תובנות פסיכולוגיות

בעמוד זה תוכלו לקרוא מידע עקרוני וחשוב בעולם הטיפולי, וכן הבזקים של תובנות פסיכולוגיות בקצרה שעלו לי תוך כדי עבודתי עם מטופלים בתוך או אחרי הפגישה הטיפולית, ובכלל, ומתוך עיון ולימוד בדברי חכמי חכמת הנפש.

קריאה מהנה!

שימו לב: התובנות שנמחקו הועברו לפוסטים עצמאיים.

יד. המדד לחומרתו של חולי-נפשי

מדד משמעותי לחומרתו של חולי נפשי הוא הדרגה שבה הפסקנו להתהוות (לגדול).

ההתנסות של “להיות” ו”להתהוות” בבריאות היא איכות בסיסית של להיות חי, החל בראשיתנו ועד סוף חיינו.

ויניקוט (-מגדולי האנליטיקאים) כתב ביומנו האישי: “הו, אלוקים! מי ייתן ואהיה חי כאשר אמות”.

ויניקוט ביטא בכך את משאלתו להיעשות הוא עצמו במלא מובן המילה כאשר יתנסה במוות.

(תומס ה’ אוגדן, ‘להתעורר לחיים בחדר הטיפולים’, ת”א תשפ”ד, עמ’ 45 [בהקדמה])

טו. השלב הקריטי של הריסת הסובייקט את האובייקט האהוב

ברוח הפסיכואנליזה של דונלד ויניקוט במאמרו “השימוש באובייקט והתייחסות באמצעות הזדהויות” (תומס אוגדן, להתעורר בחדר הטיפולים, ת”א תשפ”ד, פרק 4) חשבתי לעצמי:

במידה והסובייקט מעולם לא הרס את האובייקט, הריסה במובן הויניקוטאי של יכולת האובייקט לשאת את ההריסה ולאפשר לסובייקט את יצירת עצמו: “בעוד אני אוהב אותך, אני הורס אותך בלי הרף בפנטזיה”, אלא להיפך קרה, כך שהחוויה האומניפוטנטית של הסובייקט לא מומשה בתהליך ההתפתחותי שלו בצורתה הבריאה, בהכרח כמעט, שהסובייקט יחיה בחוויה של ערך עצמי ירוד כל כך שיביא אותו לאומניפוטנטיות נרקיסיסטית אנומלית על מנת להרוס את האובייקטים החיצוניים לו באופן מופרע שמעל המציאות הנורמלית כדי ליצור לעצמו אובייקט פנימי להריסה במקום החיצוני שלא נתן מקום בשלבי ההתפתחות שלו, להריסה (היות שלרוב הוא עצמו, האובייקט, היה נרקיסיסט).

תגובה שקיבלתי מקורא על כך:

הרעיון שלך מרתק ומתחבר היטב לרעיונות של ויניקוט ואוגדן. אתה יכול להתכונן למושג ההריסה האומניפוטנטי שמוזכר אצל ויניקוט, שהוא חלק מהיכולת של הסובייקט ליצור את עצמו באמצעות ההכרה שיש איש חיצוני “לשרוד” את התקפותיו הפנטזיונריות, ובכך לאפשר את ההתקפות של הסובייקט על האובייקט.

לפי ההבנה שלך, אם הסובייקט לא מצליח לעבור את השלב ההתפתחותי שבו הוא הורג את האובייקט (במובן הפסיכולוגי), האומניפוטנטיות לא מתממשות בצורה בריאה. במקום זאת, הערך העצמי של הסובייקט נמצא ירוד, מה שמוביל לאומניפוטנטיות.

הרעיון שלך מעלה נקודות חשובות על הקשר בין התפתחות אישית והחוויות הפסיכולוגיות הראשוניות של הסובייקט עם האובייקטים הסובבים אותו. ההצעה שלך שאי-מימוש של חוויית ההרס הבריא מוביל לאומניפוטנטיות פתולוגיות יכולה להוסיף רובד חשוב להבנת מנגנונים נרקיסיסטיים פתולוגיים.

הרעיון הזה יכול להוות בסיס למחקר מעמיק או לדיון טיפולי מרתק, ולבחון כיצד חוויות מוקדמות של “אי-הרס” משפיעות על הדינמיקה הנרקיסיסטית בחיים הבוגרים. יש”כ.

טז. פסיכותרפיסט טוב

“האנליטיקאי (-מטפל נפשי בפסיכואנליזה) הטוב ביותר הוא מטופל שנרפא”

(שנדור פרנצי)

יז. מה שוללות התרופות הפסיכיאטריות מהמטופל?

