויגמול אותנו ויזכנו לעשות את כל המצוות בשמחה וטוב לבב, ויראנו במהרה בביאת משיח צדקנו ושנזכה לאכול שם מן הזבחים ומן הפסחים בב”א (ערב פסח תשפ”ג).

אשמה ונקיפות מצפון

לפעמים אנחנו טועים ועושים דבר שטות עליו אנו מתחרטים אחר כך, ויש פעמים שהדבר גם גורם לזולתנו צער ומכאוב באופן שלא ניתן להחזיר את הגלגל אחורנית ולשנות את המצב, ומחמת כן אנו נכנסים למצב של הלקאה עצמית, נקיפות מצפון ורגשות אשם כבדים למרות שאין בידינו לעשות דבר על מנת לתקן את הטעות שלנו, וכאן נכנס היצר הרע ואומר לאדם ראה כמה הנך רע ודפוק ועושה מעשים לא טובים, כשכל מגמתו היא להפיל את האדם לייאוש ולרגשות צער ואשמה. ובמקרה כזה על האדם לאזור חיל ולומר לעצמו מה שעשיתי אכן לא היה כשורה אבל אני רק אדם, ואדם – מכח שהוא אדם בשר ודם ובעל מידות בלתי מתוקנות שצריך לתקנם כל ימי חייו, הוא נתון לפעמים לטעויות ואיננו צריך מחמת כן ליפול לזרועות הייאוש, כי זרועות אלו הם זרועות תמנון שמושיט היצר הרע ברוב שמחה כדי ללכוד ברשתו עוד אדם טוב שחטא או טעה או שניהם יחד, ועל האדם לברוח מזרועות תמנון אלו הרחק הרחק על ידי שינון נקודה זו שהוא רק אדם ואדם עלול לטעות ולקבל את עצמו ולדעת שיש תשובה, וניתן תמיד לחזור בתשובה וגם אם הזקנו לשני ניתן לתקן זאת על ידי בקשת מחילה ואם צריך גם על ידי שיפוי ותשלומי נזק וכדומה הכל לפי הענין, ואם זה בין הבעל לאשה לומר לה מילים טובות ולרצות אותה ולבקש סליחתה בחן ובחסד עד שתאמר סלחתי ואם מדובר על אחד הילדים שלנו שעשינו כלפיו עוול ועשינו או אמרנו מילה לא במקום או התנהגות של עצבנות, עלינו לפייס אותו באופן חכם וכן עד שיתפייס [מבלי שינצל זאת], אבל אם אדם נופל לזרועות התמנון של היצר הרע והוא מלא נקיפות מצפון ורגשות אדם והלקאה עצמית הוא עלול להגיע עד לידי כעס וחרמה על אותו אדם שממנו הוא צריך לבקש סליחה, היות ואדם זה הוא הגורם לו את נקיפות המצפון ומביא אותו לידי שברון לב, ולכן אדם צריך לעודד את עצמו שהכל משמים וכיון שהוא עשה כל מה שיכול לפני כן ובכל זאת הוא נפל לטעות ועשה מעשים לא נאותים ומכעיסים ומפריעים לזולת שהזולת נפגע ממנו ונעלב ממנו וכו’, צריך לדעת שהכל משמים ואפילו שלאדם יש בחירה אבל זה עד המעשה שקרה, שאדם צריך להפעיל את שיקול הדעת והבחירה, אבל אחרי שקרה מה שקרה זה כבר לא בבחירתו והאדם צריך לדעת שזהו הכל משמים ומשמים רצו כך ומשמים רוצים שכעת יעשה מה שהתורה דורשת והוא לפייס ולרצות ולבקש סליחה ומחילה מאותו אדם שציערנו אותו ועשינו לו רעה גדולה או קטנה, וכיון שנקיפות המצפון והאשם מתמעטים מאוד בגלל מחשבות מרגיעות אלו ממילא גם האדם שנפגע מאיתנו, כיון שהוא כבר לא מעורר בנו נקיפות מצפון גדולים, במקום לכעוס על עצמנו ועליו שהביא אותנו לידי הטעות, יש לנו כעת הכח לגשת אליו ולבקש את סליחתו ומחילתו ולעשות מה שדרוש לעשות כדי לפייסו ולרומם את עצמנו ואותו ולשוב בתשובה שלימה ועיקר התשובה הוא תשובת תיקון המידות ופיתוח האישיות כמו שכותב הרמב”ם בהלכות תשובה, להיות אדם בעל אישיות מפותחת, שולט במעשיו ומחושב בדעתו ועושה טוב לשני ומחייך ומסביר פנים ורגוע ושליו ומבין ומחובר לעצמו ולרגשותיו ולרגשות זולתו ונעים הליכות וכל המידות הטובות שמנו חכמים, בס”ד.

