תובנות פסיכולוגיות

בעמוד זה תוכלו לקרוא הבזקים של תובנות פסיכולוגיות בקצרה שעלו לי תוך כדי עבודתי עם מטופלים בתוך או אחרי הפגישה הטיפולית, ובכלל, ומתוך עיון ולימוד בדברי חכמי חכמת הנפש.

קריאה מהנה!

א. התרבות המערבית כמעצימת בעיות פסיכולוגיות

הריצה של התרבות המערבית אחרי האושר המדומה וההצלחה כביכול, יוצרת תרבות שלמה של אושר מזויף ונהנתנות – שככזו, כל פרט (אדם) בתרבות זו שאינו חש באושר המדומה הנכסף, מקטלג את עצמו ומקטלגים אותו (DSM-5 מהדורה ב) כך שהוא חש ביחס לתרבות השלטת המקיפה אותו בעוצמה – נחשל, חלש וחולה, דבר המעצים פי כמה את סבלו וכאבו בעוד שאילו הערכים התרבותיים של החברה הם לא של יחצנות ואושר מדומה אלא תרבות (יהדות) של פנימיות, צניעות, ענווה, רדיפה אחר רוחניות, נרדפה לדעת את ה’, והבנה שהעולם הזה טומן בחובו הרבה סבל, שאי אפשר להימלט ממנו אלא שיש לדעת לחוות אותו ולחיות איתו בשלום באמצעות תפיסות קוגניטיביות, מחשבתיות, התנהגותיות ורוחניות-יהודיות – או אז יקל על האדם סבלו.

אין מצוה לסבול אבל גם אין מצוה להעצים את הסבל בהתייחס לכל חולשה אנושית, דיכאון, כפייתיות חרדה וכדומה, כדבר לא נורמלי ובכך להעצימו פי כמה מממדיו הטבעיים באמת וכחלק מהקונטקסט, לעיתים קרובות, שמזמנים החיים כאן בעולם הזה.

ב. ריפוי החסך האבהי באמצעות התקשרות בריאה מתקנת לאבא שבשמים

לא כולנו זכינו בילדותינו ובנערותינו לאבא אוהב, תומך, מכיל, מבין, חזק ואידיאלי. לא רק זאת, אלא שיש חלק מאיתנו שקיבלו את ההיפך מכך והם נותרו עם חור בלב, צלקות ושריטות מאביהם.

יחד עם קיום מצות כיבוד אב ואם והלכותיה – אין להם להתכחש למציאות של החסך האבהי שנותר בחלל ליבם ואל להם לטשטשו, להדחיקו או להכחישו. אי אפשר לתקן לגמרי את החסך האבהי, אי אפשר להחליף את אבא ואי אפשר לדון אותו או לשפוט אותו. צריך לכבדו, בגלל שהוא אבא.

ניתן לטפל בסימפטומים שנוצרו מחמת כן, אבל את אבא אי אפשר להחליף, ואת הכאב על מה שהיה אי אפשר לרפא לגמרי. הוא שם.

היחס לאבא הביולוגי וצורת ההתקשרות שלנו איתו הרבה פעמים עלולה ליצור אצלנו דפוס התקשרות דומה גם עם האבא העליון, הקב”ה.

ככל שהורגלנו להתקשרות זועמת, לא מכילה וחרדתית או מופנמת מדוכאת ותוקפנית, כך אנו תופסים את המושג ‘אבא’ ומשליכים אותו על האבא העליון שבשמים.

אחת הסיבות שיש אנשים שמתהלכים עם קושי להאמין בה’, לאהוב אותו, לדבוק בו, להתקשר איתו, להתפלל אליו ולדבר אליו הוא זה, שהעמדה הנפשית עמה הם מסתכלים לשמים וצורת ההתקשרות על אופיה הטראגי שהם חוו עם אביהם הביולוגי איתה הם באים ועמה הם משתמשים גם ביחס שלהם כלפי האבא העליון.

ומה אם כן ניתן לעשות?

לבחון צורת התקשרות שונה. ללמוד מהחיים צורות התקשרות של אהבה, חביבות, נעימות מהולה בהומור דק, יחס חם, רוגע, שלווה ובטחון ועם צורת התקשרות זו לפנות אל ה’ ב”ה, אל אבא שבשמים, ולאט לאט להבין ולחוש שיש למעלה אבא טוב ואוהב שהסיבה שהוא ברא את העולם היא כדי להטיב לנו והסיבה שהוא נתן לנו תורה היא כדי להועיל לנו (תד”א) ולתקן את נפשנו, גופנו ונשמתנו עודנו כאן בעולם הזה ולהנחילנו חיי נעימות בימינך נצח (רמב”ם), והוא אל מלא רחמים ואהבה ושלום ורעות וכל הטובות שבעולם, ובצילו חימדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי, הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו, אהבה רבה אהבתנו ה’, אהבת עולם.

ומתוך תפיסה זו לבנות צורת התקשרות נכונה עם האבא העליון, וצורת התקשרות נכונה זו תרפא מעט או הרבה את הנפש מהחסך האבהי.

