מאמר זה דן בנושא שינוי רצון ה’ בתפילה ומברר את פעולת התפילה.
אבותינו אברהם, יצחק ויעקב ע”ה, משה רבנו ע”ה, דוד המלך ע”ה, ישעיהו הנביא ע”ה ורבים מגדולי האומה, לא תיארו לעצמם שאלה כזו, אבל לדאבוננו מחמת השתלטות המחשבה היוונית שהחשיכה את עיניהם של ישראל, כמו שאמרו חז”ל (מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו, מסכתא דבחדש, פרשה ט), התעוררה בלב רבים שעסקו בהשכלת האלוהות בדורות קודמים השאלה, כיצד התפילה מתקבלת על ידי ה’, הרי כשאדם מתפלל, וה’ מתרצה לתפילתו, במידה והוא מתרצה, אזי ה’ ית’ משתנה בכך שהוא משנה את רצונו מרצון אל רצון, ושינוי רצון הוי אומר תנועה על ידי אחר, ואם ישנה תנועה על ידי אחר אזי המונע מתפעל וזע באמצעות האחר, וזה אי אפשר כי הסיבה הראשונה הוא מניע בלתי מתנועע, ואם הוא כן מתנועע ומשתנה – הוא אמצעי ולא סיבה הראשונה, ולכן הקשו כיצד ה’ נענה ונעתר לתפילת המתפלל.
ויש לדעת, שבבסיסה של קושיה זו מונחת התפיסה של היווני (אריסטו) האומר על הסיבה הראשונה שהוא “מניע הבלתי מתנועע”, וזה לשונו:
ומאחר שמניע שהוא גם מונע – הוא אמצעי, נמצא מניע שאינו מונע, והוא ניצחי, ועצם, ופועל.
(מטפיסיקה, ז)
כלומר, לדעת היווני, כיון שלכל נע יש מניע, אזי יש מניע אחד לכל הנעים בשרשרת המניעים המונעים. ומניע זה אינו יכול להיות משתנה אלא הוא שרוי בתוך עצמו, פסיבי, וחושב רק אודות עצמו, היינו – חושב את עצמו, וכולם מתנועעים אליו כי הוא הסיבה התכליתית (מארבעת הסיבות האריסטוטליות) של העולם שכולם נעים אליה.
ובקצרה: אלוהי היווני הוא המניע הבלתי מונע, נצחי, אחד, פועל טהור, צורה טהורה, תכלית הכל וטוב בהחלט, שפועלו היחיד הוא שהוא חושב את עצמו ושרוי בתוך עצמו בלי שינוי רצון ובלי תנועה כלשהי (ראה התקפת הרמב”ם, מו”נ ב, יג).
לפי היווני, ה’ הוא לא אל קרוב לאדם, שהאדם מדבר עימו חווה אותו ומתרפק עליו אלא הוא אל מטפיזי השרוי בתוך עצמו, פסיבי ובלתי נע. המניע הבלתי מונע.
המחשבה הזו, השתלטה על המחשבה האנושית העולמית בתקופת רבותינו הראשונים (מה שקרוי בלשון ההיסטוריונים בעולם – “ימי הביניים”) שלא היה ניתן להיחלץ ממנה, מלבד אותם ששמרו אמונים לה’ אלוהינו, אלוהי ישראל. ועל ימים אלו נאמר על אותם שסטו מדרך המלך: ‘וְיָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת’ (דברי הימים-ב טו, ג).
וכל כך שלטה המחשבה הזו, שה’ לא משתנה מרצון אל רצון, עד שהסמיכו ל”ע על כך את הכתוב “אני ה’ לא שניתי”, היינו שהוא ית’ מניע בלתי מונע ואין לו שינוי רצון ואיננו משתנה מרצון אל רצון ח”ו והוא פסיבי ומכונס בתוך עצמו, כדעת היווני.
אך באמת לשון הכתוב הוא:
וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי גֵר וְלֹא יְרֵאוּנִי אָמַר ה’ צְבָאוֹת: כִּי אֲנִי ה’ לֹא שָׁנִיתִי וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם: לְמִימֵי אֲבֹתֵיכֶם סַרְתֶּם מֵחֻקַּי וְלֹא שְׁמַרְתֶּם שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם אָמַר ה’ צְבָאוֹת וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה נָשׁוּב.
(מלאכי ג, ה – ז)
וכמו שמפרש שם המלבי”ם:
כי אני ה’ לא שניתי מעולם את דברי והבטחתי, ואני הבטחתי להאבות בל אכלה אתכם, ובאשר לא שניתי את הבטחתי לכן אתם בני יעקב לא כליתם.
(מלבי”ם מלאכי ג, ו)
הרי שהכתוב לא אומר שה’ לא משתנה מרצון אל רצון אלא אומר, שה’ לא משנה את הבטחתו לעם ישראל שהם היו ויהיו לנצח העם הנבחר והם לא יכלו ולכן הם לא כלו ולא יכלו לעולם.
וכמו שאומר אדוננו דוד המלך ע”ה על התפילה:
‘עֵינֵי ה’ אֶל צַדִּיקִים וְאָזְנָיו אֶל שַׁוְעָתָם’ (תהלים לד, טז) ‘אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה’ אֶת קוֹלִי תַּחֲנוּנָי, כִּי הִטָּה אָזְנוֹ לִי’ (תהלים קטז, א-ב), שאין פסוק זה משל, אלא הוא פשוטו כמשמעו. דוד אומר, שה’ שומע באזניו את שוועת הצדיקים, ושהוא, דוד, אוהב כאשר ה’ מטה את אוזנו אליו ושומע את קול תחנוניו. המשל היחיד כאן הוא, שלה’ אין אוזן ממש, כי הוא אינו בעל גוף, לא גשמי ולא רוחני, והאוזן הנאמרת בפסוק מתארת עבורנו בני האדם, כדרך דיברה תורה כלשון בני אדם, שה’ מאזין ושומע תפילה ממש, לא על ידי אוזן ותעלת שמע עם זיזים, אלא באופן בלתי ידוע לנברא, ואילו ידעתיו הייתיו, אבל רק זה משל. אך השמיעה גופא – איננה משל, אלא ה’ מאזין ושומע תפילה ממש. וכל התורה כולה כך היא, ואם רק קוראים את התורה, נביאים כתובים, מדרשים וגמרא, ללא הפיכת כל משפט לנמשל רחוק, המרחיק את האדם מה’, אלא קוראים אותו כפשוטו – ומבלי הגשמה – הפסוקים ומאמרי חז”ל מדברם בעד עצמם, שה’ מאזין תפילה, מעניש בעצמו ומשכיר, ואוהב ורוצה בכוונה וברצון, כלשון רח”ק, והוא טוב ומטיב לכל.