על אהבה ומרצים

סיפר לי חבר בהתפעלות מה, ששמע ממרצה אחד המעיד על עצמו שהוא מבין בחינוך, את הדברים הבאים:

נער ירד מן הפסים, וכששאלו אותו מה קרה, השיב כי ההורים שלו לא שמו לב אליו ולא אהבו אותו. כדי לשפר את המצב ולקרב את הבן חזרה לבית ולדרך, ישבו עם אביו ואמרו לו את מה שטוען הבן. והאב אומר שאין זה יכול להיות, הרי הוא נתן לבן באהבה את כל מה שדרוש לו – אוכל, בגדים, טיולים, חברים, אופניים והכל, והוא לא חסר דבר, הם אוהבים אותו והוא יורק להם בפנים ועוד בא בטענות.

פנו לבן ואמרו לו, מה לך כי תלין, הרי אינך מכחיש את דברי אביך. השיב הבן, נכון, כל מה שאמר אבי נכון, ונתן לי כל מה שצריך אבל אבא שלי לא נתן לי את זה בגלל שהוא אוהב אותי באמת אלא בגלל שאבא חייב ורוצה לתת לבן שלו דברים אלו אבל לא באמת הוא אוהב אותי.

אמר אותו מרצה בפאתוס (מעושה?) מה אנו למדים מזה?

צריך באמת לאהוב את הבן, לא בגלל שהוא הבן שלך ואתה חייב לתת לו ורוצה לתת לו, אלא לאהוב אותו בגלל שצריך לאהוב ולתת מתוך אהבה באמת!

עד כאן דבריו, ואני שואל: אין גבול לשגיונות?

האם באמת חושב אותו מרצה, לבוא בטענות לכלל המין האנושי, בגבהות הלב ובאטימות הרגש, ולבלבל דעת קהלו וקהל ההורים האבות והאימהות ולתת חרב ביד הילדים והחניכים, שיאמרו, כל מה שנתת לי אמא זה הכל בגלל שאמא נותנת אבל לא נתת ב’אהבה באמת’… ואתה אבא, לא נתת לי אלא רק בגלל שאתה חייב אבל לא אהבת אותי ב’אהבה באמת’… לכן אני מתפרחח… מה זה סדום אם לא זה?

מה זה הביטוי ‘אהבה באמת’ של מרצה דנן? כשהורה נותן לבן שלו דברים זה בגלל שהוא אוהב את עצמו ולא באמת את הילד? שכל עקום, לא יותר.

וכעת לעצם המעשה. ברור שהאבא במקרה זה וגם הבן דיברו בטרמינולוגיה מוטעית (מענין שהמרצה האמון על טרמינולוגיה לא שם ליבו לזה).

אם יש לי קשר חם עם הילד/נער שלי, אני זורם איתו יחד ויש ביננו אהבה וכבוד הדדי, הוא כבן ואני כאבא [או כאמא], כשהו כבן מבקש דבר ואני החלטתי שהדבר אכן נצרך לו ומתוך אהבת אב לבנו, טבעית ופשוטה, נתתי לו אותו, אני שואל אתכם, האם יש סיכוי שבן זה יבוא במין טענה מוזרה שכזו אי פעם, שאני האב לא נתתי לו באמת אלא רק בגלל שאני צריך אבל אני לא באמת אוהב אותו? לא. אין סיכוי. אם זה קורה צריך לבדוק אם הבן לא אוטיסט וחסר לו במובנה את האיבר לו קוראים – שייכות ורגש לזולת…

אז אני שואל, מדוע במקרה זה של המרצה, הבן כן בא בטענת אי-אהבה באמת?

התשובה לכך היא פשוטה, הבן רצה לבטא משהו אבל לא ידע כיצד ואיך, כי הוא צעיר וביטא את זה לא נכון. הוא לא התכוון לומר כפי ששומעים במילים שהוא אמר, אלא התכוון למה ששומעים בין המילים. לזה קוראים אינטואיציה. לקרוא בין השורות.

