✨ השו״ת החם לבני הישיבות 🔥 (בהרצה)

✨ תשובת הרב אשר: מאז ומעולם בעם ישראל, שמיעת מגילת אסתר היתה נשמעת מתוך רוגע, נינוחות ושלוה. היא היתה משרה שמחה, עליצות וחדווה בלב השומעים. עד כדי כך, שעל יסוד זה נוסדה הלכה, לפיה אפילו עשרה יכולים לקרוא את המגילה יחד, ויוצאים הם והשומעים מהם – כי “יהיב דעתיה לשמוע היטב”, היות וקריאה זו חביבה ביותר.

כיום, הרגשת “חביבה ביותר” נדחקה לצערנו הצידה, ופינתה את מקומה לתחושות של חשש, מבוכה, פחד, ולעיתים אף רעדה (אפשר מדין “נהפוך הוא”).

השולחן ערוך פוסק בהלכות קריאת המגילה: “קראה מתנמנם, הואיל ולא נרדם בשינה – יצא. אבל אם שמעה מתנמנם – לא יצא”.

מהו ‘מתנמנם’? משיבה הגמרא: ‘מתנמנם’ פירושו חצי רדום. ישנוני. ער ולא ער. כלומר, מחד גיסא הוא ערני במידה כזו שיכול להשיב לקול הקורא לו בשמו הפרטי, ומאידך גיסא הוא רדום במידה כזו, שאינו יכול להשיב דבר הדורש הרהור ובינת הלב, אך אם מזכירים לו: “כזאת שמעת?” – הוא נזכר.

נמצא, שאדם השרוי במצב ישנוני, כך שאינו יכול לחשוב כדבעי בבינת הלב – לא יצא ידי חובה. ומכאן נלמד, שכל שהוא ערני למעלה מגדר זה – יצא ידי חובה.

ואם השומע מסתפק אם נתנמנם – יש לדמות זאת למה שכתב הרמב”ן: “לא יכניס אדם ראשו בספיקות החמורות אשר אין להן קץ וסוף” – כי אז הוא נכנס ל’שטח הנקרנות’ בהלכה, ואיבד את השמחה שבמצווה.

לפי זה, אדם שהוא ערני לגמרי, אך לא כל כך מרוכז – אלא שהוא שומע את הקריאה ויודע על מה מדובר – ודאי שיצא ידי חובה. כי אם אדם ישנוני, כל עוד מסוגל להרהר בבינת הלב – יצא, כל שכן אדם ער, ששומע, עוקב ומכיר את הסיפור – שיצא.

לכן, ככל שהלב רגוע יותר, והקשב פשוט ורגיל, הסיכוי לצאת ידי חובה – גבוה מאוד. להיפך – דווקא לחץ, פחד ובדיקות עצמיות חוזרות – עלולים להפריע לקיים את המצווה כראוי.

חזרה לרוגע של פורים, תביא איתה גם חזרה לשמחה הפנימית של “הימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם – והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה”.

באהבה,
אשר

✨ תשובת הרב אשר: שאלה יפה.

אם אדם חזר בתשובה מתוך פחד ויראה, כל העוונות שלו נמחלים, וכשהוא יעלה לשמים אחרי 120 יראו לו שכיון שהוא חזר בתשובה מיראה כל עוונותיו נמחלו והוא ישמח.

במידה והאדם חזר בתשובה מתוך אהבת ה’, דבקות וקרבה אליו, כל העבירות שהוא עשה נהפכים לו לזכויות ומצוות, וכשהוא יעלה לשמים, יראו לו את כל העבירות עליהם הוא חזר בתשובה מתוך אהבה, שהם נהפכו לזכויות והם יעמדו לו לנצח כך שהוא מאוד ישמח.

על פי תלמוד בבלי מסכת יומא פו, ב.

בהערכה ובברכה,
אשר

✨ תשובת הרב אשר: חברות, כפי שכתבת יפה, היא בניית קשר הדדי שכל אחד מהחברים נתרם ממנה ותורם לה, כל אחד בכישוריו ויכולותיו.

חברות היא קשר שנעים להיות בו והוא, כפי שכתבת, גורם להתפתחות של אישיות 2 החברים בה.

המקרה שאתה מתאר, מציג – לא חברות אלא, כפי שציינת יפה, סוג של השתלטות. במידה ואתה מרגיש שהחבר לא תורם לך אלא משתלט עליך ומולך עליך, זה נקרא עבדות. לא חברות.