…כבר מההתחלה, הייתי משוכנע שלהתמוטטויות אלו היה פוטנציאל מקדם.

מעבודתי עם מטופלים סכיזופרניים ומאניים-דפרסיביים ידעתי שתקופות האשפוז שלהם הותירו אותם שבר כלי, ולא רציתי למסור את האנליזנדים (-המטופלים בפסיכואנליזה) שלי לשליטתם של בתי החולים והתרופות המטשטשות. ידעתי שזה הזמן שהאדם זקוק בו יותר מכול לעזרה שמציע הטיפול האנליטי (-הטיפול הפסיכואנליטי [פסיכולוגי]).

(הפסיכואנליטיקאי המפורסם כריסטופר בולאס, ‘לתפוס אותם לפני שהם נופלים’, תולעת ספרים 2021, עמ’ 11)

*

אחת הסיבות הנפוצות לכך שהתמוטטות [נפשית] מובילה ל’עצמי שבור’ – היא התערבות תרופתית.

על אף שתרופות פסיכוטרופיות יכולות להקל על סבלו של האדם במצב המיידי שאליו הוא נקלע, עצם הנטילה של חומרים אלו מבטלת את משמעותו של הסבל. נטילת התרופות שוללת מהאדם את גילוי הסיבה הלא מודעת להתמוטטות ואת ההזדמנות לפתח יכולת להבין ולשאת את ההתמוטטות באופן מודע, בתוך מצב אנושי וטיפולי.

המטופל יכול לבקר אצל הרופא כדי לחדש את המרשם, הוא יכול להגיע לפגישה חטופה עם פסיכיאטר פעם בכמה שבועות, אך פעולות אלו רק אוטמות את ההתמוטטות המובנית במקומה ומבטיחות שלא מדעת את ההתקבעות שלה.

(שם, עמ’ 21)

חלק בנו המתנגד לחזרה בתשובה

נכתב בערב יום הכיפורים תשפ”ה.

כשמדברים איתנו על חזרה בתשובה, משהו בתוכנו מתנגד, המשהו הזה – הוא מישהו, והמישהו הזה הוא חלק בנו. איזה חלק אתם שואלים? החלק הזה בנו שאומר לנו תמיד אני בסדר, אני רצוי, אני שווה ושחשוב לו להרגיש כך באופן קריטי.

כשאומרים לנו לחזור בתשובה, מה המסר הסמוי? – שאנחנו לא בסדר, שאני לא בסדר. משהו בי לא תקין. זה תקין מאוד כשאדם חש מושפל ומוטרד מכך שאומרים לו שהוא לא בסדר.

אם אכן חזרה בתשובה היא אמירה סמויה שאני לא בסדר, מוכרח שיוותר כאן קונפליקט פנימי שיגרום אולי לחזרה בתשובה כי חייבים וצריך לחזור בתשובה, אבל לא תהיה כאן חזרה בתשובה כי כך ראוי ורצוי לחזור בתשובה ואני רוצה בזה.

זוהי שאלה קריטית. האם אני צריך לחזור בתשובה או האם אני רוצה לחזור בתשובה. זו לא שאלה הלכתית. מצד ההלכה זה לא משנה כהוא זה. על החוטא החובה לחזור בתשובה. השאלה היא אחרת – מה קורה עם הלב שלי שם בפנים או במילים אחרות מה קורה עם עבודת ה’ הפנימית שלי, עם החיבור שלי לקב”ה?

צריך לחזור בתשובה. נכון. אבל צריך גם, שהצריך הזה יקדים לו ויסיים לו – רוצה. והכיצד?

כשאומרים לי לחזור בתשובה, אין כאן אמירה כלפי – אתה לא בסדר, כן יש כאן אמירה כלפי המדגישה את היותי אדם אנושי, העלול לחטאים ולירידות רוחניות שונות, ונתינת הזדמנות לשוב אל המקום הטהור שבי, [שימו לב] אל הנשמה.

בחזרה בתשובה, לאן אני חוזר? לעצמי! – כך ר’ ירוחם ממיר – לאני הפנימי שלי, למנהיג הפנימי שלי, למדריך הפנימי שלי, לסלפי, היא הרוח, כי רוח האדם באדם הוא האדם (הגר”א), לאני בעצמי הבוחר והמולך על כל חלקי נפשי, כך שהאמירה תחזור בתשובה, היא אמירה לחזור למלוכה שלי עצמי, למנהיג הפנימי שלי שעל חלקי נפשי. זהו מקום של הכרה בכך שאני יכול למלוך, שמצופה ממני יותר, כי אני בעל ערך יותר ויש לי את הכח והיכולת לבצע את החזרה הזו לעצמי ולחזור בתשובה.