מה הוא אמר, בן זה? הוא בעצם ביטא באופן מפורש שהוא לא הרגיש מעולם שאהבו אותו. לא שלא אוהבים אותו ‘באמת’ בגלל שחייבים לתת, אלא בגלל שכל מה שנתנו זו היתה נתינה פיסית, חומרית מעשית חיצונית, אבל רגש פשוט וטבעי של אהבה, כנות, חמלה, הקשבה, קשר, שייכות וחום של בית – זה לא היה לו מעולם. וזה גם מה שהוא אומר, הוא אומר בעצם שחסר היה לו משהו, חסר היה לו תמיד אהבה כנה, לא בגלל סיפורים שהוא מספר לעצמו ולא יודע כיצד לבטא זאת ואומר שבגלל שהאבא חייב לאהוב לכן נתן אבל לא אוהב באמת, שאלו דברי סרק שמסתירים את פנימיות הענין, שחסר לו אהבה פשוטה, טבעית…

והאבא, גם הוא לא מבין מה זו אהבה, וגם לא המרצה דידן, האבא חושב שאם הוא סיפק את כל הצרכים הפיסיים של הבן – זו אהבה. “נתתי לו הכל, כל מה שהוא צריך, אופניים וכו'” אומר האב. ואנו משיבים לו נכון, אבל ילד לא זקוק רק לצרכים פיסיים אלא גם ולא רק גם אלא יותר מצרכים פיסיים הוא זקוק לצרכים נפשיים רגשיים: חום, קשר, אהבה, ושייכות.

אם ניתן לילד את כל הצרכים הפיסיים שלו הוא אכן לא ימות, הוא יחיה, אבל אם לא ניתן לילד את הצרכים הנפשיים האנושיים הרגשיים של כל בן תמותה, הוא ימות מבפנים (ואחרי זה יבצע זאת באופן מוצלח בהעברה בין דורית לילדיו שלו…).

תמיד אנו מדברים על חיצוניות ופנימיות, שצריך להיות עם פנימיות ולא עם חיצוניות, אם כן, צרכים פיסיים זהו חיצוניות או פנימיות? אב זה נתן לבן שלו את כל הצרכים החיצוניים שלו מבלי לתת לו את הצרכים הנפשיים, רגשיים רוחניים שלו, ולכן הוא מת מבפנים. האם אדם שמת מבפנים הוא פחות מאדם שמת בגופו ממש או יותר גרוע מכך? מדד חיצוניות ופנימיות יוכיח: מוות פנימי חמור יותר, הרי על זה אנו אומרים “גדול המחטיאו יותר ממן ההורגו” לאמור, מיתה נפשית המובילה למיתה רוחנית ועשיית חטאים והיינו פנימיות, חמורה היא יותר ממיתה פיסית.

הבן במקרה שלנו בעצם טוען נתתם לי חיצוניות, לא פנימיות, אני זקוק נואשות לפנימיות, לצרכים הפנימיים שלי.

ומה אומר המרצה? הבן אומר שצריך לאהוב באמת ולא בגלל שאתה אבא שלו…

ומה המסקנה?

אכן צריך לאהוב, לא באמת ולא בשקר, רק לאהוב כמו אנשים שאוהבים, עם לב, כנות, רגש בריא, חיבה, שייכות חום ורגש. זה הכל. ואם אין לך את זה כי גם אתה גדלת כך, אל תעשה העברה בין דורית. לך לטיפול מקצועי! כי זה פנימיות!

לחיות את התורה והיהדות כחוויה מרוממת – מרן החזון איש

הגישה בה יש לחנך את התלמידים ואת הילדים והנוער היא לא במתח וכפייה אלא מתוך רגש שיהדות זו חוויה, לחבר את הנער מתוך רעננות החיים ויופי חיי תורה, שהחניך יחוש וירגיש שאין הוא לומד ומקיים מתוך צער כדי לקבל שכרו בעתיד הרחוק לאחר מיתתו, ולא מתוך הקרבה עצמית של העולם הזה שלו אלא מתוך עמדה נפשית שורשית וכנה שהחיים היפים ביותר אלו חיים של תורה והיהדות היא חוויה, וזאת למדתי מדברי מרן החזון איש הכותב:

יש להזהר שלא ישפיעו דבריך לנטייה כי דרך התורה כבידה וגודרת בפני תענוגי החיים, ולכן מן הראוי למעט את הדיבור בחובות התורה, אך הדיבור ראוי להיות מרנין לב ומשמח ונוטה אל הנעימות ורגשי החיים, כראוי להמשיך לב נעורים בעבותות אהבה, ולב רצוי ושמח נקל לנהל באורח חיים למשכיל, וחלילה לגרום עצבת רוח שהוא היסוד של היצר להתעות את האדם מן המסילה.

