ברוך היקר, שלום ותודה על פנייתך הכנה והמרגשת.

מה שאתה מתאר הוא תופעה לא פשוטה אך בהחלט מובנת מבחינה נפשית.
מדובר בנער בן 13, שנמצא על סף מעבר לישיבה קטנה, ונראה שהוא מתנהל מול אחיו הקטנים ממקום של שליטה, בוז, התערבות מיותרת ואף תוקפנות – מילולית ולעיתים פיזית.
לטענתו, הוא מתנהג כך משום שכך נהגו כלפיו בעבר – האח הגדול פגע בו, וכעת הוא “מעביר את זה הלאה”.

כאן חשוב לזהות שני מרכיבים עיקריים שמנהלים את התנהגותו:

1. הפנמה של דפוס שנצרב בו:
הוא למד מהתנהגות אחיו, וכעת מחקה אותה מבלי משים. זהו דפוס של “החזק שולט”, שהפך עבורו לדרך חיים מוכרת.

2. צורך רגשי לא מודע בנקמה ובשליטה:
הוא פועל מתוך כאב שלא קיבל מענה. מה שנראה כלפי חוץ כהתנשאות – הוא בפנים זעקה: “עשו לי כך ואף אחד לא הגן עליי – עכשיו אני קובע.”

התגובה שלכם עד כה – להעיר לו, להסביר, להראות לו את הסבל שהוא גורם – היא תגובה טבעית, אך כפי שציינת: אינה מועילה. מדוע? כי התגובה שלו אינה רציונלית בלבד, אלא מונעת ממטען רגשי שלא עוּבּד.

ומה ניתן לעשות?

🔹 ראשית – להבהיר את הגבול
ברוח נעימה אך תקיפה: ההתנהגות הזו כלפי אחיו אינה מתקבלת, בשום אופן. זהו קו אדום. בלי כעס, אבל בנחישות.

🔹 שנית – להיכנס לשורש: לפרק את הזעם
וכאן המפתח. צריך לאפשר לו מקום לדבר על מה שהוא חווה מאחיו הבכור. לשבת איתו כמה פעמים (רצוי אבא, ואם אפשר – גם אמא), להקשיב, לשמוע ממנו מה כאב לו, מה הרגיש, מבלי לתקן, להמעיט או לשפוט.

אם תעלה תחושת החמצה שלכם כהורים, אפשר – אם זה מרגיש נכון – לומר:
“ייתכן שלא היינו שם מספיק עבורך. אולי לא הבנו עד כמה זה פגע בך. חשוב לנו לבקש סליחה.”

זה אינו ביטול סמכות – זו הובלה רגשית. ילד שלומד מהוריו שגם הם מתקנים ומתנצלים – לומד אחריות, לא חולשה.

🔹 ולבסוף – מתנה שמרפאת
לא בהכרח שוחד. משהו סמלי – שיוצר תחושת תיקון: “היינו רוצים לתת לך משהו, כדי לבטא את הכוונה שלנו להיות איתך אחרת מכאן ואילך.”
זו לא חובה – אלא המלצה, כשיש תחושת רצון להעניק משהו לב.

כמובן, גם אם נוצר דפוס התנהגותי מושרש – יש לעבוד גם עליו, אך בלי לרפא את השורש הרגשי – לא יהיה שינוי יציב.

בהצלחה רבה.
אתה אבא אכפתי, מדויק ומרגיש – ומכאן הדרך תיפתח בעז”ה.

בהערכה,

לכבוד הרב אשר מורסקי שליט״א
ראשית רציתי לומר תודה רבה על התשובה הקודמת לשאלתי בנושא זה.
הדברים היו ממש קילורין לעיניים, מחכימים ומעודדים.

אני עדיין לא ביצעתי בפועל את העצה לשבת עם הילד ולשמוע מה עבר עליו לפני כמה שנים – גם מחמת חסימה רגשית מסוימת, וגם משום שאני לא יודע כיצד לפתוח איתו נושא ישן שכזה.

אמנם כעת רציתי לשאול שאלה נוספת:
כפי שאמר הרב, כאשר מדובר בעניינים של פגיעה באחים, יש לעמוד בתקיפות.
לאחרונה הבן הגדול התערב (בצורה עדינה) לטובת האחות הקטנה, כשאחיה האמצעי רב עימה ורצה לפגוע בה. זה הרגיז מאוד את האח האמצעי – שהוא הנידון המרכזי כאן – והוא החל להכות את אחיו הגדול.
אני ביקשתי ממנו בצורה החלטית שיפסיק, ואז הוא השיב:
“תמיד אתה נגדי! כשאחרים עושים משהו – להם לא מעירים!”

