יש רגעים שבהם אדם מרגיש שהוא נלחם – נלחם על קדושתו, על טהרתו, על לבו. נדמה לו שהוא מתמודד, נאבק, נופל וקם – לבד.
אבל חז”ל כבר אמרו בפשטות: “יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקב”ה עוזרו – אינו יכול לו.”
אם אין הקב”ה עוזרו – אין האדם יכול.
ומכאן נולדת תובנה יסודית: גם הניצחון על היצר, גם כל עלייה רוחנית – אינם תוצאה של כוחי ועוצם ידי, אלא של השגחת ה’ ועזרתו.
ענווה בעבודת ה’ – לדעת שהכול מאת ה’
ברגע שהאדם שוכח זאת, עבודת ה’ שלו עלולה להפוך למאבק שבו הוא במרכז.
אם נכשל – הוא נשבר. אם הצליח – הוא מתמלא גאווה דקה: אני ניצחתי את היצר הרע.
אבל האמת? לא אני ניצחתי.
ה’ עזר לי. ולולי השגחת ה’ עליי בכל רגע – גם כוח הרצון שלי לא היה עומד.
זו היא ענווה אמיתית בעבודת ה’: לדעת שגם המלחמה וגם הניצחון – כולם מתנות מלמעלה.
האדם נלחם, משתדל, מתפלל, אך ליבו יודע: “לא אני עומד – אתה מעמידני.”
“גירא בעיניה דשטן” – סכנת ה”אני”
חז”ל מספרים על אמורא שאמר: “גירא בעיניה דשטן” – כלומר, כאילו שלח חץ בעיני היצר.
מיד היצר תקפו.
ומסיימת הגמרא: “לא יאמר אדם כך.”
בעומק העניין, חז”ל מלמדים שהמילים הללו מבטאות רגע דק של יש, של אני – כאילו הניצחון בא מכוח האדם עצמו.
ואז היצר הרע שב ומתגבר עליו.
אבל כשאדם ניגש למאבק בענווה, בתפילה ובאמונה – ואומר:
“ריבונו של עולם, אל תביאני לא לידי חטא, ולא לידי עבירה ועוון, ולא לידי ניסיון, ולא לידי ביזיון” –
אזי אין היצר יכול לו, כי אין הוא לבדו. הוא עטוף בהשגחה.
הסוכה – דירת עראי בה שורה ההשגחה
חג הסוכות מלמד אותנו בדיוק זאת.
הרי כל עניינה של הסוכה הוא לשוב אל תחושת ההשגחה.
כך כותב הרמב”ם במורה נבוכים (ח”ג מ”ג):
שהישיבה בסוכה באה “להזכיר לאדם את חסדי ה’ שהשגיח על אבותינו במדבר, שישבו בסוכות שלא היה בהן דבר שימנע נזקי החום והצינה, וה’ שמר עליהם בענני הכבוד.”
הסוכה מלמדת אותנו, שהחיים אינם תלויים בגג, בקיר או בכוח האדם, אלא בהשגחתו של ה’.
האדם יוצא מביתו הקבוע, מכל ביטחונו המדומה, ויושב תחת סכך דק – ומרגיש בליבו:
“אני יושב תחת השגחתך, לא תחת מעשה ידי.”
וכפי שביארנו בהרחבה במאמר
👈 “שמחת חג הסוכות – כור גרעיני”,
הישיבה בסוכה איננה רק זכר היסטורי, אלא חוויה חיה של כניסה לצילו של הקב”ה – לצילו של המשגיח, של השומר.
ענווה והשגחת ה’ בעבודת ה’ ובחג הסוכות
כשאדם עובד את ה’ מתוך ענווה – הוא חי באותה תודעה של סוכה.
גם כשהוא במאבק יצרו, גם כשהוא בהצלחתו הרוחנית – הוא יודע שהוא יושב “בצל האמונה”.
זו המשמעות העמוקה של ענווה והשגחת ה’ בעבודת ה’ ובחג הסוכות:
להכיר שהאור הרוחני שאנו שואבים איננו משלנו – אלא מתנת חסד שניתנה לנו מלמעלה.
בין ארבעת המינים שבידינו ובין דפנות הסוכה שסביבנו נלמד:
לא אני ניצחתי – ה’ עזר לי.
לא אני עמדתי – ה’ הקים אותי.
והכרת השגחת ה’ תוליד בלבנו ענווה, שמחה, וביטחון אמיתי.
📍 אשמח לשמוע ממך:
מה נגע בך במאמר? כתוב כאן למטה תגובה קצרה – ואשמח להמשיך את השיח.
📩 הרגשת שהמאמר הזה יכול להועיל לחבר?
שלח לו את הקישור בלחיצה אחת ושתפו יחד.
🔗 לבחורי ישיבות:
בצ’אט הישיבתי תוכלו לשאול, לשתף ולקבל מענה ישיבתי נקי ובטוח – מרחב שמור ומכבד שבו אני מעניק בס”ד תשובות לשאלות וללבטים של בחורים.
👈 כניסה לצ’אט הישיבתי »
🔗 למעוניינים בליווי אישי:
לחץ כאן לפרטים על טיפול רגשי לבני ישיבות »