במצב זה אתה עלול אט אט להתרגל לדינמיקה החברתית הזו, בה החבר הוא לו תורם ונתרם ואתה כחבר לא תורם ונתרם, אלא שחברות זה שולט ונשלט, וזה דבר לא רצוי בכלל.

במקרה כזה, יש לפנות להורים/למחנכים שלך ולהתייעץ איתם, וניתן גם כמובן להראות להם את מה שאני כותב לך כאן.

עשה את הדבר הבא: בהזדמנות הראשונה שאתה חש, אפילו בספק ואולי, שהחבר לא אתך ובעדך, תומך ואוהב, אלא משתלט ומכתיב, בז לרגשותיך וכדומה, העמד אותו על מקומו ואמור לו באופן ברור בלי חשש:

אני לא מרגיש שאתה חבר שלי. חבר זה מי שמבין אותי ומכבד אותי ואוהב אותי, אבל איך שהתנהגת כעת כלפי ואמרת …. (כאן אמור לו מה הוא הגיב ואמר שלא מצא חן בעינך כל כך) זה לא נקרא חברות. אם אתה רוצה להיות חבר שלי, תכבד אותי ואת רגשותי, אם אתה לא רוצה, בוא נפרד כאן כידידים וכל אחד ימצא לו חבר אחר.

כך תאמר לו.

אני משער, שיהיה לך מאוד קשה לומר זאת, כי מבין ריסי עינך ניכר, שאתה ילד/נער עדין הזקוק מאוד ליחס, קירבה ואהבה, ויהיה לך קשה לומר לו זאת, כי בלבך יהיה פחד, שאתה תדחה ממנו ומהחברה ולא תהיה רצוי ולא תהיה אהוב, אבל תדע לך, שהאופן שבו אתה חבר כרגע, זה לא נקרא להיות רצוי אהוב וקרוב, אלא להיות מנוצל ונשלט, וכדי לבנות חברות בריאה ורצויה, אתה חייב לאזור חייל ואומץ ולגדוע חברויות לא רצויות ולפתח מחדש חברויות רצויות או עם חבר זה, או עם חבר אחר.

ישנם 2 אפשרויות תגובה של החבר לאחר שתאמר לו את המשפט האמור.

אפשרות 1. הוא יהיה לרגע המום, יתעשת ויאמר לך, למה אתה פוגע בי וכו’ אנחנו חברים וכו’ למה אתה אומר לי ככה וכו’. בקיצור הוא ישאיר אותך עם רגשות אשמה והרגשת טמטום.

במקרה כזה, עליך לא להיות מוצף רגשית, אלא להשתמש בשכל שלך, ולומר לו, שאין לך שום דבר נגדו אישית, אבל שהאופן בו הוא מתייחס אליך, זה לא נקרא חברות, ואם הוא רוצה להישאר חבר שלך, עליו לשנות את הגישה. הוא רוצה – טוב, לא רוצה – עוד יותר טוב.

אפשרות 2. הוא יתעשת ויבין שהוא טעה, ויאמר לך שהוא לא שם לב וכו’ והוא ישתפר וכו’. במקרה כזה, אמור לו במפורש, שאתה מוכן לנסות שוב ובמקרה שהוא אכן ישתנה, מה טוב, ואם לא, אתה תפרד ממנו.

ישנה אפשרות נוספת, שהוא יגיד לך: אז לא צריך להיות חבר שלך והוא ילך. זה מצב שפחות נראה לי שיקרה, אבל אם זה יקרה, זה טוב מאוד. כי זה מלמד שהוא לא היה קשור אתך בכלל ולא אכפת לו, אז זה טוב מאוד שהוא הלך ונפרד, ואתה אל תפחד מכך ואל תבהל ואל תיעצב אל ליבך, אלא שמח שנפרדת מחבר שאינו חבר, אלא מנצל, ומצא לך חבר אמיתי בלב ונפש שיהיה קרוב אליך באמת.