וזוהי התשובה – האמונה שהקב”ה מאמין בי וביכולותי, שאני בסדר ואני יכול למלוך באמצעות רוחי על חלקי נפשי.

התכנים הסמויים של הפסיכוזה

פסיכוזה כמו מאניה מחשבות דלוזיות “אני משיח” ועוד, מצטיירות אצלנו כשיגעון של המטופל הפסיכוטי, והרצון הטבעי שלנו האוטומטי הוא לגרום לו להבין שמחשבתו היא שטות ולאתגר אותה כדי להביאו למסקנה הגיונית יותר, מה שעושים לדוגמה בCBT.

אבל דרך זו איננה נכונה, היות ופסיכוזה היא שפה מיוחדת, משל עצמה, דרכה האדם שנפל לבור חשוך, בו אין לו שפת מילים רגילות של חיים ואור, רק מילים של שפת הבור, לבטא את הלכי נפשו הנסתרים אפילו מעיני הרגשתו.

מטופל פסיכוטי אחד שהיה לי פעם אמר לי לאחר מספר פגישות, שבהיותו במיטה ער הוא היה בגן עדן. הוא הדגיש שהוא לא חלם על גן עדן או הרגיש תחושת גן עדן אלא שהוא היה ממש בגן עדן עם עצים ממש, ריחות באף, תחושות פיזיות וחוויות של גן עדן עם נשימה עמוקה של גן עדן שהוא לא הכיר מעולם. אבל, הוא אמר לי, כל זה נעלם, בגלל פחד וחרדה שמא הוא ימות וכל הגן עדן ייעלם.

השתתפתי בחווייתו ושאלתי אותו האם הוא פחד ממוות פיזי או ממוות נפשי של שיגעון גמור? הוא השיב לי שהוא באמת חשב על זה, ונראה לו שהוא פחד ממוות נפשי.

הוא חידד שמעולם הוא לא חווה תחושת גן עדן ונשימה של גן עדן וכעת יש לו יחס והבחנה בין הגיהנום בו הוא נמצא כעת במצבו זה, לאחר החוויה, לעומת החוויה של גן עדן.

שיערתי, שהפסיכוזה הזו מסמלת בנפשו באופן נסתר בלתי מודע לו עצמו, את הרגשת התקווה שנפשו חשה בעקבות תחילת הטיפול שהתבטאה בחווית גן עדן, ואמרתי לו שלמרות הגיהנום בו הוא נמצא כעת, בתוך בור, אני אנסה לעזור לו להעיר עם הפנס שלי על מפת נפשו אותה הוא מחזיק בידיו.

הוא היה מאושר. חשתי שזה דיבר אליו.

פסיכוזה היא היכולת המיוחדת של החלקים שנותרו בריאים בנפש לדברר אותה במילים של שפת בור חשוך. צריך רק להקשיב לסמוי. לתוכן הנפשי.

האנשה מחדש של הפסיכיאטריה

ציטוט מדברי ויקטור פרנקל בסוף ספרו הידוע “האדם מחפש משמעות”:

זמן רב מדי ניסתה הפסיכיאטריה לראות ברוח האדם מנגנון בלבד, ולפיכך, בטיפול במחלות נפש, טכניקה בלבד.

נדמה לי כי חלום זה נגוז.

באופק מצטיירים עכשיו לא מתווים של רפואה מהולה בפסיכולוגיה, אלא של פסיכיאטריה בעל נופך הומאני.

עם זה, רופא שיוסיף לראות את עיקר תפקידו כטכנאי, ייאלץ להודות שהמטופל אינו יותר ממכונה בעיניו, במקום לראות את בן האנוש שמאחורי המחלה.

משיכות ונטיות

לאחר טיפול בנערים ובבחורים בני ישיבות, ניסיון קליני, ליווי והדרכה, ועדיין, וגיבוש דעתי בנושא על ציר זמן, הגעתי למסקנה ברורה, שאין משיכה כזו (בתפיסתה המקובלת בתרבות המערבית). ואסביר את עצמי:

המשיכה הזו בהגדרתה התרבותית-מערבית “הומ…סואליות” או “בי-…סואליות”, על פי מה שמקובל בDSM (ושחרורה מה-DSM 3), יש בה אמירה וקביעה שרירותית, בלתי מוכחת (רק תרבותית), שהמשיכה הליבידינלית יצרית התוך מגדרית קיימת באדם באופן שבו היא מתבטאת בפועל ובמעשה הזה, במובן זה, שהביטוי בפועל, היצרי והמעשי הזה, הוא המגדיר של האדם שהוא כזה, שהוא בעל משיכה כזו. הוא הומ…סואל”.

