ברוכי יקירי,

מאז ומעולם, קריאת מגילת אסתר בעם ישראל נשמעה מתוך רוגע, נינוחות ושמחה.
זו היתה חוויה מוארת ומשמחת לב, עד שאמרו חכמים שקריאה זו “חביבה ביותר”.
ומפני חביבותה – אפילו אם עשרה אנשים קוראים יחד, יוצאים כולם ידי חובה,
מפני ש"יהיב דעתיה לשמוע היטב" – כלומר, טבעי לאדם להקשיב כשזה נעים וחביב עליו.

אלא שבדורות האחרונים, החוויה הזו של “חביבה ביותר”
הוחלפה לצערנו בתחושת לחץ, מתח, פחד ומבוכה:
“מה אם פספסתי מילה? אולי לא שמתי לב? אולי לא יצאתי ידי חובה?”

אך האמת הפשוטה היא שצריך לחזור לרוגע.

השולחן ערוך פוסק:

“קראה מתנמנם – הואיל ולא נרדם בשינה, יצא.
אבל אם שמע מתנמנם – לא יצא.”

והגמרא מבארת: “מתנמנם” – פירושו חצי רדום, ישנוני, ער ולא ער.
כזה שיכול להשיב אם קוראים לו בשמו,
אך לא יכול להרהר מחשבה עמוקה.
ובכל זאת – כל עוד הוא במצב כזה, יצא ידי חובה!

ומכאן קל וחומר – אם אתה ער, שומע, מבין את הסיפור,
גם אם לא מרוכז בכל מילה – יצאת ידי חובה בהחלט.

אם אתה מתחיל להיכנס לספקות, “אולי פספסתי”, “אולי לא שמעתי טוב” –
זה כבר לא הלכה, זה אזור של חרדה,
ומה שכתב הרמב”ן נאמר בדיוק על זה:

“לא יכניס אדם ראשו בספיקות החמורות אשר אין להן קץ וסוף.”

לכן, העצה הפשוטה היא:
הירגע. שב בנחת. פתח את הלב לשמוח במצווה.
תן למילים לחלוף באוזניך בלי לבדוק את עצמך כל רגע.
בורא עולם רוצה את הלב שלך, לא את החרדה שלך.

חזרה לרוגע של פורים,
תחזיר לך גם את השמחה של “החודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה”.

באהבה ופורים שמח!