אברהם היקר,

הרגשתך נוגעת ללב, ומוכרת היטב לכל מי שהולך באמת בדרך עבודת ה’.
כתוב בספרים שדרכו של עובד ה’ עוברת דרך תקופות.
יש ימי אהבה – כשהלב פתוח, המחשבה מאירה, והתפילה מתוקה –
ויש ימי שנאה – שבהם האדם מרגיש יובש, עייפות, ניתוק, ואפילו חוסר טעם.

אבל דע לך: שני המצבים הללו הם מן השמים.
כי לא נבחנים רק ברגעים של השראה –
אלא בעיקר ברגעים שבהם לא הולך, כשהאור כבה מבפנים.

בן ישיבה אמיתי נמדד לא רק בשעה שהוא מתלהב,
אלא ביכולת שלו להמשיך גם כשהלב סגור.
האם הוא נשאר אדם טוב גם כשלא מרגיש טוב?
האם הוא שומר על הלימוד גם כשהוא יבש?
זו הגבורה האמיתית.

אין בך שום דבר "דפוק"

התחושות שאתה מתאר – ריקנות, יובש, ניתוק, עייפות רוחנית –
הן טבעיות לגמרי.
הן חלק ממסע ההתבגרות של כל בחור אמיתי, גם אם לא כולם מדברים עליהן.
גם הר"מ שלך, גם אברכים שאתה מעריץ – כל אחד מהם עבר שלבים כאלה.

הנפש לא יכולה להישאר תמיד באותו מתח של התלהבות;
היא זקוקה גם לימים אפורים, כדי לצמוח מתוכם.

מה כן עושים עכשיו

קודם כול – חמלה עצמית.
אל תילחם בעצמך, ואל תתאכזב ממי שאתה.
אמר לעצמך בשקט:

“אני בן ישיבה טוב. כרגע קשה לי, וזה בסדר.
דווקא עכשיו ה’ אוהב אותי – כי אני נאבק ולא מוותר.”

אל תנסה “לצאת מזה בכוח”.
נסה להישאר נוכח, עדין עם עצמך, ולעשות מה שאתה כן יכול:

• ללמוד משהו קל ונעים, בלי לחץ של הספק.

• לקרוא מזמור תהילים בשקט ולתת למילים לנשום.

• להתפלל על היכולת להתפלל.

• להושיט עזרה קטנה למישהו – חסד פשוט פותח לבבות.

תדע, אברהם:
הימים האלה לא הולכים לאיבוד.
הם חלק מהבניין שלך.
מתוך האפלה הזו תצמח יציבות, אמת ושקט פנימי הרבה יותר חזקים.
ומה שאתה מרגיש עכשיו – יעבור.
הלב שלך עוד יחזור להאיר, וביתר עומק.

מחזיק לך אצבעות,
בהערכה ובאהבה