הרהורים וקדושה (שובבי"ם)

האדם החי, הוא בעצמו, כלומר, האני העצמי המכונה 'רוח', מורכב ברובד התחתון מנפש המחוברת לגוף, כי הדם הוא הנפש, והיא המושכת אותו למטה לרובד הבהמי (נפש), להיות ככל בהמה וחיה אשר בשר חמורים בשרם (יחזקאל כג, כ), ומאידך ברובד העליון שלו, קשור הוא לנשמתו החופפת עליו מלמעלה[1], אדם אית ליה מזלא (ב"ק ב, ב), והיא המקשרת אותו לעליונים להיות כמלאכים העומדים, מיכאל וגבריאל[2], ולזכך את בשרו להיות בשר קודש, צמא לך בשרי[3], היפך בשר חמורים בשרם הנ"ל (נשמה)[4].

והסימן לכך שהאדם בריא בגופו ובנפשו הוא, שגופו ונפשו מתאווה לנשים[5], שכך הוא הטבע, טבע הגוף והנפש, נפש הבהמית, שהיא מתאווה לנשים, ונפשו של אדם מחמדתן (חגיגה יא, ב), ועל כן כל ימי חלדו האדם חייב להגביר את הארת נשמתו שממעל על רוחו ונפשו על ידי התדבקותו בלימוד התורה ועסקו בה, כדי להינצל מתאווה זו, ואיננו יכול לפתור את עצמו מכך לעולם, וגם כשהוא צדיק גמור אין התאווה נפרדת ממנו[6], אלא שהוא שולט עליה וכובשה תחת ידו החזקה בחוזק יד, כי כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, כמו שאמרו על רבא בגמרא[7], ועל הגר"א מסופר שהיה מגיף חלונות חדר לימודו שלא ישמע קול דפיקות נעלי הנשים, וכן מסופר מעין זה על החזון איש שהיה דופק במקלו לטשטש את קול נעליה, ומי לנו גדול מהם, מוסרי התורה, לכן אל יתייאש האדם ויחשיב את עצמו לקטן ובינוני אם עדיין יש בליבו טינת תאווה זו, כי כן הזהירו גדולי התנאים: היזהרו בי מפני בתי![8]

אך גם בעבודה על תאווה זו, ואולי ביותר דווקא בה, צריך חכמה, כי אם האדם יהיה עסוק בזהירות מהסתכלות בעריות ובאיסורים אלו, טבע הוא שיבוא להרהר מחמת כך עוד ועוד, ועל כן יעצונו רבותינו שהתרופה הטובה ביותר להרהורים ועוון טומאת קרי היא היסח הדעת מכך והשקיעות בתורה[9] (עם טבילה) ומי שאינו יכול רק בגמרא (הכוללת הלכה ואגדתא[10]), אז בתורה שבכתב בדברים הקלים עם רש"י וכדו' או נביא או ספר מוסר קל כמו אורחות צדיקים, ומי שגם זה אינו יכול אז, ילמד בנלווה לתורה, שגם הוא תורה או מביא לתורה, כגון סיפורי צדיקים, קריאת תהילים (אפילו בלי כוונה כל כך) וכדומה, מה שיכול להצילו, ואם גם זה אינו יכול כל הזמן, אזי כשאינו יכול ללמוד יעסוק באיזושהי מלאכה ויצירה כמו תיקון כלים וכדו' שהתקלקלו, טיפוח גינה (ובארץ ישראל יש בזה גם מצוה), ניקיון הבית באופן שדורש מחשבה קצת (ויש בזה חסד עם אשתו, ולבחור – עם אמו). ואם גם זה אינו יכול, אזי יעסוק בהתעמלות יחידנית כמו ריצה קלה מסביב לבית במקום שאין פריצות, או באופני‑כושר בבית וכיוצא בזה, דבר המפיג את היצר, שיגיעת שניהם משכחת עוון[11].

והעיקר שלא יהיה בטל, שהבטלה מביאה לשעמום (טמטום) המביא לידי חטא (כתובות נט, ב), ואין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות (סוטה ג, א) ורוח שטות איננה כי אם בלב פנוי מן החכמה[12].