בנוסף לכך, תתפלל כל יום בבוקר בסוף שמונה עשרה לפני שאתה אומר “יהיו לרצון” (השני): “יהי רצון מלפניך ה’ אלוהי ואלוהי אבותי שתעזרני ברחמיך למצוא חבר טוב ומועיל, חבר אמת שאבנה ממנו והוא יבנה ממני והרחק מעלי חברי שקר וחברים רעים, וחונני שאמצא חן ושכל טוב בעינך ובעיני כל רואי, כי אל מלך רחום וחנון אתה”, וה’ ישמע את תפילתך ויאר פניו אליך ותמצא חן ושכל טוב, בריאות חיים שלום, שלווה וידידות אמת תמיד.

בהערכה ובברכה,
אשר

✨ תשובת הרב אשר: מעריך את התעוזה שלך לדבר על דברים רגישים אלו. זה מראה על בגרות ועוצמה.

עליך לדעת, שכמו שיש כפייתיות בנושאים של נטילת ידיים, ניקיון הגוף לתפילה, שמיעת קריאת המגילה וכדומה, כך יש כפייתיות גם בנושאים אלו של קדושה.

טבעי הדבר שבחור הנמצא 24/7 בסביבות בני גילו-מינו, כח היצר שלו עלול להתבטא במקומות המוכרים לו יותר ולא במקומות מהם הוא מתרחק באופן הלכתי וחברתי-מגדרי, וכשזה קורה, מי שיש לו נטייה מאיזושהי סיבה אשר תהיה לכפייתיות [שהיא נובעת מחרדה ולחץ] הדבר יפתח אצלו חששות מוגזמים מנטיות אלו וכל משיכה קלה ונורמלית שעלולה להיות בגיל זה תתפתח אצלו מתוך לחץ חרדה וכפייתיות – לממדים שלא היו אמורים להיות מראש.

לכן, כשאתה מרגיש משיכה שכזו בטל אותה כעפרא דארעא ואל תחשוש ממנה כלל. נכון שיש לך משיכה כזו ואחרת אבל זה דבר טבעי ונורמלי לחלוטין ואין מזה עבירה או בעיה כלשהי. הבעיות צצות כשנכנסים לפחדים מחמת כן וללחצים ואתה שם על עצמך תוויות ושמות לועזיים שונים, אבל בתורה מבואר להדיא שיש משיכה כזו והיא תקינה לחלוטין כל עוד לא מומשה.

אתה לא צריך להתעסק עם זה, לחשוש מזה, לנסות לטפל בזה או לעשות שום פעולה כלשהי בנוגע לזה. מה שאתה כן צריך לעשות זה לקבל את עצמך כפי שאתה ולהבין שגם משיכה קלה בגילך לבני גילך שעמך בישיבה זה שום דבר וזה יעבור עם הזמן ותזכה להקים בית נאמן ות”ראה חיים עם אשה אשר אהבת”.

עשה: השקע את עצמך בעיון התורה ובמקביל בצע כל יום התעמלות בת חצי שעה ופעל פעולות שונות לשמור על השמחה ומצב רוח מרומם ואהוב חברתית.

אציין, שבמידה והמצב מסובך יותר והמשיכה חזקה ויוצרת אצלך מצבים בלתי רצויים, עליך להתייעץ תכף עם מטפל חרדי תורני מוסמך לעניינים אלו. במידה ותרצה תוכל גם להתייעץ עימי במייל (חסוי) a0548423649@gmail.com ואשתדל לסייע לך כפי זמני ויכולתי.

בהוקרה,
אשר

✨ תשובת הרב אשר: מומלץ לא לקרוא את כל החדשות. מספיק לדעת מלמעלה מה קורה ודי בזה. עומס הידיעות מכביד על הנפש ויש להימנע מכך.

במקרה של לחץ, יש לנרמל את המצב ולהבין ראשית שזהו מצב נורמלי. כל אדם ששומע או חושש ממציאות מסכנת חיים, נכנס ללחץ, וזה נורמלי ואף רצוי. למה רצוי? כי אז הוא נזהר על נפשו ויודע להתרחק ממקום סכנה.

לאחר שעשינו מה שביכולתנו כדי להיזהר מהסכנות, מה שצריכים הוא ללמוד שער הבטחון בספר ‘חובות הלבבות’, ומטרת הלמוד יהיה מה שכותב בעל ה’חובות הלבבות’ – “מנוחת נפש הבוטח”. כשאדם יודע שכל מה שיהיה, זה הכל טוב ולטובה מאת ה’, והוא יודע שככל שהוא שם מבטחו בה’ כך הקב”ה יעזור לו, אזי הוא נכנס לרוגע.