אך בעבר, תפיסה זו של אי שינוי רצון, כוחה היה רב כל כך, שהחשיך את עיניהם של ישראל לגמרי עד שקמו ושאלו איזה, ועד היום הד שאלתם נשמע בספרים שלנו, למה יש צורך בתפילה לה’ וכיצד התפילה עוזרת, הרי ה’ לא משתנה מרצון אל רצון, וכיון שהמחשבה הזו היתה כל כך שלטת בעולם המחשבה האנושי אז, רבותינו הראשונים עמלו לסקל מחשבה זו בדרכים מדרכים שונות, כאשר אחד הדרכים היה לא לשלול את המחשבה הזו מכל וכל, כי אם ישללוה לגמרי, המשכילים התורניים דאז, שנטו אחרי מחשבה זו לא יאוו שמוע ויאמרו, הן לא הגעתם למדרגת השגתנו וחכמתנו אחר שלא הבנתם דעת היווני ולא ירדתם לסוף דעתו הגדולה ואך רק אם תבינו עומק דבריו אזי תודו ותאמרו כי אין אצל הקב”ה שינוי מרצון אל רצון כי אם יש הרי שאזי אין זה אלוהים אלא משהו אחר והוא גשמי, ואילו אלוהים, לדעתם הנלוזה אחרי היווני, הוא רוחני טהור כזה שאין לו שום קשר עם האדם והוא צורה רוחנית פסיבית השרויה בתוך עצמה וחושבת רק את עצמה ואין לה שינוי רצון.
וכאשר ראו החכמים כן, השיבו תשובות וכתבו דברים ליישב לב החכמים והמשכילים והמעיינים התורניים שנטו אחרי השכלת היווני, ולפעמים כתבו באופן דו לשוני [כפי שתראה להלן שהזכרתי מספר ה’עיקרים’] ואמרו שאכן אין שינוי רצון אבל על ידי התפילה מתקרבים לה’ ומתעלים ובכך האדם גופא משתנה, וממילא נפתח לו פתח לאור ה’ אל ליבו, וכיוצא בתשובות אלו, אבל לא הסירו רבותינו הראשונים חסדם מדור אחרון כי יבוא, אחרי שכל דברי היווני זה כמה דורות הם בטלים ומבוטלים בפיסיקה שלו וכל שכן במטפיסיקה הרוחנית פילוסופית באלוהות שלו, שכולה בנויה על הפיסיקה והמטפיסיקה הארצית שלו, והם ידעו שכך יהיה בהמשך ברוחב דעתם וצפייתם פני העתיד, עיני העדה, ושתלו בתוך ספריהם ודבריהם אמירות ודברים הסותרים ומערערים תפיסה זו של היווני מכל וכל, מה שלא יכלו, כמו אנוסים היו, לכתוב במפורש להדיא בריש גלי לאותם מבני דורם הנ”ל, שהפשילו את שולי בגדיהם ורצו אחרי עבודה זרה זו, אבל בימינו, שכל דברי היווני הם עורבא פרח ואין חשיבות לדבריו כמעט כלום [מלבד אולי בלוגיקה שלו, שאין לה קשר ליהדות ואמונה כלל], עלינו לחשוף את דבריהם ולהראות קבל עם ועולם, שכל ענין זה של אי שינוי רצונו ית’ הוא פיקציה גמורה ואין לה כל אחיזה במציאות וכל שכן שהיא רחוקה כמטחווי קשת מרוח התורה ומרצון ה’ ומאמונת ישראל ומדברי אבותינו, נביאינו ודוד מלכא משיחא צדקנו.
ויש אפילו קצת מקובלים, לא אזכיר את שמם מפני כבודם ויראתם, שכל דבריהם היה לחזק ליבות בני ישראל בגלות המרה והחשוכה, שבנו את כל יסודי תורתם [בשונה ממקובלים אחרים גדולים מהם מאוד, כמו גדול המקובלים רבנו הרמב”ן לדוגמה] על כך, שכיון שאין לה’ שינוי רצון אזי כל השינויים הם בעשר ספירות ולא בו, ומזה יצא להם כמו שניות, שה’ הנסתר והנעלה (א”ס) לא משתנה ואילו תחתיו יש אלוהות שמשתנה והיא העשר ספירות, וכבר צווח על כך רמח”ל בריש מאמר הויכוח והרמ”א בתורת העולה (ד, ג) אבל כל דבריהם של קצת מקובלים הנ”ל בזה היה למען ה’ וכבוד תורתו והעמדת עם בני ישראל בגלות המרה והחשוכה על רגליהם לבל ימעדו ויפלו לזרועות הייאוש והכנסיה שעשתה כל שאל ידה לשכנעם במיני שכנוע רציונלי ובמיני שכנוע גופני של עינויים וצרות שהביאו עלינו, וכל כוונתם של רבותינו אלו, מקצת המקובלים, היתה לשמיים כמובן, אבל אילו היו שמים אל ליבם את דברי רבינו הרמב”ם לראש שמחתם היו מגלים ששתל בתוך ספרו המורה את כל הנצרך לדורו הנבוך וגם הותיר לפליטה לדורות הבאים שיעלו מתוך דבריו את האמת שהסתיר, כפי שהוא כותב במפורש שיסתיר כמו ‘הסיבה השביעית’ שכתב בפתיחה לספר, והיא שה’ משתנה מרצון אל רצון והוא עושה ניסים בשינוי רצון וברא את העולם בשינוי רצון ונעתר לתפילת היהודי קשי היום והרוצה בסליחה בשינוי רצון והוא מתרצה לתפילת העני ומשנה את רצונו עבור יראיו, כמו שנאמר ‘רְצוֹן יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה וְאֶת שַׁוְעָתָם יִשְׁמַע וְיוֹשִׁיעֵם’ (תהלים קמה, יט). ואם אינם נביאים הם בני נביאים הם, שאמרו ממשה עד משה לא קם כמשה.
לעומת מקצת מקובלים אלו, אצל שאר מקובלים כמו רמח”ל ובראשם אצל גדול המקובלים הרמב”ן, אנו רואים במפורש את ענין שינוי רצונו ית’, ואין אצלו העשר ספירות שייכים ליישוב ענין זה אלא שהוא רואה בספירות את מידותיו של ה’ ית’ כתארי חיוב מידותיים עצמותיים לו ית’ כעין שיטת רח”ק, כפי שהזכרתי כבר במאמר כאן וכפי שהוא כותב תמיד בפירושו לתורה ובייחוד בסוף פרשת בא, שה’ משגיח ויכול ורוצה ומשתנה מרצון אל רצון ורוצה תפילה ושיתפללו אליו ברוממות הקול והוא שומע תפילה ונעתר למתפלל [ואגב, מכאן יש ראיה נוספת שר’ עזריאל מגירונה, שהיה לדעתי פילוסוף-מקובל הוא איננו רבו של הרמב”ן כפי שכבר הוכחתי כאן.]
