במרכז ההבנה הפסיכואנליטית של דונלד ויניקוט עומד הרעיון של הריסת האובייקט לפי ויניקוט – לא במובן הפיזי אלא במובן הפנטזיוני, שבו הסובייקט מרגיש כי הוא הורס את האובייקט האהוב, אך האובייקט “שורד” את ההרס ואינו מתמוטט. חוויית ההרס־וההישרדות הזו מעניקה לסובייקט אפשרות ראשונית להכיר בקיומו של “אחר” יציב ונפרד, ומתוך כך לבנות את זהותו העצמאית.
ויניקוט ניסח זאת בצורה פרובוקטיבית:
“בעוד אני אוהב אותך, אני הורס אותך בלי הרף בפנטזיה”.
דווקא מתוך המתח הזה, שבו ההתקפה מתקיימת אך אינה מבטלת את האובייקט, נוצר המרחב שבו הסובייקט מתהווה.
כשההרס לא מתממש
אבל מה קורה אם הסובייקט מעולם לא חווה את הריסת האובייקט לפי ויניקוט בצורה בריאה?
במקום שבו לא ניתנה לו האפשרות “להרוס” ולגלות שהאובייקט שורד – נשמטת קרקע התפתחותית חיונית. הילד עלול לחוות ערך עצמי ירוד, משום שהוא לא בנה בתוכו את תחושת הכוח להתמודד עם אובייקט יציב.
במקרים כאלו, מתפתחת לעיתים תגובה פתולוגית: אומניפוטנטיות נרקיסיסטית. הסובייקט מנסה לפצות על החסר באמצעות הרס כפייתי של אובייקטים חיצוניים במציאות – לא כהמשך טבעי של תהליך התבגרות, אלא כאקט מופרע ובלתי נשלט.
תובנה להתבוננות טיפולית
הבנה זו, ש”אי־מימוש” של חוויית ההרס הבריא מוביל לסטייה נרקיסיסטית, מעניקה לנו כלי חשוב לחשיבה טיפולית. היא מאירה את ההבדל בין הרס פנטזיוני יצירתי ובונה, לבין הרס נרקיסיסטי שמקורו בכשל התפתחותי.
כפי שניסח זאת אחד הקוראים שהגיב לרעיון:
“ההצעה שלך שאי-מימוש של חוויית ההרס הבריא מוביל לאומניפוטנטיות פתולוגיות יכולה להוסיף רובד חשוב להבנת מנגנונים נרקיסיסטיים פתולוגיים”.
זו נקודת מבט שמזמינה דיון רחב: כיצד חוויות מוקדמות של “אי־הריסה” משפיעות על הדינמיקה הנרקיסיסטית בחיים הבוגרים? ועד כמה תהליך טיפולי יכול לאפשר למטופל “לחוות מחדש” הרס והישרדות בצורה בריאה, שתסייע בבניית עצמי יציב ושלם יותר?
📣 שתף את המאמר הזה עם חברים המתעניינים בפסיכולוגיה של ויניקוט ובתהליכים נרקיסיסטיים.
✍️ כתוב לי תגובה – כיצד אתה מבין את המושג הריסת האובייקט לפי ויניקוט ומה המשמעות שאתה מוצא בו?
🔗 אני מלווה כ־מטפל רגשי תורני לבחורים בני ישיבות, בשפה ישיבתית חיה המחברת בין עולמות הנפש והמקורות. לחץ כאן לפרטים על טיפול רגשי לבחורים בני ישיבות