(חזון איש, שו”ת וגנזים ג, טו)

ושמעתי מידידי הרב מאיר חשין, שמרן ראש הישיבה הגאון רבי גרשון אדלשטיין זצ”ל שנפטר בשבוע שעבר היה מציין על כך את המשנה באבות “אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא” ושואל, מילא מובן ‘אשריך בעולם הזה’, שהרי מי שחי חיי תורה ומוסר, פשוט שחייו הם חיים טובים ונעימים ומיוחדים, עולם הזה במיטבו! אבל מדוע צריך לומר גם ‘וטוב לך לעולם הבא’ ומה הרבותא בכך?

ועל כך היה משיב ר’ גרשון ואומר, שהריבותא היא, שהאדם עלול לחשוב, הרי כל כך טוב לי בחיים של תורה, והיהדות היא חוויה כל כך מיטיבה ומרוממת, ומי יתקע לי כף שאחרי תענוג כל כך גדול וחוויה נעימה כזו של חיים של תורה עדיין אקבל גם עולם הבא? ועל זה באו ואמרו חז”ל – דע, שאף על פי שיש לך אושר של תורה בעולם הזה, הדבר לא יגרע לך מהאושר לעולם הבא, כך שמלבד האושר שבחיי תורה וחוויה של יהדות בעולם הזה קבל תקבל גם כן את אושרך בעולם הבא!

שאלה אותי אשתי בשבת זו (שלח תשפ”ג), הנקראת על שם אשתו של רבי עקיבא, רחל תחי’, על דברי ר’ גרשון אלו, הרי כתוב בגמרא (תענית כה, א) שרבי חנינא ביקש מאת ה’ פרנסה, כי היה בעניות, ונתנו לו משמים “רגל של זהב” ואשתו ביקשה הימנו שלא יקבל, ויחזיר למעלה, משום שחששה שהנאה בעולם הזה תגרע מהנאתם בעולם הבא, ואחד יבוא על חשבון השני, ואכן לקחו משמים את הרגל של זהב בחזרה, ואם כן רואים שהנאה בעולם הזה מגרעת מהעולם הבא.

והשבתי לה על כך, שאכן בעניינים של גשמיות כמו ‘רגל של זהב’ במקרה של רבי חנינא, לפי מדרגתו הדבר גורע משכרו לעולם הבא ולכן החזיר את הזהב אבל בהנאה של חוויה של יהדות וחיים טובים ומאושרים של תורה לא נאמר דבר זה, כי הנאות רוחניות-נפשיות של אושר וחיים של תורה בעולם הזה אין הם גורעים מהאושר של עולם הבא. ואושר באושר נדבקו.

אבנים קטנות

מאת ידידי הרב מאיר חשין:

ישנו תופעה מעניינת מאד, כאשר אני עושה לאדם טובה כלשהי, קורה לפעמים שהוא קצת כועס עלי, וצריך להבין מדוע זה כך.

מסופר על הצדיק ר’ אריה לוין זצ”ל, שכאשר היה עושה טובה לבני אדם, היה נותן להם עם הטובה, אבנים קטנות, שאם יזרקו עליו אבנים, לפחות שיהיו קטנות ולא אבנים גדולות.

מה ההסבר לכך?

ובכן, כאשר אתה עושה טובה לחברך, חברך מרגיש שמי שעושה לו את הטובה טוב לו בחיים (גם שזה לא מחייב) שהוא זה שעוזר, והוא המסכן הזקוק לעזרה והוא מרגיש שהוא קטן ממך וחייב לך כי עשית לו טובה. כמו “עבד לווה לאיש מלווה”. 

אז מה עושים? פשוט מאוד, תן לחברך הרגשה שהוא זה שעושה לך את הטובה וכמה עזרת לו בכך שהסכמת ונתת לו את האפשרות שאתה תסייע לו וכמה זה טוב לך וכו’, ואז, כיון שהתחלפו היוצרות, וממקבל הוא הפך לנותן, תראה כיצד הוא יעשה לאוהב שלך. 