הראשון לשתול זאת בדבריו באותה התקופה, כאמור הוא רבינו הרמב”ם, הכותב להסביר מדוע האמונה בבריאת העולם יש מאין על ידי הבורא ית’ איננה קשה מחמת קושיית אי שינוי רצון האל, כפי שהקשה היווני, וזה לשון הרמב”ם מתוך תרגום הלל גרשוני (הוצ’ מפעל משנה תורה):
כל זה כאשר הפעולות הן בשל דבר מה מחוץ לעצם הרצון. אך כאשר אין לפעולה שום מטרה אחרת מלבד נביעתה מרצון, הרי הרצון הזה אינו נזקק למניעים, והרוצה הזה, אף על פי שאין לו מונעים, אינו חייב לפעול תמיד. כי אין מטרה מסוימת מחוצה לו שהוא פועל בגללה, כך שהיה מתחייב שיפעל אם אין מונעים להשגת המטרה, כי הפעולה כאן נובעת מן הרצון גרידא.
ואם יטען הטוען: כל זה נכון, אבל היותו רוצה בזמן אחד ואינו רוצה בזמן אחר – האין זה שינוי? נענה לו: לא, כי זהו ענין אמיתת הרצון ומהותו, שהוא רוצה ושאין הוא רוצה. כי אם הרצון הזה קיים אצל בעל חומר, כך שהוא מבקש בו מטרה כלשהי מחוצה לו – כי אז הוא רצון משתנה בהתאם למונעים ולאירועים המופיעים, אך רצונו של הנבדל שאינו בגלל דבר אחר בשום אופן – אין הוא משתנה. והיותו רוצה כעת דבר אחד ומחר דבר אחר, אינו שינוי בעצמותו, ודבר זה אינו מצריך סיבה אחרת, כשם שהיותו פועל ולא פועל אינו שינוי, כמו שביארנו.
ועוד יתבאר (ג, יג), שרצוננו ורצונו של הנבדל מכונים ‘רצון’ בשיתוף (מילה רב משמעית) ואין דומות (דמיון) בין שני הרצונות.
(מורה נבוכים, חלק ב פרק יח, הדרך השניה)
הרי שכאשר הוא ית’ רצה בזמן לברוא את העולם, אין זה מחמת מניע חיצוני לו אלא זהו טבעו של הרצון שהוא רוצה ואיננו רוצה. הרצון של ה’ שהוא קדוש ונבדל איננו כרצון האנושי הרוצה ואינו רוצה מחמת התפעלות, דחפים ומניעים מחוצה לו אלא כל שינוי ברצונו ית’ הוא שינוי לא מחוצה לו.
גם כשאדם מתפלל אין זה שינוי ברצונו ית’ מחמת שה’ מתפעל והאדם גורם לו דחף ומניע אותו, כי הרצון של ה’ הוא לא רצון אנושי וכשאדם מתפלל אליו ומבקש ממנו ית’ והוא ית’ מתרצה לו, אין זה מחמת דחף או הפעלה של ה’ ב”ה, כפי שמסיים הרמב”ם באמירה גדולה מאוד:
עוד יתבאר (ג, יג), שרצוננו ורצונו של הנבדל מכונים ‘רצון’ בשיתוף (רב משמעויות) ואין דומות (דמיון) בין שני הרצונות.
זו התשובה העקרונית שהרמב”ם שותל כאן בהיחבא.
בניגוד ליווני (אריסטו) שברא לעצמו אלוהים בדמותו ובצלמו [של אריסטו], לפי כל מה שעלה בדעתו שה’ יכול להיות ולא יכול להיות, אפשרי שיהיה ולא אפשרי שיהיה, בדמות שכלו והבנתו שלו [של אריסטו], וכך הוא תיאר אל השרוי בתוך עצמו, מניע בלתי מונע שאינו משתנה מרצון אל רצון, מין פסל מטאפיזי, סוג מסוגי העבודות הזרות המטאפיזיות הדקות שנוצרו בהיסטוריה – לעומתו הרמב”ם מעמיד את אלוהי ישראל, אלוהי אברהם יצחק ויעקב אבותינו, שהוא ית’ לא נברא בצלמנו כדמותנו לפי הבנת שכלנו שלנו, אלא אנו נבראנו בצלמו ודמותו, והוא ית’ משתנה מרצון אל רצון ומתרצה בתפילה שומע תפילה, ואם אינך מבין, אומר הרמב”ם, כיצד זה מסתדר עם כך שצריך לומר אי שינוי רצון, אומר לך התשובה: ‘רצון’ הוא שם רב משמעי. יש רצון שלנו האנושי ויש רצון שלו ית’ הנבדל.
לאמור, לה’ יש שינוי רצון אבל איננו יודעים מהו שינוי רצון זה וכיצד הוא עובד ופועל, ולא בגלל שאין לו ית’ שינוי רצון, אלא יש ויש אך הוא מין שינוי רצון שאינו נתפס לפי הבנתינו האנושית, כי אילו ידעתיו – הייתיו, וכיון שאנו איננו הוא וכמוהו איננו מבינים מהו ומה מהותו, אבל זאת שאיננו מבינים במהות רצונו ית’ וכיצד פועל ועובד שינוי רצון זה, אין זה אומר שהוא איננו משנה רצונו ואינו משתנה מרצון אל רצון אלא הוא ית’, אנחנו מאמינים בני מאמינים, שומע תפילה ומתרצה בתפילה ועדיו כל בשר יבואו, ויש לו שינוי רצון של רצונו הנבדל מכל חומר וגשמות.
וכמו שכותב הרמב”ם על רצונו ועצמותו ית’:
ולזה יגיע סידור כל תכלית אל רצונו ואל חכמתו לפי שתי הדעות האלה אשר התבאר לפי דעתנו שהם עצמו, ושאין רצונו וחפצו או חכמתו דברים יוצאים חוץ לעצמו, ר”ל שיהיו זולת עצמו, ואם כן הוא ית’ תכלית כל דבר האחרון, ותכלית הכל גם כן ההדמות בשלמותו כפי היכולת והוא ענין רצונו אשר הוא עצמו.
(רמב”ם, מו”נ א, סט)
ועל כך כותב רבנו יהודי הלוי בכוזרי:
אמר הכוזרי, התברר לי ההבדל בין ‘אלוהים’ ל’הויה’, והבינותי מה בין אלוהי אברהם לאלוהי אריסטו.
