חיים יצחק היקר,

תודה על שאלתך היפה – נתרמתי ממנה מאוד.

דע לך, שזו שאלה שכל אדם שחי באמת את עבודת ה’ שואל את עצמו שוב ושוב. גם אני שואל אותה לעיתים, ומתפלל שהמילים שאכתוב יהיו טובות גם עבורך וגם עבורי.

רבותינו לימדו שהשורש לרוב הקשיים – הנפשיים והרוחניים – טמון בתפיסה שלנו את הקב"ה. כלומר: איך אני רואה את ה’, מה אני חושב עליו, ואיך אני מרגיש כלפיו.

אם האדם רואה את ה’ כקפדן, תקיף, תובע, שמולו הוא רק עבד נכנע, מרצה ומסתיר – הקשר נהיה מתוח, מרוחק וקר.
אבל אם הוא רואה את ה’ כאב רחמן, אוהב, כמקור חיותו ושמחתו, כאור חייו – אז הקשר משתנה לגמרי.
הקב"ה לא מבקש מאיתנו עבודות כדי שנשביע את רצונו, אלא כדי שנזכה בעצמנו לחיים מאירים וטובים, בגוף ובנפש, בעולם הזה ובעולם הבא.

כשאדם חי מתוך התפיסה הזו – שה’ הוא מקור חיים ואור, ואנו הולכים לאורו – כל המרחק מתפוגג.
לא צריך מעשים גדולים כדי להתקרב.
כשרוצים משהו מאבא – ניגשים אליו, מדברים איתו, מבקשים, שופכים לב.
“קרוב ה’ לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת” – באמת הזו, של ילד הקורא לאביו.

תתחיל פשוט לדבר עם ה’, בלשון שלך, בלי ניסוחים, בלי מסכות.
כל מילה כנה שתאמר – תאיר אותך.
ותראה, לאט לאט, שהמרחק מתחלף בקרבה.

באהבה