אבי היקר,

קראתי את דבריך, ואני רוצה לומר לך – יש בשאלה שלך עומק ובשלות.
זו לא שאלה של חולשה, אלא של אומץ.

הרבה בחורים מרגישים עומס רגשי פנימי, אבל ממשיכים הלאה כאילו הכול בסדר.
אתה, לעומת זאת, עוצר ומתבונן. לא בורח, אבל גם לא ממהר לשים תווית.
וזה עצמו כבר סימן שאתה בדרך של אמת.

לפעמים אדם מרגיש בלב כובד – עצבות, מתח, מועקה – ולא מצליח להבין למה.
זה לא בהכרח "בעיה נפשית".
הרבה פעמים זה פשוט רגש שלא קיבל מקום, צורך פנימי שלא קיבל מילים,
והנפש מבקשת שיקשיבו לה.

מתי כן לפנות לעזרה?

אם אתה מרגיש שהמצב הזה כבר משפיע עליך –
על הלימוד, על הקשר שלך עם ה’, על השמחה והחיוניות שלך –
זה הזמן לשתף מישהו.

אבל חשוב מאוד לבחור נכון:
מטפל ירא שמים, שמכיר את עולמם של בני ישיבות,
מבין את שפת הנפש – אבל גם את שפת הקודש.

פנייה לעזרה לא פוגעת בעבודת ה’.
להפך – היא מרחיבה את הכלים שלך לעבוד אותו באמת.
היא לא שוברת את מה שבנית, אלא בונה מבפנים,
בשקט, בלי רעש, בלי לוותר על הערכים שלך.

תזכור, אבי:

זה לא “טיפול פסיכולוגי” כמו שאנשים מדמיינים.
זו עבודת נפש אמיתית – עם אדם שמקשיב, מבין, ועוזר לך לשמוע את עצמך.
וכשנפש נפתחת – גם הלב נפתח, וגם הדבקות בה’ מתחזקת.

הקב"ה קרוב במיוחד למי שמרגיש ש”קשה לו בפנים”.
הוא לא שופט אותך – הוא מחבק אותך דרך הדרך שאתה עושה כדי לרפא את עצמך.

תחזיק בזה, ותראה, בעזרת ה’, איך דווקא מתוך החולשה הזו
יצמחו הכוחות הכי יפים שלך.

באהבה