אל ‘הויה’ יתעלה (אלוהי אברהם) משתוקקים בתשוקה, בחוויה ובחזון. אל ‘אלוהים’ (אלוהי אריסטו) נוטים מתוך היקש (היקשים שכליים והתפלספות עקרה).
(כוזרי, שורץ, ד, טו)
גם רבי חסדאי קרשקש, תלמידו המובהק של הר”ן, וגדול דורו, כותב:
האמונה הנתלית במצוה הזאת (תפילה) הוא, שנאמין היותו ית’ נעתר לבקשת המתפלל התולה בטחונו בו על דרך האמת בלבבו כאמרו “קרוב ה’ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת”.
(אור ה’, ג, ב, א, א בתפילה)
וכך כותב גם תלמידו של רח”ק – רבי יוסף אלבו בספרו ‘העיקרים’:
ואין להקשות ולומר איך ישתנה רצון השם יתברך על ידי התפלה, שכך היה רצון השם מתחלה שתתקיים הגזירה בהיותו באותה מדרגה ואותה הכנה, ואם תשתנה ההכנה תשתנה הגזרה.
ושאלת השתנות ידיעתו יתברך בהשתנות ההכנה על ידי התפלה שב אל שאלת ידיעת השם יתברך עם טבע האפשר, וכמו שלא נחקור על ידיעת השם יתברך איך היא שלא תשתנה עם מציאות טבע האפשר, כן לא נחקור עליה איך היא שלא תשתנה עם התפלה, אבל נאמין שכמו שלא תשתנה ידיעתו עם מציאות טבע האפשר כן לא תשתנה עם התפלה, ועם כל זה נאמין היות טבע האפשר נמצא אחר שהעיד עליו החוש, וכן נאמין היות התפלה מועלת לבטל הגזרה אחר שהעיד על זה החוש כמו שיבא, ואף אם לא נדע איך תסכים ידיעתו מבלי שנוי עם קבלת התפלה כמו שלא נדע איך תסכים עם מציאות טבע האפשר, לא מפני זה נכחיש מה שהעיד החוש שהשם יתברך יהיה נעתר אל המתפלל לתת שאלתו מאיזה מין שיהיה.
וזהו מה שהשיב אליפז לאיוב על שראה שנטה לדעת הרשעים האומרים מה שדי כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו, אמר לו משיב על דבריו ואמרת מה ידע אל הבעד ערפל ישפוט עבים סתר לו ולא יראה וגו’, כלומר אחר שאתה נוטה לדעת הרשעים האומרים מה נועיל כי נפגע בו לבטל התפלה כדי שלא תשתנה ידיעתו, הנה בזה הדעת אתה בא לבטל ידיעת השם יתברך עם טבע האפשר כדי שלא תשתנה ידיעתו, וזהו שאמר ואמרת מה ידע אל, ונראה בזה שדעתך לומר עולם כמנהגו נוהג, וזהו שקרא אורח עולם, ואמר לו האורח עולם תשמור אשר דרכו מתי און האומרים לאל סור ממנו ומה יפעל שדי למו, הנה קרא מתי און האומרים עולם כמנהגו נוהג לפי שהם מבטלין כשרון המעשה והתפלה, וזה שסיים בדבריו אם תשוב עד שדי תבנה תעתיר אליו וישמעך וגו’, כאלו ירמוז בזה שסבת יסוריו היתה בעבור שלא היה מאמין שהצלחתו היתה מהשם יתברך כי אם ממנהג הטבע, וכן יאמין ביסוריו, ועל כן לא היה מתפלל להשם עליהם, ויאמר אליפז שאם ישוב אל השם ויתפלל לפניו ויודה לו שהכל בא אליו ממנו, ישמע תפלתו וינצל מיסוריו ויצליחו נכסיו, ולזה אמר תעתיר אליו וישמעך וגו’ והיה שדי בצריך וכסף תועפות לך, כלומר שעל ידי התפלה יהיו נכסיו מצליחין, וכן העיד הכתוב וה’ שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו, כי כשהאמין שהתפלה לשם תועיל ובעבור זה התפלל לפניו, מיד שב שבותו.(ספר העיקרים מאמר ד פרק יח)
[ואעיר כאן במוסגר על מה שכותב אורבאך בעמודי תשט”ו חלק ב עמ’ 283 על סתירה לכאורה בדברי רי”א (רבי יוסף אלבו), וראה שם גם בעמ’ 227, שאינו קשה, כי רי”א היה צריך להתמודד לא רק עם הצדיקים בני דורו אלא גם עם המשכילים התורניים בני דורו, וכתב באופן שיתקבל על לב אלו ועל לב אלו באופן שיש לו מטרה לחיזוק, אך דעתו הברורה היא – “מה שהעיד החוש, שהשם יתברך יהיה נעתר אל המתפלל לתת שאלתו מאיזה מין שיהיה”.]
ובחריפות גדולה יותר כותב על ענין זה הגאון מליסא בעל ‘נתיבות המשפט’ בהקשר לגמרא:
אמר רבי חלבו, לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה.
(ברכות ו, ב)
וכותב כך:
כולם תמהו על זה, מאי טעמא לא אמר משום דאבות תקנום (כו, ב).
ונראה, דהנה המתפלספים מבני עמינו הקשו בעניינא דתפלה, הא אין שום שינוי רצון בבורא יתברך, והאיך שייך לשון תפלה. ותירצו דהתפלה אינו (אלא) רק כדי שיתברר בשכלו כי הוא בכל דבר מושל וברשותו יתברך הכל, ואז יגיע אליו היראה וההכנעה. והובא זה בספר ‘שבילי אמונה’ (נתיב ראשון).
ובאמת, ח”ו לומר כן, רק האמת, שהתפלה פועלת הרצון יתברך, ואין בזה קושיא, השינוי רצון, כי כמו שאין משיגים מהותו כן אין משיגים רצונו ודעתו. וכמו שאין משיגים הידיעה והבחירה, והידיעה משארת אפשרות הבחירה, כמו שכתב כל זה הרמב”ם (פ”ה מהל’ תשובה הל’ ה) כן אנחנו אין משיגים האיך מרצין אותו בתפלה, והיאך מהפכין מדת הדין למדת הרחמים על ידי תשובה, שמאתמול היה מדת הדין עליו, ובתשובה נתהפך, שהרי הבחירה חפשית.
