הרב שלום,
כשהייתי בחור צעיר התקבלתי לישיבה חדשה (ישי"ג) ונחשבתי לבינוני ורגיש.
בחור חזק אמר לי שגם הוא הולך לאותה ישיבה – אבל דרש שלא אספר לאף אחד.
שתקתי עד סוף השנה, הרגשתי מושפל, כאילו מתביישים בי, וגם השתיקה הכבידה עלי מאוד.
עד היום זה כואב לי.
מה נכון היה לעשות אז – ומה אפשר ללמוד מזה להבא?
יוסי היקר,
עצם זה שהסיפור עדיין מהדהד בך – סימן שהוא נגע בנקודה עמוקה של ערך עצמי, וזה טבעי.
כשהאדם חווה סיטואציה שבה מתביישים בו – השתיקה מכאיבה לו עוד יותר מן המעשה עצמו.
במקרה כזה, נכון היה לומר לו בפשטות, בלי כעס ובלי התנצלות:
"הדברים שלך נשמעים כאילו הם באים להעליב אותי – אתה מתבייש בי?"
שיחה גלויה כזו חושפת את האמת – שבדרך כלל זה לא אתה, אלא הוא:
זו חולשה שלו, פחד שלו, חוסר ביטחון שמתחפש ל"כוח".
וברגע שהיית אומר זאת, גם אתה היית משיב לעצמך את הכבוד,
וגם הצד השני היה מתבייש במעשיו.
ומכאן ההוראה הכללית:
אל תשתוק מול פגיעה.
דיבור כן וברור – בלי תוקפנות, אבל עם עמוד שדרה –
מרפא את הנפש ומלמד שגם כשמישהו מתבייש בי, אני לא מתבייש בעצמי.
בהערכה רבה
השאירו תגובה
💬 השו״תים הישיבתיים – מרחב שיח תורני ורגשי לבחורי ישיבות ולהוריהם ולמחנכים
כאן ניתן לשאול, לשתף ולהתייעץ בפורום לבחורים ובפורום להורים ומחנכים,
שניהם מנוהלים ומפוקחים ע״י הרב אשר מורסקי, מטפל רגשי מוסמך לבחורי ישיבות.