שלומי הטוב והיקר,

בשולחן ערוך נפסק:

“צואה בפי טבעת, אפילו היא מכוסה, אסור לקרות לדברי הכל, אפילו אינה נראית כשהוא עומד ונראית כשהוא יושב.”

כלומר, אם כשהוא יושב היא נראית – אסור,
אף על פי שכשהוא עומד איננה נראית.
אבל אם גם כאשר הוא יושב – אינה נראית כלל, מותר.
כי לא ניתנה תורה למלאכי השרת.

המושג “נראית” – הכוונה לפי ראייה רגילה של אדם מן היישוב,
לא בבדיקה מדוקדקת או מלאכותית.
זהו שיעור אנושי, פשוט, שווה לכל נפש, לפי אומד הדעת של כל אדם.

מכאן נלמד שמה שכתב המשנה ברורה:

“שיהא נקי פי הטבעת שלו ולרחצו במים או ברוק כדי שלא יישאר שם אפילו משהו מצואה” –

ה’משהו’ שעליו מדובר הוא רק דבר שנראה כאשר יושב.
אבל אם לפי אומד דעתו, גם בישיבה אין בו ראייה – אין לחשוש כלל.

ומה שכתב “טוב לרחוץ במים או ברוק” – זו מידת חסידות,
ולא דין מחייב.
וממילא, קינוח רגיל בנייר, כנהוג אצל בני אדם רגילים,
הוא כשר למהדרין מן ההלכה.
ומי שמוסיף גם מים – עושה מעלה של זהירות, אך אין זה חובה.

הלכה איננה דורשת סטריליות,
אלא את המידה ההלכתית של נקיות.
אם האדם קנח כראוי לפי דרך בני אדם – שוב אין לו לחשוש כלל.

בתקופת חז"ל קינחו בשלוש אבנים –
וברור שנייר שלנו עדיף פי כמה.
והסטייפלר זצ"ל שאמר לבחור לקנח בחמש־שש חתיכות,
לא עשה כן כפסיקה, אלא להרגיע לב חרד ומתייסר.
אבל מי שאינו זקוק לכך – אין שום סיבה להחמיר.

העיקר:

אם ניקה עצמו כפי שנהגו בני אדם – שוב לא ישגיח כלל אם נשאר משהו.
“ואני מצווה לשואלים, ששוב לא ישגיחו ולא יבדקו, כי כבר טהור.”

ואם נותר ספק – ההלכה לקולא.
כי התורה לא ניתנה למלאכים, ולא למי שמחמיר מחמת חרדה.
אלא לאנשים רגילים – בריאים ושפויים.

בברכה ובהצלחה!