נאמר בתורה:
שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה’ אֱלֹהֶיךָ… וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ (דברים טז, טו)
רק בשמחה
“אך – משמעו רק”. בסוכות מצוּוים אנו להיות אך ורק בשמחה.
אך כיצד אפשר? האם ניתן לצוות על רגש פנימי שיימשך שבעה ימים ברצף? הרי שמחה אינה מופיעה בלחיצת כפתור, וגם ריקוד ושירה רצופים אינם אלא ביטוי חיצוני לשמחה – לא מקורה.
מהי השמחה הפנימית?
השמחה נולדת כאשר האדם חש תחושת שלמות והרמוניה פנימית. אין מדובר בשלמות אובייקטיבית – שהרי אדם מושלם אינו בעולם הזה – אלא בתחושת שלמות יחסית, הנובעת מהתקדמות והתעלות. כל מידה טובה שהאדם מתקן, כל לימוד תורה שהשלים, כל תפילה שהעמיקה את קשרו עם הקב”ה – כל אלו הם “פרטי שלמויות”. מצירוף הפרטים נוצרת תחושה כוללת של שלמות, והיא היוצרת את השמחה.
כאשר הלב מתמלא בהרמוניה זו, השמחה מתפרצת החוצה בריקוד וזמרה, כפי שכתב ריה״ל בכוזרי: אם הגיעה עליצותך עד שתזמר ותרקוד מתוך שמחתך בתורה – הרי זו עבודת ה’ וקשר אמיתי עימו.
ענני הכבוד – אהבה ראשונה ואהבה מחודשת
כבר ביציאת מצרים, בניסן, הקיף הקב״ה את ישראל בענני כבוד. אלו היו ימי אהבה ראשונה, חסד עליון, ליווי מתמיד במדבר. אך כאשר חטאו בעגל – נסתלקו מהם העננים.
הרי ענני הכבוד אינם סתם מחסה פיזי, אלא גילוי השכינה, קרבת הדוד לרעיה. וכשישראל פנו לעבודה זרה – גם הקב״ה סילק שכינתו מהם. הוא אמנם לא כילה את העם בזכות תפילות משה, אך הסתפק בשליחת מלאך שילך לפניהם: “הנה אנוכי שולח מלאך לפניך” (שמות כג, כ).
משה רבנו לא ויתר. ארבעים יום נוספים התחנן, עד ליום הכיפורים. ביום זה שב העם בכל ליבו אל ה’, והקב״ה נתרצה: לא עוד על ידי מלאך – אלא הוא עצמו שב לשרות עליהם.
מיד למחרת, בי״א בתשרי, ציווה משה על מלאכת המשכן. בי״ב ובי״ג הביאו ישראל נדבותיהם, ובי״ד התברר שהביאו די והותר. ולמחרת, בט״ו בתשרי, התחילו במלאכה – ואז שבו ענני הכבוד לישראל.
מכאן למד הגר״א: היו שתי מערכות ענני כבוד –
- הראשונים, אהבת חסד ספונטנית ביציאת מצרים.
- השניים, אחרי חטא ותשובה, אהבה מחודשת מאהבה פנימית.
ולכן חג הסוכות בט״ו בתשרי – יום חזרת העננים המחודשים. שמחת הסוכה היא שמחת התשובה, השמחה שלאחר נפילה וקימה מחודשת.
חג האסיף – שיתוף ה’ בשמחתנו
סוכות הוא גם חג האסיף. בימי קדם זה היה רגע השיא של שמחת החקלאי, שאסף את תבואתו לביתו. התורה מצווה: אל תשמח לבד, שתף את ה’.
הרמב״ם ביאר שחג זה נועד להקנות דעה ומידה:
- הדעה – לזכור את אותות המדבר וניסי ההשגחה.
- המידה – לזכור ימי מצוקה בשעת רווחה, כדי לזכות בענווה ובהכרת תודה.
כך הופכת הסוכה את שמחת החיים הפשוטה לשמחה אלוקית, מקודשת.
הסוכה – חדר הכושר של השמחה
בעבר הייתה השמחה טבעית: שדות מלאים, אסיף פורה, תפילות שנענו. היום – אין לרובנו חוויה ישירה כזו. אבל דווקא משום כך הסוכה הופכת ל”חדר כושר רוחני”.
כשאנו יוצאים מדירת הקבע לדירת הארעי, אנו מתאמנים לראות את הטוב: הבריאות, המשפחה, התורה, כל חסדיו של הקב״ה. אנו לומדים לנטר מחשבות של דאגה וכעס, ולהחליף אותן בהודיה ושמחה.
התרגול הזה בונה לנו “שרירי שמחה”, שמלווים אותנו כל השנה, גם בזמנים קשים.
סיכום – זמן שמחתנו
שמחת חג הסוכות שזורה מארבעה חוטים:
- שמחה פנימית של שלמות והרמוניה.
- שמחה מחודשת לאחר תשובה ואהבה עמוקה יותר.
- שמחה של שיתוף ה’ בכל הצלחותינו.
- שמחה מתורגלת, הנבנית כשריר נפשי לכל ימות השנה.
כך הופכת הסוכה לכור גרעיני של שמחה – מקור אנרגיה פנימי המאיר את כל חיי היהודי.
וכשאנו יושבים בצילא דמהימנותא, עטופים בענני הכבוד, אנו חשים בכל ליבנו את קריאת התורה מתגשמת:
“וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ… וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ”.
