מדוע התורה אינה מצווה אותנו במפורש על המידות הטובות? מדוע אנו מוצאים בתורה מצוות רבות, אך לא מצוות מפורשות על תיקון מידות כמו כעס, גאווה ולשון הרע?
הרי ברור עד כמה המידות תופסות מקום מרכזי בעבודת ה’. חז”ל אמרו: “כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה”, ועל המספר לשון הרע אמרו שהוא ככופר בעיקר. אם כך, מדוע התורה אינה מייחדת למידות הטובות מצוות מפורשות?
הגאון מווילנא מבאר שהמידות הטובות אינן עוד עניין פרטי בתוך התורה. הן כוללות את התורה כולה, והן יסוד מרכזי בקיום המצוות.
כך הוא כותב בפירושו למגילת אסתר (פרק י’, פסוק ג’):
“המידות הטובות אינן יותר מכל המעשים הטובים והמצוות, שלא נכתבו המידות הטובות בתורה כי אם כוללים כל התורה”.
ובפירושו לשיר השירים (פרק א’, פסוק א’) הוא מוסיף:
“המידות הן מבחוץ והן כמו לבוש למצוות, והן עיקר התורה”.
יש כאן הבחנה מעניינת. הגאון מווילנא מתאר את המידות הטובות כ”לבוש למצוות”. כלומר, המצוות זקוקות ללבוש. בלי המידות הטובות, המצוות נשארות כביכול בלי לבוש.
המידות אינן רק תוספת יפה לקיום המצוות, אלא הן מעניקות להן את הלבוש הראוי. אדם יכול לקיים את המצוות במעשיו, אבל המידות הטובות הן שנותנות לקיום הזה את צורתו ואת משמעותו.
הדברים מזכירים את דברי רבי עקיבא: “ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה”.
נמצא שתיקון המידות אינו עניין צדדי או תוספת לעבודת ה’. הוא עומד ביסוד התורה והמצוות. לא די בכך שהאדם יקיים את המצוות; עליו גם לעצב את אישיותו ואת מידותיו, כדי שהמצוות עצמן יהיו לבושות במידות טובות.