ולפי זה נאמר גם כן, שיש עִתּוֹת רצויים על זה. מה שאין כן אם נאמר כבעל שבילי אמונה, אין שייכות בזה לומר כלל עת רצון. ולזה אמר, שיהא זהיר בתפלת המנחה, להורות לנו זה השורש, שזמן התפלה גם כן גורם ריצוי, שהרי אליהו לא נענה אלא בזמן זה.
(אמת ליעקב, ברכות ו, ב)
ולכן כשאנו עומדים ומתפללים אליו, אומר אחד מגדול המקובלים הרמח”ל, יש להתפלל באופן כזה:
הוא עומד ממש לפני הבורא יתברך שמו ונושא ונותן עמו, אף על פי שאין עינו של אדם רואהו, ותראה כי זה הוא היותר קשה שיצטייר בלב האדם ציור אמיתי, יען אין החוש עוזר לזה כלל, אמנם מי שהוא בעל שכל נכון, במעט התבוננות ושימת לב, יוכל לקבוע בלבו אמיתת הדבר, איך הוא בא ונושא ונותן ממש עמו יתברך, ולפניו הוא מתחנן ומאתו הוא מבקש, והוא יתברך שמו מאזין לו מקשיב לדבריו, כאשר ידבר איש אל רעהו ורעהו מקשיב שומע אליו, ואחר שיקבע זה בדעתו, צריך שיתבונן על רוממותו יתברך, אשר הוא מרומם ונשגב על כל ברכה ותהלה, על כל מיני שלימות שתוכל מחשבתנו לדמות ולהבין.
(רמח”ל, מסילת ישרים, פרק יט)
ללמדנו בא רמח”ל, שכאשר עומדים לפניו ית’ בתפילה, איננו מתפללים לאל דומם בלתי חי ובלתי משנה רצונו, ועוסקים לשם כך במין כישוף כמו שהיה מזהיר מוהר”ן (ליקוטי מוהר”ן ח”ב, ק”כ) את אלו שאינם מבינים מהם כוונות בתפילה ואינם ראויים לה, לזווג את העליונים האחד בשני, דוכרא ונוקבא, כדי להשיג את מבוקשנו מהספירות בהם נשפע אור הא”ס הבלתי משתנה ורק הם, הספירות – האלוהות המשנית לא”ס, משתנות ומהם אנו שואבים מאוויינו כמין כישוף העליונים ל”ע, אלא אנו מתפללים אל אל יושיע בעל רצון, חי וקיים, שומע תפילה המתרצה לתפילותינו ונעתר לבקשותינו היעתרות שמרצון וכוונה תחילה, ומשפיע עלינו דרך מידותיו וספירות כרצונו ואנו מתרפקים עליו כאב אוהב והוא משיב אלינו באהבה ורוצה בטובתנו כי אנו עם בחירו – לנצח לא ישתנה רצונו זה, שאנו בניו והוא אבינו.
כי העליונים אינם צריכים שום איחוד וזיווג והשתנות כי הם מאוחדים תמיד, וכל שכן הספירות, שהם עצמותו ית’ כתארי חיוב עצמיים לו, כמו שמבאר רח”ק, רמב”ן, הגר”א ורמח”ל, ובלשון הגר”א:
דעיקר הייחוד – לייחד את עצמו למטה כדי שישרה עליו הייחוד האמיתי, כי למעלה אין צריך ייחוד כי הם מיוחדים תמיד! רק כשאין למטה ייחוד גמור, אין מקום לשרות הייחוד האמיתי.
ובזה תבין (“הויה אחד”) מה שכתב הרב אברהם אבן עזרא “והיה המשכן אחד” כשהעמידו המשכן כל החלקים נעשו אחד וכן “הויה אחד” עי”ש. וזהו פירושו, דיש כלל ופרט, והכלל – הוא בשכל ומחשבה, וכל חלק מהפרט שורה עליו הכלל, כי העצם אין מתחלק ואין מתבטל ודוק ותבין מאוד.
(הגר”א, יהל אור על זוהר בראשית, השמטות דף טו, א)
הספירות והעליונים, אומר הגר”א, אינם צריכים ייחוד, זיווג וייחודים – כי הם מיוחדים תמיד!
מי צריך ייחוד? האדם, כאן למטה!
אם האדם מיוחד, קדוש, טהור, חזק במצוות שבין אדם לחבירו וגם בין אדם למקום ובמידות טובות, הוא המייחד, כי עליו שורה הכלל, כי הוא הופך עצמו מפרט סתם נפרד, לחלק מן הכלל, למשכן לשכינה, והשכינה יכולה לשרות עליו, ולכן לפי הגר”א אין לכוון בתפילה כוונות עמוקות של קבלה וכפי שהאריך להביא המו”ל של סידור הגר”א, מכון הגר”א תשפ”ב, עמ’ 6, מדברי הגר”א בזה, ויש לי להוסיף על דבריו שם גם את דברי ה’נפש החיים’ תלמיד הגר”א, וזה לשונו:
והעצה היעוצה על זה הוא כמו שאמר המגיד להבית יוסף באזהרה ב’ שבריש הספר מגיד מישרים, ז”ל – ליזהר מלחשוב בשעת תפלה בשום מחשבה אפילו של תורה ומצות כי אם בתיבות התפלה עצמם.
דוק בדבריו שלא אמר לכוון בכוונת התיבות, כי באמת בעומק פנימיות כוונת התפלה אין אתנו יודע עד מה, כי גם מה שנתגלה לנו קצת כוונות התפלה מרבותינו הראשונים ז”ל קדישי עליונין ועד אחרון הרב הקדוש איש אלקים נורא האריז”ל, אשר הפליא הגדיל לעשות כוונות נפלאים, אינם בערך אף כטפה מן הים כלל נגד פנימיות עומק כוונת אנשי כנסת הגדולה מתקני התפלה, שהיו מאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים, וכל מבין יבין דלא איתי אניש על יבשתא שיוכל לתקן תקון נפלא ונורא כזה לכלול ולגנוז במטבע תפלה קבועה וסדורה בנוסח א’ התקונים של כל העולמות עליונים ותחתונים וסדרי פרקי המרכבה, ושבכל פעם שמתפללין יוגרם תקונים חדשים בסדור העולמות והכחות והמשכת מוחין חדשים אחרים, שמעת שתקנוה עד ביאת הגואל ב”ב לא היה ולא יהיה שום תפלה בפרטות דומה לחברתה שקודם לה ואחריה כלל. ד’לבושין דלביש בצפרא לא לביש ברמשא ודלביש ברמשא’ כו’ כמ”ש בתקונים תכ”ב. וכן כל יום לחבירו שלפניו ואחריו.