ובעומק הדבר יותר, אין לימוד התורה והעסק בה רק תרופה לתאוות נשים אלא הוא יותר מכך – הוא תבלין לה, בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין (קידושין ל, ב), וכשם שהתבלין איננו אוכל בפני עצמו אלא תפקידו הוא להטעים את האוכל שיהיה טעים וטוב ומתוק לחיך כך אין יצר הרע זה אלא יצירה והמתקה לתורה עצמה עד כדי שלולי יצר זה לא היה לנו טעם בתורה, ואם כן יש כאן דבר המתהפך בעצמו מיצר הגרוע לאדם מכל, לדבר שאם האדם מתגבר עליו, הוא הוא הנותן לו את המתיקות בתורה ואת החוויה הנפשית המעדנת לחבור לתורה באיבר חי[13], דדיה ירווך בכל עת, באהבתה תשגה תמיד.

ונמצא, שהיצר איננו רק תרופה כנ"ל אלא הוא ממש חלק מאהבת תורה, כך שהארוס נמתק לקדושה ומתהפך כחותם חומר מטומאה לקדושה ובזה מעלים את הרע ומפרידים אותו ממקור טומאתו להיות עזוק ומחובר לקדושה מקור הכל[14], קדוש קדוש קדוש הויה צבאות, כה יתן ה' וכה יוסיף, יוסף ה' עליכם כיוסף צדיקיא, יהי מקורך ברוך ונזכה לכל השפע מיסוד למלכות, מאן מלכי – רבנן.

מקורות והוספות:

[1] ראה בספרי 'קדוש וברוך' תש"פ עמ' 184 (אוצר החכמה ועוד ובבלוג זה).

[2] ראה אבן עזרא בראשית א, א. במהדורת אשר וויזר (מה"ק) הוא בעמ' קנז: "והם אינם עומדים", כמו מיכאל וגבריאל העומדים, שהם גדולים מן האדם ובזה מיישב, שהמלאכים שהם גדולים מהאדם כמבואר בסנהדרין צג, א, הם המלאכים הנבראים לזמן מה לשליחות, שמהם האדם גדול יותר, לא ממיכאל וגבריאל.

[3] ראה ביאור הגר"א לתיקוני זוהר, תיקון כא, ד"ה דכד צחי.

[4] ג' חלקי נשמה הם, נפש, רוח ונשמה, כנגד הנפש הצומחת, הנפש החייתית (חיונית) והנפש המשכלת, נר"ן. 'רוח' הוא האדם בעצמו, אני בעצמי, השוקל והבוחר לעשות או לא לעשות, הממצע. 'נפש' היא הגוף שתחתיו המושכת לתאוות בהמיות. 'נשמה' היא הנפש המשכלת, שמשכנה במוח החופפת על האדם מלמעלה. כל זה מבואר בלשון הגר"א בריש פי' לקהלת (ברק השחר) ובליקוט מהגר"א בסוף ספרא דצניעותא.

[5] ראה 'טעמו וראו' שכתבתי עמ' 3 (אוצר החכמה ועוד ובבלוג זה), וראה ראשית חכמה, שער האהבה, סוף פרק ד: "וכתב שם ה"ר יצחק דמן עכו עליו השלום, במעשיות הפרושים, שמי שלא חשק לאשה הוא דומה לחמור ופחות ממנו, והטעם כי מהמורגש צריך שיבחין העבודה האלהית כדפירשנו".

[6] יש שכתבו, שאם הוא במדרגת צדיק, אין לו כלל תאווה יותר ואם יש לו, אז יידע שהוא בסך הכל איש בינוני, אבל מה יאמרו על רבא שם ועוד הרבה בגמרא, ועל הגר"א והחזו"א שם ועל דברי הרמב"ם שם ועוד הרבה? ועל כרחך, שכל ימיו האדם צריך האדם להחזיק את עצמו לצדיק, שבזה הוא יתעודד לעבוד את ה', וכן הוא, ואף על פי כן יידע, שהיצר חי ונושם בקרבו והוא צריך להישמר מפניו תמיד על כל נפשו בו, עד זיבולא בתרייתא.

[7] "כי הא, דאביי שמעיה לההוא גברא דקאמר לההיא אתתא: נקדים וניזיל באורחא. אמר: איזיל אפרשינהו מאיסורא. אזל בתרייהו תלתא פרסי באגמא. כי הוו פרשי מהדדי שמעינהו דקא אמרי: אורחין רחיקא וצוותין בסימא. אמר אביי: אי מאן דסני לי הוה – לא הוה מצי לאוקומיה נפשיה. אזל, תלא נפשיה בעיבורא דדשא, ומצטער. אתא ההוא סבא, תנא ליה: כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו" (סוכה נב, א).