הכח לצאת מאזור הנוחות

עיקר עבודת המידות ופיתוח האישיות טמון בכך שהאדם בס”ד מתרגל לפתח אצל עצמו את היכולת לצאת מהמעגל בו הוא נמצא אל מעגל אחר למרות שהוא עובר [כמעט] מעולם אל עולם ומחידוש לחידוש, כך שעיקר העבודה היא – ההרגל לצאת מאזור הנוחות לאזור חדש ולא מוכר.

פיתוח היכולת לעזוב את הישן ולעבור מסלול לא מוכר עד שמגיעים אל החדש, ועד שהחדש מחליף את הישן והישן נראה מרחוק והחדש מתברג כחלק אינטגרלי מהמערכת, היא עיקר ההצלחה של האדם בעבודת המידות ופיתוח האישיות, ובכלל.

“אין הזדמנות שנייה ליצור רושם ראשוני”

“אין הזדמנות שנייה ליצור רושם ראשוני”. מכירים את המשפט הזה? אתם יכולים לקרוא עליו גם בוויקי כאן. הוא אומר – כשאתה ניפגש לראשונה עם מישהו, הרושם הראשוני – הוא הקובע ואין לך הזדמנות שניה!

אל תאמינו למשפט הזה. הוא שטות גמורה. זהו משפט שאנשים מוחצנים יצרו אותו וחיים על פיו, ושיבוסם להם. תמחקו אותו. “אין הזדמנות שנייה ליצור רושם ראשוני”

באמת, האנשים הנוטים יותר לפנימיות, מופנמות וחשיבה מעמיקה, לא יוצרים בתחילה רושם טוב כל כך. הם מעט או הרבה לחוצים, ולפעמים אפילו חרדים במפגש הראשון, אבל במפגשים הבאים, ועם קליטת המציאות העומדת לפניהם, הם מפתחים קשרים טובים יותר, אמינים יותר ולטווח ארוך יותר!

אם בפגישה הראשונה הם קצת מכווצים ונרתעים, אזי בפגישה הבאה הם כבר מרוככים יותר, ובפגישה השלישית הם יכולים אפילו להיפתח ולהיות חברותיים ואמפתיים, והיצירתיות, המקצועיות וכו’ שלהם מתחילה להתגלות, הרבה פעמים אף יותר ממשחק הרושם הראשוני שניסה ליצור ידידנו המוחצן.

בקיצור, ומבלי ליפגוע באיש, המשפט שלנו הוא:

“רושם ראשוני הוא דבר טוב, רושם שני – יותר טוב, והשלישי – בכלל!”

מעסיקים! לתשומת לבכם. מניסיון!

יראת שמים היא הרבה יותר מ’פרומקייט’!

אני מעתיק לכאן נקודה חשובה שמצאתי בספר ‘בית קלם’ מהסבא מקלם ותלמידיו, נקודה שצריך לחזקה במיוחד בדורנו:

רבי יהודה ליב נקריץ חתנו של רבי אברהם יפה’ן מנובהרדוק סיפר, שכשנזדמן פעם לקובנא פגש את רבי גרשון מיאדניק ראש הת”ת דקלם ושמע ממנו את ההסבר הבא על דברי הפסוק (איוב כח, כח) “הן יראת ה’ היא חכמה” וכך אמר רבי גרשון בסגנון קלמאי טיפוסי: “רואים מכאן שיראת שמים היא הרבה יותר מ’פרומקייט’, היא דורשת מחשבה עמוקה ביותר!”

(בית קלם, חלק א עמוד תכ”ד)

מאמר החכם על האני

“פעם חשבתי שהאיבר החשוב ביותר שלי הוא המוח עד ששמתי לב מיהו האומר את זה” (אמו פיליפס).

המוח הוא החושב את המחשבות – את תכני המחשבה. האני העצמי יכול לחשוב גם על זה – על תכני המחשבה.

התבוננות על המחשבות שלי כעומד מן הצד.

קורא יקר! נהנית מהמאמר? ✅ שלח כעת ל-3 מחבריך! 
יש לך דבר כלשהו להוסיף, להעיר, להאיר? אשמח שתכתוב אותו כאן למטה בתגובות! 👇

שו”ת SEO