ג. העדריות שמובילה לבדידות שמובילה להיות חלק מהסיפור הגדול של השייכות

מרוב שסבלנו מעדריות והיינו “חלק מ…” מבלי שראו אותנו ונתנו מיחודיותנו, הפכנו להיות אינדיבידואלים ממאירים והערצנו את האינדיבידואליות והייחודיות עד שיצרנו מעצמנו “סיפור” שלם אותו אנו זקוקים לתחזק תמיד ולייפותו, והגולם קם על יוצרו ומאינדיבידואליים שיש להם סיפור עצמי, הפכנו להיות בדידים בודדים ושכחנו שהאדם, ככל שהוא אדם, הוא ייצור חברתי הזקוק לשייכות, ואז הבנו שאנו חלק מהמשפחה הגרעינית, שהיא חלק מהמשפחה המורחבת, שהיא חלק מהקהילה שלנו, שהיא חלק מהקהילה המורחבת, שהיא חלק מהקהילה הגדולה הקרויה ‘עם ישראל’ שהוא, עם ישראל, חלק סגולה באומות.

וכשהסתכלנו בזה ראינו את גודל חכמתם של בעלי הפנימיות (רמ”ק, תומר דבורה) שהורו לנו לדעת, כי כל אחד מאיתנו הוא נשמה והוא ייחודי אבל נשמה זו היא חלק מהנשמה הכוללת, נשמת האומה הישראלית, ואז הבנו שאנו חלק מ”סיפור גדול”, ואנו תורמים מנשמתנו הפרטית לכלל – לנשמת האומה, שאנו חלק ממנה.

חווית שייכות זו, בה אנו חלק מ”סיפור גדול”, מביא לרווחה נפשית ורוחנית לנו ולסובב אותנו ולכל העולם.

ד. לא לברוח מהדיכאון, לחוש אותו במלוא עוצמתו ורק מתוך כך יתאפשר למצוא לו פתרון

כשאנו נופלים לדיכאון קל, בינוני או כבד, הנפש שלנו למעשה מאותת לנו: משהו לא כשורה. חסר משהו.

הדיכאון עצמו הוא לא המחלה, הוא רק הסימפטום. סימן לכך שהנפש שלנו רוצה משהו והיא חסרה אותה.

כיון שאנו לא מוכנים לסבול, ודיכאון הוא סבל, אנחנו בורחים מהדיכאון ועושים פעולות שונות ומשונות כדי להכחידו אבל הנפש שלנו לא אוהבת את זה, שהרי הדיכאון הוא צורת ביטוי של הנפש שלנו לומר, שחסר לה משהו. אם נכחיד את הדיכאון על ידי פעולות חיצוניות, למעשה לא הקשבנו למה שהנפש שלנו רוצה לומר לנו, ביצענו עקיפה אבל לא טיפלנו בסיבה שהביאה לדיכאון.

במיוחד הבעיה רצינית היא בנטילת תרופות פסיכיאטריות נוגדות דיכאון כמו SSRI ודומה לזה, המשטחות את הרגשות בכללן ובכלל זה את הדיכאון ומותירות את הסיבה הפנימית ואת הדיבור שהנפש שלנו מדברת איתנו, מודחקת בפנים ללא פתרון (עם זאת – אין להפסיק נטילת תרופות ללא הוראה מפורשת מהרופא המטפל).

כשיש לנו דיכאון, נחפש בעצמנו מה המוביל אליו ומהי הסיבה שגורמת לכך, נחוש את הדיכאון במלא הרגשתנו מבלי לחשוש, ניתן מקום בתוכנו לדיכאון, נכיל אותו ובד בבד נחפש בעצמנו את הסיבה שהובילה אליו, וכשנדע את הסיבה נמצא פתרון כיצד ואיך לשנות את מצבנו בכללו כך שיהווה פתרון לסיבה שהובילה לדיכאון.

לא תמיד ניתן לעשות זאת לבד, ואז אפשר להיעזר בפסיכותרפיסט תורני.

ה. מסע בין רבדי החיים

הרוח שלנו שבגופנו היא אכסניה לכל מה שמכילה הנפש-גוף והנשמה.

כל עת מתנוסס איזשהו חלק מהנפש או הנשמה: דיכאון, שמחה, עלייה רוחנית, רשעות, חסד, אכזריות, מודעות, בריחה מהעצמי, מחשבות אפלות, בושה, זדון, חמלה, רחמים.

אל תיבהל רוחך מהבליל הזה, התבונן עליהם וראה מה מקורם, מהנשמה הם או שמא מחלקים נמוכים בנפש, ודע שכולם הם שליחים מאת ה’ ב”ה שעליך לווסת, להדריך ולתעל למען עצמך ולמען כל המעגלים האנושיים הסובבים אותך.

קורא יקר! נהנית מהמאמר? ✅ שלח כעת ל-3 מחבריך! 
יש לך דבר כלשהו להוסיף, להעיר, להאיר? אשמח שתכתוב אותו כאן למטה בתגובות! 👇