כשיש בלב משהו שאי אפשר לדבר עליו – אבל הוא שם
אם אתה בן ישיבה, ואי־שם בתוך הלב אתה מרגיש משיכה רגשית חזקה דווקא כלפי מישהו שדומה לך – אם אתה נבהל מזה, או מתבלבל, או מנסה לדחוק את זה הצידה אבל זה לא עוזב – דע: אתה לא לבד.
יש בחורים נוספים שמרגישים ככה – אבל לא מדברים. והשתיקה – כואבת. כי מצד אחד יש בלב געגוע עמוק, אולי אהבה, אולי תקווה להרגיש שייך. ומצד שני – יש גם פחד, בושה, בלבול, אולי גם רגשות שלא מסתדרים עם מה שאתה מאמין בו.
המאמר הזה נכתב לך. בשפה נקייה, עדינה, מכובדת – אבל בלי לעגל פינות. בלי מסכות. כדי שתדע: יש דרך. יש מקום לדבר. יש אפשרות להבין – ולעבור תהליך. לא בדרך של כפייה, אבל גם לא בדרך של כניעה. אלא בדרך של עומק, אמת, חיבור. ובקצב שלך.
העולם אומר: זה מולד. אני אומר: לא.
לא – לא כי אני מתעלם מהקושי. לא – לא כי אני מבטל את החוויה. אלא כי אני מאמין בנפש. מאמין בכוחות החיים שבתוכה.
כשאני פוגש בן ישיבה שמרגיש קרבה רגשית חזקה כלפי מישהו שדומה לו – אני לא רואה בעיה. אני רואה בחור רגיש, כן, עמוק, שסוחב בתוכו סיפור חיים. לפעמים סיפור של שתיקה, של חסר, של כמיהה.
והמשיכה הזו – היא לא גזירה. היא לא "מי שאתה". לפעמים היא פשוט הדרך של הנפש לומר: כאב לי. לא ראו אותי. ואני כל־כך רוצה אהבה.
משהו שנמשך – או נפש שלא קיבלה מגע?
יש רגעים שבהם הלב שלך נמשך דווקא למישהו שדומה לך – בן גילך, מישהו שאתה מרגיש קרוב אליו בנפש. זה קורה. אתה לא לבד בזה. אבל לפעמים זה לא נובע ממשיכה ברורה, אלא מצורך עמוק בקרבה, ברוך, בהיזון חוזר שלא קיבלת.
המשיכה הזאת – לפעמים היא געגוע למה שלא היה. אהבה שלא קיבלה שפה.
ומה אומרים המחקרים?
יש בעולם דיבורים ברורים: "זה מולד", "זה לא ניתן לשינוי". אבל האמת היא – שגם במחקר, אין תמונה חד־משמעית.
למשל, מחקר גדול שהתפרסם ב־Science בשנת 2019 (P. Ganna et al.) ניסה לבדוק האם יש "גן אחד" שמכתיב את הנטייה הזו – ונמצא שאין. אין מרכיב ביולוגי חד־משמעי. מה שכן נמצא – זה שילוב בין מזג אישי, מבנה התקשרות, חוויות ילדות ופגיעות רגשיות מוקדמות.
מה שזה אומר בפשטות: זה לא גזירה. וזה פותח פתח. פתח לריפוי, להבנה, לתהליך פנימי.
וזה לא מבטל אותך – זה מכבד אותך יותר
האמירה ש"יש מה להבין" לא אומרת שאתה מקולקל או לא בסדר. היא אומרת: אתה עמוק. היא לא רוצה להילחם בך – אלא להקשיב למה שבאמת יש בתוכך.
ואולי, מתחת למשיכה הזו, מסתתר ילד פנימי שרק מחפש חיבוק. מישהו שיראה אותו. מישהו שיהיה שם.
ואולי – במקום להגדיר את עצמך דרך מה שאתה מרגיש עכשיו, אפשר לשאול: מה הנפש שלי באמת מחפשת?
למה זה מרגיש אמת – אם זו לא הדרך?
כי כשמשהו נוגע בך עמוק – הוא מרגיש כמו אמת. כמו אהבה. כמו קשר שחיכית לו כל החיים. אבל האמת היא, שלפעמים זה פשוט המפגש הראשון עם חלקים בתוכך שלא קיבלו מקום.
והלב – שמרגיש שראו אותו סוף סוף – מתרגש, נקשר, נמשך. אבל זה לא תמיד הדרך. זו לא בהכרח אהבה עמוקה – אלא צורך עמוק. וזה הבדל חשוב.
אז מה כן? איך נראית אהבה מרפאת באמת?
אהבה אמיתית מתחילה במקום שבו אתה לא תלוי. אלא חי. אהבה שיש בה גבול. שיש בה נשימה. שיש בה אתה.
היא לא ממהרת, לא שורפת את הלב, לא מכבה את המצפון. היא בונה אותך.
בטיפול אפשר להתחיל לגלות אותה. דרך קשר שבו אתה לא צריך להסתיר, לא צריך לפחד, ולא צריך להילחם. ואתה גם לא לבד.
