אני בחור ישיבה ולומד רחוק מהבית. אני מתקשר מהישיבה להורים שלי לפחות פעמיים בשבוע, אבל הם אף פעם לא מתקשרים אליי. זה חסר לי, אז החלטתי להפסיק להתקשר – כדי לראות אם בכלל יזכרו אותי ויתקשרו מעצמם.
חיכיתי שבועיים בלי להתקשר. בסוף אבא התקשר ושאל אם אני ברוגז, כי "מפריע להם שאני לא מתקשר".
זה קשה לי מאוד. הוא לא הבין בכלל למה הפסקתי, ולא התייחס לזה שהוא לא התקשר אפילו פעם אחת בשבועיים. זה מרגיש כאילו רק אני צריך לזכור אותם, אבל הם לא אותי. 😥
יואל היקר, שלום וברכה.
יש לך רצון עמוק וטבעי לחוש אהוב, רצוי, ושההורים שלך באמת מתעניינים בך. זה צורך אנושי, בריא ומבורך. כל אדם צריך לדעת שיש מישהו בעולם שחושב עליו, שזוכר אותו, ושאכפת לו ממנו באמת.
אני אומר לך בפשטות ומתוך ניסיון חיים: אין מי שאוהב אותך יותר מההורים שלך, אין מי שדואג לך יותר מהם, ואין מי שידאג לך בחיים יותר מהם. גם אני, שכותב לך כאן מתוך הערכה ואכפתיות, אומר לך במפורש: אם תצטרך אי פעם עזרה אמיתית בחיים – בשידוכים, בעזרה כלכלית, בבריאות, בהוצאות חתונה או בכל דבר משמעותי – לא תפנה אליי, אלא תפנה להורים שלך. הם יהיו שם בשבילך. לא אני.
אני רגיל לומר זאת לבחורים שאני מלווה: אף אחד בעולם לא אוהב אותך יותר מההורים שלך שילדו אותך וגידלו אותך במסירות.
חז״ל אומרים שיש שלושה שותפים באדם. והקב״ה, שאוהב אותך מעל הכול, נתן לך רחמים וריחם עליך. גם האהבה של ההורים שלך אליך היא מאת ה׳ יתברך, שהוא נותן האהבה ומקור כל האהבות כולן.
ולכן, לפני הכול, חשוב שתדע: עצם זה שכואב לך, שאתה מתגעגע, שאתה רוצה להרגיש יותר קשר ויותר יוזמה מצידם – זה מראה על לב חי, רגיש ובריא. זה לא חולשה. זה כוח.
וכעת לשאלתך עצמה.
הרצון שלך לשמוע ולהרגיש התעניינות ואהבה מההורים שלך הוא טבעי מאוד. יחד עם זה, נראה שההורים שלך רגילים לחשוב שזה התפקיד שלך להתקשר. כך הם התרגלו, כך אולי נהגו גם עם ההורים שלהם, ולכן מבחינתם אין כאן בעיה.
כאן נוצר קושי – לא בגלל חוסר אהבה, אלא בגלל פער בציפיות.
כאן אני רוצה להכניס מושג חשוב לחיים: אפר״ת – אירוע, פרשנות, רגש, תגובה.
האירוע: ההורים לא מתקשרים במשך זמן.
הפרשנות: אפשר לפרש – “לא אכפת להם ממני”, “אני לא חשוב להם”.
הרגש: מכאן באים כאב, אכזבה, ריחוק.
התגובה: הפסקתי להתקשר, התרחקתי.
אבל שים לב: הבעיה לא מתחילה באירוע, אלא בפרשנות.
אפשר לפרש את אותו אירוע גם אחרת:
“הם אוהבים אותי מאוד, פשוט רגילים שאני מתקשר.”
“זה לא מתוך זלזול, אלא מתוך הרגל.”
“הם כן דואגים לי, גם אם לא תמיד מבטאים זאת בדרך שאני צריך.”
כשמשנים פרשנות – משתנה גם הרגש, ומשתנה גם האופן שבו מגיבים.
זו עבודה פנימית עמוקה, והיא חלק מבגרות רגשית אמיתית.
ולכן אני מציע לך שתי דרכים אפשריות. תבחר מה שמתאים לך, או תנסה את שתיהן.
הדרך הראשונה:
לא לומר להם כלום, ולהמשיך להתקשר כרגיל.
אבל לעשות עבודה פנימית:
לחזק בלבך את ההבנה שהם לא מתקשרים לא בגלל שלא אכפת להם, אלא דווקא בגלל שאכפת להם, והם רגילים למציאות הזאת.
כשתעמיק בהבנה הזאת, לא יתעורר בך כעס ולא תסכול, אלא בגרות.
זה יבנה בך יכולת לנהל רגשות, להבין אנשים, ולא לנסות “לתקן” אחרים – אלא לבנות את עצמך.
זו דרך של עומק ושל גדילה פנימית.
הדרך השנייה:
פשוט מאוד – לדבר.
לבקש מהם שיחה קצרה, כמה דקות, ולומר להם בכנות ובכבוד:
“חשוב לי שגם אתם תתקשרו אליי לפעמים, כי זה נותן לי תחושה שאני אהוב, רצוי, ושאכפת לכם ממני.”
ייתכן שהם יאמרו שזה התפקיד שלך להתקשר.
ייתכן שהם יאמרו שהם מבינים אותך, ומעכשיו ישתדלו יותר.
ואולי יהיה שילוב: פעם אתה, פעם הם.
בכל מקרה – לדבר תמיד באהבה ובכבוד.
א. כי דרך ארץ קדמה לתורה.
ב. כי התורה מצווה: כבד את אביך ואת אימך. איש אביו ואמו תיראו.
חשוב לי שתדע:
עצם זה ששאלת את השאלה הזאת, ולא התעלמת מהרגש שלך, ולא ברחת ממנו – זה מראה על בגרות, עומק ונפש מתפתחת.
רוב האנשים פשוט סוחבים בפנים. אתה ביררת.
לכן אני נוטה לחשוב שהדרך הראשונה מתאימה לך במיוחד, אבל אתה תבחן את עצמך ביושר.
בקשה אישית ממני אליך:
אל תקרא את המכתב הזה פעם אחת ותסיים.
תקרא אותו כמה פעמים, לא מיד ברצף, אלא בהפרש זמן.
יש כאן כמה נקודות חשובות בצפיפות, וכל פעם אפשר להבין עוד רובד.
אשמח אם תכתוב לי בהמשך מה עשית ומה הרגשת, כדי שגם אחרים יוכלו ללמוד מזה.
בהערכה גדולה,
אשר
השאירו תגובה