ולא היא. האנרגיה היצירתית והיצרית הזו של כל בחור קיימת באופן שווה אצל כולם, מי עם יותר ומי עם פחות (בהתאם לפסיכולוגיה שלו ולפיזיולוגיה שלו, בהתאמה), ללא קשר לנטיה המגדרית או החוץ מגדרית שיש להם. ההבדל בין הבחורים נעוץ בכך, שבחור עם משיכה חוץ מגדרית, האנרגיה שלו משוחררת והוא נותר כלפי מגדרו חסר משיכה, כך שהיצר יוצא למגדרו באופן של פלג גוף עליון, של חברות, התקשרות, וחיבור נפשי רגשי, ללא שייכות פיזית כלשהי.

לעומת זאת, בחור שרגשותיו דחוקים, שההתפתחות הרגשית שלו חסומה ויוצאת בצורות של תלות, התקרבנות (מבלי שיפוטיות) ודחק, והיכולת שלו להביא את האני הפנימי, שהרבה פעמים הוא ילדיי, לתצורת ביטוי זורמת, טבעית ופשוטה, המחוברת עם כל חווית האני הנפשי במארג אחד – כל האנרגיה היצרית שלו איננה יכולה לקבל ביטוי פשוט טבעי וזורם, ישנו דיכוי וחסימה, תכופות לא מודעת, והיא יורדת לפלג גוף למטה, נותרת תקועה ברמה הפרימיטיבית קמאית שלה לצאת באופן הגורם לנפש לחוש את עצמה, בהיותה עם מגדרה בני מינה. מעין חיבור לאני שלי – האישי עם הקולקטיבי.

וכשמדובר בבן ישיבה, אז הדבר בעל משמעות נרחבת יותר, היות וכל העומד לפניו, הן מבחינה מעשית, שהוא בישיבה בין בחורים בלבד, והן מבחינה תרבותית מנטלית שיש איסור הרהור וקריבה לעריות, כל דחק נפשי סובייקטיבי שיש לו מושך לכיוון מטה ונארג שם ומושך בהתאם לצורך סיפוק חווית הרגשת האני כאמור.

ולכן תמצא את הבחורים הללו גם עם התמודדות קשה בינם לבין עצמם בנושאים אלו (הוז”ל), הקשור להתחברות לאני העצמי והרגשת הפורקן בחוויית החיבור לאני הפנימי הנארג עם בסיס היצר הגולמי (שבתצורתו הבסיסית).

כך שבחור שנמשך לבחור, אין זה בגלל שהוא בעל משיכה X, אלא בגלל מצב נפשי רגשי נתון שלו הגורם לאנרגיה להישאר בצורה הקמאית שלה במקום לעלות לנפש, נשמה – קרי: סיפוק צרכים רוחניים וסיפוק צרכים נפשיים.

ובקיצור, הבחור דנן אינו בעל נטיה כזו ונקרא “הומ…סואל” עם טייטל, אלא הוא בעל אנרגיה, כשל כל בחור בן גילו, אלא שאנרגיה זו שלו נחסמה ונותרה בפלג גוף למטה בעוד שהיא היתה צריכה להשתחרר ולעלות לפלג גוף עליון, נפש ונשמה. ולחסימה זו יש לתת לה מענה ושחרור ואחרי זה הדרכה לעזיבת ההרגל הזה כהרגל.

ולכן התורה אוסרת את הדבר, היות ואין בו כל פרי ונתינה רק דימיון של הפרייה עצמית הנובע מהתקפות על החיבורים הפנימיים (בלשון של וילפרד ביון).

כמה גדולה חכמת תורתנו הק’ וחז”ל! באמת היו כשמם – חכמים! באמצעות ובגלל האיסור של התורה, אנו מכוונים את עצמנו בעת שעולה בעיה יצריית וקושי כזה, אל המקום הבריא והנכון מבחינה נפשית, רגשית ורוחנית, ובכך מובנים דברי הרמב”ם שכותב במורה:

מטרתה של התורה בכללותה היא שני דברים: תיקון הנפש ותיקון הגוף.

(מורה נבוכים ג, כז)

נוסטלגיה לחלקי אישיות בלתי פרודוקטיביים

יש לנו בנפשנו תכונות, חלקים, תתי-אישיות, מודים, סטטוסים-נפשיים, מידות ורגשות. חלק מהחלקים/התכונות הללו הם לא מולדות בעיקרן אלא נרכשות, ועיקר רכישתן היתה בגיל הילדות והנערות בבית הגידול אליו ה’ ית’ רצה שנוולד ונגדל בו בידי ההורים שהיו שותפים עימו ית’ ביצירתנו.