ולכן ארז”ל (חגיגה ט’ ע”ב וברבה במדבר פ”ט) מעוות לא יוכל לתקון, זה שביטל ק”ש כו’ או תפלה כו’. וכמ”ש באורך בפע”ח פ”ז משער התפלה ע”ש והוא בלתי אפשר אם לא ע”י הנבואה העליונה ורוח קדשו ית’ אשר הופיע עליהם הופעה עצומה בעת תקון נוסח מטבע התפלה והברכות. שם הוא ית”ש בפיהם אלו התיבות ספורות וגנוזות בתוכם כל התקונים. לזאת – מי הוא אשר עמד בסוד ה’ על עומק כוונתו ית”ש איזה דרך ישכון אורה של כל תיבה פרטית מהם?!
(נפש החיים שער ב פרק יג)
וכך היה אומר רבו הגר”א, ראה בסידור שם, שכל עת משתנה התפילה וכוונותיה ואין תפילה דומה לחברתה, ולכן אין להתפלל עם כוונות, וכמו שכותב כאן הנפש החיים, אלא יש לכוון רק את פירוש המילות בפשטות, ובכוונה פשוטה זו כללו אנשי כנסת הגדולה את כל הכוונות המשתנות והנדרשות לכל תפילה ותפילה כדברי הנפש החיים, כאמור ש”כל מבין יבין דלא איתי אניש על יבשתא שיוכל לתקן תקון נפלא ונורא כזה לכלול ולגנוז במטבע תפלה קבועה וסדורה בנוסח א’ התקונים של כל העולמות עליונים ותחתונים וסדרי פרקי המרכבה, ושבכל פעם שמתפללין יוגרם תקונים חדשים בסדור העולמות והכחות והמשכת מוחין חדשים אחרים”, וכמו שכותב רמח”ל, וגם כשיש כוונות, כמו כוונות הגר”א, עיין בסידור הגר”א שם כוונות שונות ובהקדמת המו”ל שם, ומצוה ללמדם – אין זה בעת התפילה עצמה, כי בעת התפילה צריך לחשוב רק על כמיהה לה’ ולהתרפק עליו ולהתחנן לו ולבקש מאת שומע תפילה, בלי קונצים שונים וכל מין ממיני כישוף כמו שהיה אומר מוהר”ן מברסלב שם וכאמור למי שלא מבין בזה ויודע עומק כוונת הענין ומגמתו, אלא יש ללמדם ככל שאר דברי תורה, ולמשל ש’אדני שפתי תפתח’, הוא שם אדנות, ושם אדנות הוא מלכות, שכינה וכן על זה הדרך כל אחד כפי שחננו ה’ יותר ופחות, ובלבד שלא יחשוב שהכוונות זה העיקר, אלא העיקר הוא שבירת הלב והענווה והידיעה הברורה שהכל ביד ה’ וברצונו, והוא משתנה מרצון אל רצון כרצונו וכפי מה שהוא רוצה לעשות, ואין ביד האדם לשנות את רצונו ית’ אלא על ידי כניעת הלב והאהבה והיראה כתיקנה, כי אז לב נשבר ונדכא אלוהים לא תבזה אלא תענה, וזעקת הדל תקשיב ותושיע – ולא המכוון בכוונות שונות ומחושבנות בחישובים סבוכים העלול לחשוב בגאוותו שחקים שהוא ל”ע מסדר את העולמות העליונים ומזווגם דוכרא ונוקבא ובכך מפעיל את האלוהות ושולט בה כדי להוריד לעצמו שפע מהאלוהות כדרך כישוף המכשפים לדורותיהם כפי שאומר מוהר”ן שם, שלא כאותם היודעים אכן לכוון באמת ובענווה, כי העיקר הוא – זעקת הדל תקשיב ותושיע, וכל אלו הכוונות הם לא לשעת התפילה אלא כלימוד תורה כשאר לימוד דברי תורה, וכפי שכותב ה’נפש החיים’, שיש לכוון רק בתיבות התפילה עצמם במשמעותם הפשוטה ללא קונצים וכוחניות העלולה לגאווה חבויה – היפך כל ענין התפילה שהיא הכנעה והתרפקות ואהבה ובקשה ותחינה, כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי.
וכשהאדם מייחד את עצמו כאן למטה על ידי שבירת הלב והאהבה והיראה והשמחה, כמו שכותב הגר”א, אזי שורה עליו – ברצון ה’ – האהבה הכללית והשמחה הקוסמית האינסופית של ה’ ב”ה והיראה העליונה והאהובה, “עוז וחדווה במקומו”, והוא מתגדל והולך ומתפתח ועולה ומתעלה. בס”ד.
קורא יקר! נהנית מהמאמר? ✅ שלח כעת ל-3 מחבריך! יש לך דבר כלשהו להוסיף, להעיר, להאיר? אשמח שתכתוב אותו כאן למטה בתגובות! 👇
באמת מאמר מכונן ויפה, שתירץ לי הרבה קושיות, יישר כח!
רציתי לשאול:
האם דעת הרמב”ם היא גם כך? ואם כן, האם בגלל זה לא מומלץ לקרוא ‘מורה נבוכים’?
שי שלום, תודה על המתנה, שנתרמת מדברי.
בנוגע לשאלתך:
מורנו הרמב”ם כותב, כפי שציינתי בגוף המאמר: “ועוד יתבאר (ג, יג), שרצוננו ורצונו של הנבדל מכונים ‘רצון’ בשיתוף (מילה רב משמעית) ואין דומות (דמיון) בין שני הרצונות” (מורה נבוכים, חלק ב פרק יח, הדרך השניה) וזו דרכו הק’ תמיד. דרך המלך.