סיכום – אתה יכול לחיות אחרת, ויש דרך עדינה לשם
אם אתה מרגיש שיש בך דבר כזה – משיכה, קרבה, בלבול, רגש שלא מסתדר – דע: יש מישהו שמבין. ושאפשר לדבר.
לא כדי לשנות אותך בכוח – אלא כדי שתוכל להקשיב ללב שלך באמת.
כדי שלא תצטרך להיאחז ברגע – אלא לבנות חיים שלמים. כדי שלא תכאב לבד – אלא תמצא מקום שבו מותר לך להיות.
אני מזמין אותך לבוא לדבר. לא עם אדם שבא לשפוט – אלא עם מישהו שבא להיות איתך במסע. בשקט. באמת. ובנאמנות למה שהלב שלך באמת מבקש להיות.
📞 אפשר לפנות אליי בשקט ובאמון:
הרב אשר מורסקי – מטפל רגשי מוסמך לבני ישיבות
📱 054-8423649
מאמר מחכים ומעודד נפשות נכאבות.
"האמת תהא נעדרת" – כנראה גם בתחום הקריטי הזה, ובאמת כואב לראות איך אנשים חסרי-אונים בדורנו נשטפים במבול מחקרים שמעודד אותם לשקוע ["זה מולד"…], במקום שהאמת הנצחית תיאמר בגאון ובעוז ותעודד אותם להתמודדות והתגברות, והכי חשוב – לחיי משפחה בריאים ושפויים.
תיאוריית הכזב "זה מולד" מתכתבת היטב עם נרטיב הכפירה של האבולוציה שמרוקנת מתוכן את חיי המוסר ונקיות הנפש.
מאכזב אותי באופן אישי לשמוע אנשים מתוכנו מדקלמים את מנטרת "זה מולד" מתוך בורות, כי אף אחד לא לימד אותם לחשוב עצמונית ולבדוק עובדות ולגבש דעה בוגרת.
אולי כדאי לנו לחשוב מחדש על החנקת השיח במחוזותינו בנושאים רגישים אלו והפקרתם לגדוד עיתונאים חילוניים שמלמדים עליהם בחוצפה ובהפקרות.
ייתכן מאוד, שההילה הטראומתית שאופפת את הנושאים הללו גורמת הרס רב דווקא לנושאים הללו [פגיעות-הסתרת פגיעות-טראומות-רווקות מאוחרת-משיכות מבלבלות-התמכרות לאינטרנט וכו'].
כשפוחדים או עייפים מלומר את האמת, מלאכי השקר שמחים להשמיע את קולם בגאון, ואז ההרס הוא רחב מימדים.
דברים מחכימים. תודה.
הביטוי "זה מולד" – אינו אלא סיסמה. סיסמה ותו לא.
כאשר מדובר בבני ישיבות, שלא רואים דבר סביבם – ולעיתים גם אסור להם לראות – אלא את חבריהם בלבד, זה מאוד יכול להיות מבלבל. וכמו שאמר מרן הגראי״ל שטיינמן זצ״ל:
"נו, אז מה הוא מחפש – בחור יפה? בחור עדין? אם כך – הוא מחפש אשה!"
(שמעתי מפי הגאון הרב הוניגסברג שליט״א)
כמה חכמת נפש ופסיכולוגיית אמת טמונה במשפט קצר זה!
וגם כשמדובר באדם נשוי, שכבר עבר את גיל הבחרות, והוא עדיין מתמודד עם נטייה זו – על אף כל ההבנות, העבודה העצמית והמאמץ – חשוב שיידע: הקב״ה נתן לו את זה.
הוא לא בחר בכך, ולא קנה את זה במכולת. זהו חלק מהטבע שה' טבע בו – ודווקא מתוך כך, זו עבודת חייו.
לכל אחד יש את ניסיונו: אחד נאבק ביצר האכילה, אחר בתאוות נשים, ושלישי – בזה.
הקב״ה נותן לכל אדם את הדרך הפרטית שלו להתקדש דרכה.
המטרה: לעמוד בניסיון, להישאר נאמן לה׳, לשמור על קדושתו – בכל מחיר ובכל מצב.
וגם אם נפל פה ושם – לקום. לא להישבר.
לזכור את הפסוק:
"אִם רוּחַ הַמּוֹשֵׁל תַּעֲלֶה עָלֶיךָ – מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּח"
וכפי שפירשו המפרשים: גם אם חטאת, גם אם היצר גבר – מקומך הטוב, הנשמתי, אל תעזוב.
קום – והמשך הלאה. תשוב – ואל תנח.
ואני, בקליניקה, פוגש בזה רבות.
בחורים בני ישיבה שמבקשים הכוונה, מענה, ידיעה פנימית – כדי שלא תמעד רגלם מהיצר האורב לפתחם תמיד.
יהי רצון שה' הטוב ישלח ישועה וברכה –
לכל מי שמתמודד – שיזכה לכוח לעזור לעצמו, ולבקש עזרה בעת הצורך,
דווקא ממי שמכיר היטב את עולם התורה, את רוח הישיבה, את ההלכה ואת הדרך.
אמן.