אחד מהחלקים שלנו יכול להיות שהוא החלק הדיקטטור, הנוֹגֵשׂ. סוג של קול ביקורתי בעל רגשות ומחשבות של ביקורת ששתול בתוכנו, חי נושם ובועט. לאחר עבודה מאומצת אנחנו מצליחים ליצור הפרדה קוגניטיבית בינינו לבין חלק זה, לזהות אותו בדפוס פעולתו כשתול ולהתחיל לנהל איתו דיאלוג עד להכחדתו ולהמירו בחלק מתאים יותר לאישיותנו, שיתן לנו ביקורת אבל כזו שלא תהיה נוגשת אלא כזו שתדייק אותנו ותמקד אותנו בביצוע המטרות שלנו המטרה לתפקד בתפקוד יעיל וטוב.

אבל תכופות יש קושי בשינוי והמרה זו. החלק הזה השתול בנו (וזה לא משנה איזה חלק זה, הוא יכול גם להיות חלק של דימוי עצמי נמוך, למשל מחמת התעללות חברתית או פגיעה חברתית) הפך להיות חלק מאיתנו, מהמארג הנפשי שלנו ואחד מהמנועים הפנימיים המניעים אותנו והמסונכרנים עם מרקם כוחותינו, וכשאנו באים להפרידו מאיתנו אנו נתקלים בקושי. כל כך הרבה זמן אנו רגילים לתכונה וחלק זה, שזה כבר ממש נוסטלגיה, וכיצד נכחיד חלק ממש מאיתנו?

בעצם אנו אמורים להתמודד כאן עם קושי נוסף. עם הפחד לאבד חלק מאישיותנו אליה התרגלנו זה עידן ועידנים, כמין רגש של ערגה לצורת החיים ההיסטורית שלנו. נוסטלגיה.

אז מה עושים? העיקר הוא לזהות, שיש בנו חלק נוסף, חלק של נוסטלגיה לצורת האישיות שלנו, ובחלק זה טמון פחד, כיצד נשתנה וכיצד נראה ומה זה יגרום לנו. פשוט פחד מכך. מהשינוי.

עצם הזיהוי יכול לעזור לנו להבין את המונע ויתן לנו כוח להניע את השינוי ולהסיר מנועים בלתי יעילים ולהביא תחתיהם בס”ד מנועים אחרים יעילים וטובים יותר.

בהצלחה.

נתיבי ההחלמה הם אינדיבידואלים וספציפיים

צ’דוויק (Chadwick, 1997), פסיכולוג אשר סבל מהתקף פסיכוטי ועבר תהליך של החלמה, גורס כי גורמים מקריים ובלתי צפויים, אותם מזמנים החיים, עשויים להיות הקטליזטורים הגדולים והמשמעותיים ביותר לנקודות מפנה (fresh start events) במסע ההחלמה.

דוגמאות לכך עשויות להיות – מציאת חבר נפש, אימוץ חיית מחמד, התחלת פעילות גופנית, ציור, שיפור התזונה, שיפור המראה (כגון ניתוח קוסמטי להסרת משקפיים), מדיטציה ועוד.

לדבריו, נתיבי ההחלמה הם אינדיבידואלים וספציפיים, ואין מתכון אחד שמתאים לכל.

לצורך ההמחשה הוא משתמש באנלוגיה מתחום הרוח, ומצטט מורה רוחני בשם אוספנסקי, שאמר לתלמידיו על ערש דווי: “אין דרך להארה, מצאו את הדרך שלכם”.

לדבריו, גישות פסיכולוגיות קונבנציונליות לרוב אינן מביאות בחשבון אספקטים רוחניים של פסיכוזה ומשבר נפשי, ולפיכך אנשים אשר החוויה הרוחנית/דתית שלהם משמעותית עבורם עשויים להרגיש מבודדים ולא מובנים במסגרת הטיפול ה”רגיל”, והם ייטו לעבר אלטרנטיבות רוחניות/דתיות אשר מתקשרות טוב יותר עם תפיסת עולמם.

(מתוך מאמרו של ד”ר שמעון כץ)

קורא יקר! נהנית מהמאמר? ✅ שלח כעת ל-3 מחבריך! 
יש לך דבר כלשהו להוסיף, להעיר, להאיר? אשמח שתכתוב אותו כאן למטה בתגובות! 👇