לדעת הרמב”ם, כשאנו מתפללים, אנו לא מפעילים ‘אלוהות’ ולא עושים ל”ע סדר בשכל של הקב”ה ח”ו. לא במילים אלו ולא במילים מכובסות אחרות, אלא הרמב”ם מלמד אותנו, שתפילה היא ממש תפילה, “שומע תפילה עדיך כל בשר יבואו”, “ואזניו אל שוועתם”, “שמע קולנו ה’ אלוהינו חוס ורחם עלינו” וכו’, אלא שאין מטרת התפילה להבין כיצד יש או אין שינוי ברצונו ית’, כי המילה ‘רצון’ – היא רב-משמעית (שם משותף) בהקשר ליחס ביננו לבינו ית’, ותפילה היא ממש תפילה, לא פיקציה ח”ו, הגם שאיננו יכולים להסביר כיצד זאת, וכפי שכותב החזון איש, שזה סוד כמוס שאיננו מבינים אותו, אבל הכינור תלוי על כל לב והוא יכול לפרוט לקב”ה מליבו והוא ית’ מאזין לו כמו אב המאזין לבנו ילד שעשועיו וטיפוחיו (הלשון ברוח דבריו שם), אך העובדה שאנו לא יודעים כיצד זאת שיש שינוי ואין בו ית’ חיסרון מחמת כן, איננה גורמת לנו ודוחקת אותנו ליצור ולבנות “קונסטרוקציה אלוקית” כדי להגן על עצמותו ורצונו ית’ מפני שינויים כאלו ואחרים, כדי “להרוויח” שהשינויים לא חלים בעצמותו ית’ אלא “רק” באלוהות וכו’ [וכידוע ואינני רוצה להאריך כאן בזה], כי אין מכך באמת כל רווח, שהרי אם אין שינוי בעצמותו, כלומר ברצונו שהוא עצמו, אזי מי החיל את השינוי, אם תאמר – אלוהות, על זה נאמר “יבחר לו אלוהים חדשים” וזו עבודה זרה! כפי שמתריע רמח”ל על כך ממש בריש “מאמר הויכוח” בלשון זו. ואם תאמר שאין כל שינוי ברצונו באמת, אזי תפילה היא ח”ו פיקציה ותו לא, וגם אם תאמר 1000 (!) פעמים שאנחנו משתנים וממילא אורו מגיע אלינו, ולא הוא משנה את רצונו וכו’, אתה אומר למעשה שהוא ית’ מוגבל ומייחס לו אין-אונים, דבר שהרמב”ם מתריע עליו במורה תכופות, ואתה טוען בכך, שהוא ית’ כמו פסל מטפיזי ל”ע ולא אל רחום וחנון מאזין תפילה ואל שוועתם ישמע ויושיעם, כי לדבריך (לא אתה השואל כאן, אלא השואל התאורטי), הוא לא מאזין והוא לא מושיע, רק הכל נעשה באופן דממילא בצורה מכנית קונסטרוקטיבית, על ידי האור שפתחת אצלך ואז נשפע עליך, לא שהוא רוצה בכך, ומשנה רצונו בגלל תפילתך ונותן לך מידו הפתוחה והרחבה, וכשאתה אומר, פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון, אתה סבור שזה רק משל, אבל הרמב”ם סבור שהוא כך ממש, ה’ הוא בעל חסד ורחמים דיין ושופט צדק, כלומר לא האלוהות שתחתיו והוא עצמו לא משתנה ונותר פסיבי לגמרי, אלא הוא עצמו! דיין ושופט צדק, אני ה’ עושה כל אלה. ואז ממילא התפילה שלנו כך, היא אמתית כי תפילה היא לא משל אלא היא עובדת ופועלת באמת.
בקיצור, רבנו הרמב”ם מגן כמו חומה בצורה העומדת לעד על כך, שהוא ית’ לא כמו בן אנוש והוא לא מתפעל ומתופעל על ידי רגשות מתחלפים כשל בני אדם ועם זאת הוא אב הרחמים, מתי שהוא קובע שהרחמים הם הרלוונטיים כעת כדי להביא את האדם לאושרו, וכן להיפך בשימוש במידת הדין והכעס וכו’, והתפילה היא תפילה ממש שה’ שומע לנו ומשנה את רצונו ועם זאת אין זה שינוי ברצונו כשלנו כך שאין כאן חסרון בו, כי אנו מבינים שכל השאלה של חסרון בו מחמת שינוי, הוא רק שאלה של שכל, ואיזה שכל? השכל שלנו, שבתוך 4 הקירות של הגולגולת האנושית שלנו, אבל אם אדם מתבונן בכך ומבין סוף כל סוף, שהוא ית’ לא מוגבל להבנה של השכל שלנו כי הוא ברא את השכל שלנו ואת מגבלות השכל שלנו (צמצום) ומגיע לידי בגרות ובשלות ומבין שהוא ית’ לא מוגבל מחמת מוגבלותנו, אזי האדם נרגע ומבין שהוא עומד לפני בורא עולם והוא שומע אותו ועושה את רצונו לפי הנראה בעיניו לעשות עבור אושרו של האדם המתפלל אליו, ועם זאת, אין בו ית’ כל חיסרון, כי רצוננו ורצונו הם רצון רב משמעי. כל זה למדתי ממורנו הרמב”ם.
אבל יש שחלקו על הרמב”ם, ואמרו, באמת הוא כמו שאמר אריסטו, שכל שינוי הוא חסרון ולכן ח”ו לומר שה’ משתנה מרצון אל רצון, רק כשרצו להבין אם כן מהי תפילה ועבודה וכו’, אמרו שהתפילה היא לא לעצמותו ית’, כי הוא לא משתנה אלא הוא [ל”ע] קפוא בשמריו [ח”ו], אלא אנו מתפללים לאלוהות שתחת לו ח”ו, כך הם אמרו וחשבו שבכך הם ניצחו את הרמב”ם והביאו לעולם היהודי תובנה גבוהה יותר משל הרמב”ם ולעגו לו ואמרו, שבערוב ימיו הוא חזר בו והסכים לדבריהם וכו’, ובזה קבעו את התפיסה של אריסטו ובזה קבעו גם שהתפיסה של התפילה אצל הרבה מאתנו, היא תפיסה של איזושהי הפעלת אלוהות באופן שהוא ית’ עצמו לא שייך לזה, שהרי הוא לא משתנה, וכל זה בא להם כי עזבו מקור מים חיים, את משה, ממשה עד משה לא קם כמשה, את רבנו הרמב”ם, רבי משה בן מיימון הדיין הספרדי.
דע, שאני מאמין בקבלה בכל ליבי ומאודי ולומד וכו’ כפי שלימד אותנו רמח”ל וכפי שלימד אותנו הגר”א, ומי שלומד קבלה כפי שרמח”ל מסביר אותה, כיון שרמח”ל הוא תלמיד מובהק של הרמב”ם, כפי שכל רואה רואה, אזי הוא הולך בדרך המסורה לנו ממשה (רבנו) עד משה (בן מימון), וממשה (חיים לוצאטו) עד בוא אליהו (הגר”א), והוא בדרך הישרה והנכונה, דרך המלך, והוא לא עובד איזושהי אלוהות שניה, אלא הוא עובד את ה’ ב”ה, את מי שאמר והיה העולם, את האחד והיחיד והמיוחד, או כלשון רבנו ה’נפש החיים’, תלמיד הגר”א: את ‘האדון יחיד’.
מקוה שעניתי לשאלתך. בברכה,
תוכל להפנות למה שכתבת על רבי עזריאל מגירונה?