[פירוש 'חברותא': כי הא, דאביי שמעיה שמע לההוא גברא דקאמר לההיא אתתא: נקדים נשכים בבוקר, וניזיל באורחא. ונצא ביחד לדרך.

אמר אביי: איזיל, אלך אני אחריהם ואפרשינהו מאיסורא. שהיה חושש שיבואו לידי עבירה כיון שהולכים לבדם.

אזל בתרייהו תלתא פרסי באגמא. הלך אביי אחריהם שלש פרסאות בשדות, ולא אירע דבר.

כי הוו פרשי מהדדי, כאשר נפרדו והלכו כל אחד ואחת לדרך שונה, שמעינהו דקא אמרי: אורחין רחיקא וצוותין בסימא. דרך רחוקה מפרידה מעתה בינינו, ואילו היינו יכולים להמשיך וללכת בצוותא היה נעים לנו.

אמר אביי בלשון סגי נהור: אי מאן דסני לי הוה, אם השונא שלי [יצר הרע, דהיינו, אני עצמי] הייתי שם, לא הוה מצי לאוקומיה נפשיה. לא הייתי מסוגל להעמיד עצמי ולהמנע מלחטוא באשה הזאת.

אזל, הלך אביי, תלא נפשיה ונשען בעיבורא דדשא, על בריח הדלת, כשהוא חושב ומצטער על כך שסתם אדם הוא במדריגה גבוהה ממנו.

אתא ההוא סבא, ואמר לו: אין לך להצטער ולחשוב שאתה פחות ממנו. כי הא תנא ליה: כל הגדול מחבירו – יצרו גדול הימנו.]

[8] "דתניא, אמר רבי מאיר: הזהרו בי מפני בתי. אמר רבי טרפון: הזהרו בי מפני כלתי; ליגלג עליו אותו תלמיד. אמר רבי אבהו משום רבי חנינא בן גמליאל: לא היו ימים מועטים, עד שנכשל אותו תלמיד" (קידושין פא, ב). "גדולי החכמים היו אומרים לתלמידיהם הזהרו בי מפני בתי הזהרו בי מפני כלתי, כדי ללמד לתלמידיהם שלא יתביישו מדבר זה ויתרחקו מן הייחוד" (רמב"ם איסורי ביאה כב, כ).

[9] ודבר גדול עשה בקונטרס 'עין טובה' שליקט מגדולי ישראל בענין זה, ללמד שהעיקר הוא היסח הדעת והשקיעות בתורה. ראה שם.

[10] ראה היטב פי' הגר"א למשלי כה, כב, שבעל תאווה יעסוק באגדתא יותר כפי הדרוש לו, וזה כולל ביאורי האגדות כמו ביאורי הגר"א ומהר"ל וכדו', ופנימיות התורה לראויים לזה; ובעל כעס (גאווה) יעסוק בהלכות יותר כפי הדרוש לו (הלכות אין הכוונה פסקי הלכות משו"ע וקיצורים אלא חלק ההלכה שבגמרא, כלומר כל הגמרא מלבד חלק האגדתא שבה). כי כל צדיק יש לו דרך אינדיבידואלית בעבודת ה' שלו, כמו שמבאר הגר"א במשלי בכמה מקומות, ואין לחקות האחד את חבירו.

[11] "רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון" (משנה אבות ב, ב).

[12] "גדולה מכל זאת אמרו יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד" (רמב"ם איסורי ביאה כב, כא).

[13] "חייך! הכי אצטריך יצר הרע לעולם כמטרא לעולם, דאלמלא יצר הרע, חדוותא דשמעתא לא ליהוי" (זהר חלק א דף קמ, ב). תרגום חייך! לכך צריך יצר הרע לעולם כמו מטר לעולם, שאילמלי יצר הרע, חדוות שמועת התורה לא היתה. ובמשלי עם ביאור הגר"א כה, כב מעיר רמ"מ משקלוב בביארו דברי הגר"א שם: "ואבן – על ידי מים, שהם התאוות הצריכים לתורה".

[14] לשון רמ"מ בהערה הקודמת: וזה סוד (אריז"ל, שער הכוונות צח, א) שהדינין אינן מתמתקין אלא בשורשן, דהיינו בשורש הדבר שנבראו בשביל הדבר הזה. ולכן כעסני נמתק מן האש של התורה שהוא (הכעס) נצרך לזה (לתורה). ואבן – על ידי מים, שהם התאוות הצריכים לתורה ובאגדות שאדם מתאוה להן שהן סוד המים".