לעולם אל יתייאש האדם מעצמו, וגם אם חטא, אפילו לא פעם אחת, וגם אם פגם, באונס או ברצון, בקדושת העיניים או הברית, יידע שיש לו תקוה, כי הנשמה שבאדם היא טהורה, ולעולם לא נפגמת.
וכאשר הוא עובר עבירה, נשמתו נחבאת ונסתרת לה, ולא מתלכלכת מטומאת מעשיו, וכשהוא חוזר בתשובה, נשמתו האלוקית שבהוויתו מתנוצצת לה שוב והוא חוזר לעצמו, לנשמתו, לנקודה הפנימית האלוקית שבו (נפש החיים א, יט, ור' ירוחם ממיר בדח"מ).
העננים רק מסתירים את השמש
כמו שלימד הסבא מסלובודקה, ר' נתן צבי פינקל, המשגיח המוסרי ומנהלה האגדי של ישיבת סלובודקה שבליטא, כמובא בדברי תלמידיו:
נתברר, שמקור הטוב שבאדם הוא בנקודה העצמית שלו, ולכן מחויב הדבר, שהאדם בכל מצבי ירידה שהוא נמצא, יכול לגלות בחביון מהותו דרישות נעלות ונשגבות לטוב, אשר באמת הן טבעיות מאד למהותו.
כדי לקבל תיאור יותר ברור בזה, אביא בקצרה דברים אחדים יסודיים בענין זה שהורו בסלובודקה על פי התורה. "ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו", "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית א, ב).
יוצא מזה, שהאדם הוא הויה אלקית. האלקיות שבו מהוה ומשכללת את מהותו העצמית, נותנת לו את חייו ואת קיומו, ורק בצורה זו מתקיימת הווית האדם. ולפי זה הקיום שלו לבד מראה כבר על מהותו האלקית, מזה איננו יכול להתרוקן לעולם, ואף כששקע ביון הבערות והרשעות, כיון שחי וקיים הוא, מרום וקדוש הוא כבר, "אלקי נשמה שנתת בי טהורה היא", תמיד היא בטהרתה.
הירידה הכי עמוקה איננה משנה שינוי עצמי את מהותו.
הירידות הן בבחינת חיצוניות לגבי מהותו העצמית.
מרגלא בפומא (=רגיל היה בפיו) של הסבא ז"ל: "הירידות לאדם הן כעננים לשמש!" לאמור, השמש נותרת בעינה, זוהרת וזורחת ממש, ורק לעיני הצופה – העננים מסתירים אותה.
זאת מכיון שלמהותו של כל אדם, ורק מעצם קיומו, יש את הגודל האלקי, ומפני שהטוב שיש באדם נובע מאותה הנקודה האלקית שבו, לכן אף מזה שאין לו תורה, ועוד יותר – שעומד על סף הכליון, דורשים ממנו דרישות אציליות אלקיות, והוא צריך ויכול לגלותן בפנים נפשו מפני שבאמת ישנן בו, שהרי חי בחביון הויתו אותו המעין הנשגב הנובע מטוב אלקי המוליד דרישות כאלו.
האור האלקי זוהר תמיד בחביון מהותו. הוא צריך רק להתאמץ לגלותו בחיים ואז יתרוממו ויעלו חייו.
הכרה זו מעוררת אותנו להתרומם לחיים גדולים ונעלים. היא מלמדת אותנו שאף אנו, עם ירידת והקטנת חיינו, מוכשרים אנו לגדלות ואצילות. היא מעודדת אותנו לגשת לגלות את זה בנפשנו.(שיחות הסבא מסלבודקה, תש"ע, חלק א עמ' עח-עט)
לגלות את הנקודה הפנימית שבך
האדם הוא הויה אלוקית – מלמד הסבא מסלבודקה – ומהותו, הנקודה האלוקית שבו, היא טהורה כמו שמש זורחת, ולכן גם עם שקע במצולות יוון הרשעות והטומאה, כל שעליו לעשות הוא לעמול ולגלות את הניצוץ הפנימי הקדוש שבו, את ההויה האלוקית שבו, את נשמתו, והוא יתרומם ויעלה ויזרח כאור השמש.
הנשמה שלך טהורה לעולם
וכמו שכותב גם האדמו"ר מגור בעל השפת אמת:
כי השי"ת נתן בכל איש ישראל קדושה וטהרה ויראת שמים ככל הצריך לו, ורק שצריך האדם להוציאו מכח אל הפועל. וזה "יגעתי ומצאתי תאמין" פירוש, מצאתי בתוך גוף האדם כמו שכתוב "נשמה שנתת בי טהורה". וכו', וכן בענין עבודת הבורא כשהאדם מדבק עצמו במקום הראוי לו ונקרא לשבת, ששב למקומו לשורשו. וזה ענין שבת קודש עי"ז שורה ברכה ומעורר חיות פנימי שבו ונמצא שאין האדם מוסיף דבר, רק שמעמיד עצמו במקומו כנ"ל.
(שפת אמת, דברים, פרשת האזינו, שנה תרלד)
הנקודה הפנימית שלך לא מתקלקלת לעולם
ובדומה לכך כותב גם האדמו"ר מסוכטשוב בעל השם משמואל על פי התיקוני זוהר:
שבכל אחד ואחד יש בלבו נקודה פנימית שלא תוכל להתקלקל לעולם, ונקראת (תיקוני זוהר, לו) 'בתולה' ואיש לא ידעה. אך היא נעלמת מאוד, ובהתגלות נעלם זה תבוא המלוכה.
(שם משמואל, פ' ויגש, תר"פ)