לא מצאתי בקישור שאליו הפנית ואולי יש טעות או שהמאמר עבר לכתובת אחרת
שלום, אכן היה טעות בהפניה וכעת בזכותך – סודרה. לחץ על ההפניה ותגיע למקום חפצך. יש”כ
כתב רבי יהודה די מודינה:
“‘ואיך ישתנה האין סוף ברוך הוא מרצון אל רצון’ – כי הפחות שבדרשנים מישב זה לשכל ההמון במשל קל, הרי זה דומה למי שהוא בספינה ביאור משליך חבל לעמוד או עץ אשר בארץ ומושך בחוזק הספינה ומקרבה לארץ
הרואה יאמר שהוא מושך שפת היאור אל הספינה ומתקרב אל הארץ ואין הדבר כן, הספינה היא מתקרבת במשיכה זו לארץ והארץ לעולם עומדת,
כן התפילה היא החבל הנאחז למעלה ברצונו יתברך והוא אינו משתנה מרצון אל רצון אלא המתפלל שהיה רחוק קודם הוא המתקרב בתפילתו לאלוקיו כמו שאמר ‘שלום שלום לרחוק ולקרוב’ רחוק שנתקרב, וכן כל לשון תשובה שבמקרא ‘ושבת עד השם אלוקיך’
‘שובו עדי נאום השם בבכי ומספד והדברים פשוטים וקלים”. עד כאן לשון הרב רבי יהודה די מודינה
הרב אוחיון שלום ויש”כ על הערתך החשובה,
בדבריו אלו מבקש הרב מודינה לייתר את הצורך בספירות בהתאם לדברי אותם מקובלים שסברו שלולי הספירות יקשה קושיית הפילוסופים כיצד ה’ ישתנה מרצון אל רצון ולכן הכריחו הספירות לצורך השינוי באמרם שהשינוי חל בהם ולא בו ית’ שאינו משתנה מרצון אל רצון.
במשל זה של הרב מודינה (משל הספינה) רוצה לומר, שאין צורך בספירות כדי ליישב קושיה זו של הפילוסופים כי אין ה’ משתנה כלל אלא האדם משתנה בקרבתו אל ה’.
במאמר זה הראיתי שלפי דברי הרמב”ם, הנתיבות המשפט (“הנתיבות”) ועוד, קושיה מעיקרא ליתא, ובדור בו היתה שלטת דעת אריסטו ומקובלת על דעת כל החכמים וברי השכל וממילא על דעת כל התלמידים והמון העם, שאין שינוי רצון מלפניו כלל, באופן כזה, שהאומר שיש שינוי רצון הוא חסר דעה והוא מכחיש את שמש דעת אריסטו בצהרי יום חמה היוצאת מנרתיקה, שעד לפני 200 שנה, במשך אלפיים שנה דעתו היתה שלטת וקובעת בכל המדעים כולל המטאפיסיים והאלוהות, אז לא היה ניתן לומר כלאחר יד, שהקושיה הזו היא שטות גמורה אלא חכמי ישראל, כולל הרב מודינה ועוד רבים היו זקוקים ליישב דעת החכמים והתלמידים בהסברים שונים, ‘ספירות’ ו’משל הספינה’ ועוד, כדי להכריח מחד שאכן אין ה’ משתנה מרצון אל רצון והשנית לעומתה שיש השגחה וה’ נעתר לתפילת המתפלל ויש שכר ועונש וכו’.
וגם הרמב”ם יישב הדבר על פי דרכו אבל הותיר הפתח לדורות הבאים בדבריו שיבינו, חכם ומבין מדעתו, בענייני האלוהות והמרכבה, שקושיה מעיקרא ליתא, ועשה זאת כמשה רבינו בשעתו, ממשה עד משה לא קם כמשה, ולימד וריבץ דעת תורה את החכמים שרצון הוא שם משותף וככל האמור במאמר כאן.
כך שכיום בדור בו כל אחד מבין וחכם מדעתו להשכיל דבר, שאין שכל האדם עם כל ריבוי המחשבות האנושיות המוגבלות שבתוך גולגולת העצם שלו יכולה להבין מה ערך גודל אצילות רצונו ית’ שהוא למעלה מהזמן והמקום, בחינת אין סוף ממש, וכשאנו מתפללים אכן ה’ משנה את רצונו לפי תפילתנו ככל שהוא רוצה לשנות והוא יודע יצרנו וטובתנו מה טוב עבורנו, באופן בלתי מושג לנו כלל, וכשאנו עוברים עבירה הוא נותן לנו עונש, וכשאנו עושים מצוה הוא נותן לנו שכר, שכל זה שינוי רצון מלפניו ית’, ואיננו צריכים למשל הספינה, כי לפי משל זה אין ה’ שומע כל תפילה ונעתר לבקשת המתפלל ולתחינת הצדיק בהיותו מתרצה אל תפילתו וכדברי כל תהילות דוד בן ישי בתהילים, אלא לפי משל הספינה ה’ ית’ הוא ישות סטטית קפואה בזמן ללא רצון וללא שינוי, מן מכונה רוחנית קוסמית משוללת ישות ורצון ל”ע ח”ו, דבר שאנו כיהודים לא מקבלים כלל וככל דברי הרמב”ם והנתיבות המשפט שהובאו בגוף המאמר.
וגם הספירות באמת הם אינם באים לענות על קושיה פילוסופית, כי אם השינוי בהם והוא ית’ לא משתנה מרצון לרצון הרי זו שניות גמורה ועבודה זרה, שהרי הוא לא פועל כלום והספירות פועלות, ואם תאמר שהוא פועל ולכן הספירות פועלות הרי שיש בו שינוי רצון ואם תאמר שאין בו שינוי רצון הרי שהספירות הם פועלות לפי דעתם ורצונם והרי לך שניות במחלצות של “קבלה”, אלא באמת מה שאמרו אותם מקובלים הם לא הובנו על נכון כי באו ליישב דעת החכמים והתלמידים מקושיית אריסטו אבל הם לא הובנו על נכון וכוונתם היתה לשמים, ודעתם הברורה של כל המקובלים באמת היא, כפי שמבאר רמח”ל בריש ‘מאמר הויכוח’, שהספירות אינם שניות כדעת הנוצרים ח”ו, אלא הם מידותיו ית’, והם עצמותו ית’ כתארי ה’ העצמיים לו, כפי שהוא מתגלה אל ברואיו במידותיו, וככל דברי גדול המקובלים הרמב”ן ע”ה, שסבר כן, כפי שכתבתי במקום אחר, ולפי דעתי לכן אמר האריז”ל לא ללמוד קבלה ממקובלים שאחרי הרמב”ן מפני ענין זה.
סוף דבר, ה’ משתנה מרצון אל רצון אלא שרצונו הוא רצון נבדל מרצוננו.