הוא מרבה לומר אמירות כאלה, וגם כשתקרית כלשהי קורית פעם אחת בלבד – הוא ישר מכליל: “תמיד זה קורה לי”, “כולם תמיד עושים לי ככה”, וכדו’.
ובאמת אנחנו משתדלים מאוד לא להעיר לו סתם, אלא רק כשממש חייבים, וגם מעירים גם לאחרים כשצריך – אך הוא לא שם לב לזה, ונראה לו שמעירים לו הרבה יותר.

רצוני לשאול:

1. כיצד הייתי אמור להגיב ברגע התקרית?
2. מה לדעת הרב צריך להיות הכיוון הכללי של הטיפול וההתמודדות עם ילד רגיש ומאתגר שכזה?

תודה רבה על הזמן, ההבנה והכוונה.

בברכה,

שלום רב, שלמה היקר,

ראשית כל – יפה שאתה ממשיך לשאול ולעסוק בדבר מתוך רצינות. כבר בעצם הפנייה שלך יש מעלה, וזה סימן ליראת שמים ולרצון פנימי כן להשפיע טוב על ילדיך.

לגופו של עניין:
להבין את השורש האמיתי

במכתבך הקודם, דיברנו על שורש ההתנהגות של בנך: הכאב שהוא נושא בליבו – על כך שלא הגנת עליו מול אחיו הגדול ממנו. התחושה שנפגע ולא קיבל הגנה – היא המפתח להבנת ההתנהגות שלו היום.

הטיפול הנכון – כפי שכתבתי שם – הוא לשבת איתו, להקשיב, ולתת מקום לעבר:

“לשבת עמו, לשמוע מה כאב לו. להודות – אם זה מרגיש נכון – שלא היינו שם מספיק. לבקש סליחה. לא כהודאה באשמה, אלא כהובלה רגשית אמיצה.”

אבל – כאן אתה כותב שלא עשית זאת, מפני שאתה חש ‘חסימה רגשית’.
וזה כבר שורש נוסף – אצלך, כהורה: משהו מונע ממך לעשות את הצעד הזה.

החסימה – מה מקורה?

כדאי להתבונן בשקט ולנסות לשאול:
מה באמת עוצר אותי מלשבת עמו?

הנה כמה אפשרויות שכדאי לבדוק:

1. כאב ישן – ייתכן שאתה נושא בתוכך כאב מהעבר שלך, שלא קיבלת בעצמך חמלה בילדות. ולכן קשה לך היום לתת אותה.
2. בושה – אולי קשה לך רגשית לפתוח נושא רגיש שכזה.
3. פחד – שמא פתיחה כזו “תשחרר” אותו, תערער את הסמכות, או תוביל ליותר תסכול והתנהגויות קשות.
4. חשש מניצול – אולי אתה מרגיש שאם תפתח לו את הלב – הוא ינצל את זה נגדך.
5. חשש מתסכול – שמא תשקיע מאמץ, וזה לא יעבוד, ואז תתאכזב.

אני ממליץ בחום לשבת עם עצמך, או עם אשתך או חבר קרוב, ולנסות להבין:
מהי באמת הסיבה שאתה נמנע מלבצע את השיחה הזו עם הילד.
עצם הגילוי – כבר פותח פתח לריפוי.
שאלה נכונה – היא חצי תשובה.

כשתעשה את העבודה הזו עם עצמך, תוכל הרבה יותר בקלות גם לחזור אל בנך – ולפעול כדי לשחרר את הכאב שהוא נושא.

וכשתעשה זאת, תגלה גם שהרבה יותר קל לך להציב לו גבולות.

למשל, במקרה שציינת כעת – תוכל לומר בתוקף ובבהירות:

“נכון, כבר דיברנו על זה. מה שהיה – נגמר.
אני היום יודע שצריך למנוע מריבות בין אחים, ואני לא מרשה שיתנהגו כך.”

זו אמירה שמשדרת גם סמכות וגם תיקון, גם הובלה וגם אהבה.

מאחל לך הצלחה רבה בהובלת הבית באחריות, בכנות וברגישות.
היכולת שלך לגעת בשורשים – גם שלך וגם של ילדיך – היא המפתח לחיים מתוקנים.

בברכה חמה,