במקביל יש לבצע פעילות גופנית של כחצי שעה, לפחות 4 פעמים בשבוע, כגון ריצה קלה או רכיבה על אופניים או אופני כושר, שלפי מחקרים זה מסייע מאוד בהעלאת מצב הרוח.

כמו כן יש להקפיד על מזון מזין ומבריא, ולהקפיד על מזונות עתירים בסידן ומגנזיום וכן ויטמין 12B, ובכלל להתרחק מחומרים וממאכלי ג’אנק פוד.

ניתן לבצע תרגיל נשימות הרפיה: 5 שניות נשימה, 5 שניות החזקת האוויר בריאות ו5 שניות נשיפה (שחרור האוויר). כך 10 פעמים.

כמו כן, ובמקרים יותר מלחיצים, ניתן להיעזר ב’מודל מעשה’ עליו הרחבתי כאן, עליו ממליצים היום גורמי רפואת הנפש ומשרד הבריאות.

במקרים קשים יותר יש לפנות למטפל רגשי או אפילו לפסיכולוג קליני, תורני.

הרבה בריאות!

בהערכה ובברכה,
אשר

✨ תשובת הרב אשר: יקירי,

הקב”ה לא דורש ממך, הוא לא צריך מאיתנו כלום, הוא מסתדר עם עצמו. מה שהוא כן רוצה, זה שיהיה לנו לך טוב, הטוב הוא לא תמיד נעים, ניתוח הוא כואב אבל הוא טוב, הוא רוצה ומבקש ממך למענך ובישבילך, שמהמקום בו אתה נמצא, והמקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא! שאתה תעשה מה שביכולתך מתוך זרימה קלילות ושמחה, וגם זה מה שביכולתך, וכך הוא אוהב אותך.

לפעמים ה’ אוהב כלים שבורים, לא שלמים, כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ (ישעיהו נז, טו), ואני מצרף לך את ספרי במתנה אור ההשגחה ותראה בו בעמוד קנ”ג סעיף כ”ז והערה נ”ט, לב נשבר ונדכא אלוקים – לא תבזה.

שמתי את שאלתך ואת תשובתי באתר כאן – ללא פרטים מזהים כלשהם, וזה יהיה לך לזכות גם לאחרים שסובלים.

באהבה,
אשר

✨ תשובת הרב אשר: דוד היקר שלום,

קודם כול, תודה על הכנות. עצם זה שאתה מזהה דפוס שמפריע לך ושואל על עזרה — זו גבורה. זה לא מובן מאליו, והרבה נשארים עם זה לבד ומקווים ש”זה יעבור”. אתה לא שם. אתה כבר בצעד הראשון.

דחיינות זה דבר נפוץ. כולנו דוחים לפעמים, אבל כשזה כבר משבש את החיים — זה סימן שמשהו בפנים מבקש יחס. עבודת המידות כוללת גם אחריות על ההתנהלות שלנו, וכשקושי חוזר שוב ושוב — צריך לברר אותו לעומק.

דחיינות כמו שאתה מתאר יכולה לנבוע ממקורות שונים:

חוסר חיבור פנימי: כשאין קשר רגשי או ערכי למשימה, קשה לגייס כוחות. לפעמים עושים דברים “כי צריך”, אבל לא באמת מבפנים.
פחד מכישלון / פרפקציוניזם: כשיש דחף לעשות דברים “מושלם או כלום”, אדם עלול להימנע לגמרי. האמת היא: גם עבודה לא מושלמת עדיפה על לא לעשות בכלל.
מצב רוח ירוד / דיכאון: לפעמים הדחיינות היא רק סימפטום למשהו עמוק יותר. במקרים כאלה, דווקא עשייה — אפילו קטנה — יכולה להתחיל תהליך של יציאה.

כמו שנאמר: “פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם כפתחו של אולם.”

🔎 אז איך אפשר לזהות את שורש הדחיינות שלך?
שאל את עצמך:

• יש תחומים שאתה מתפקד בהם טוב? אם כן — ייתכן שהבעיה רק במה שלא מחובר אליך רגשית.
• אתה מרגיש לחץ לקראת ביצוע משימה? אם כן — ייתכן שמדובר בחרדה או פחד.
• מרגיש קושי כללי בהתנהלות? אולי מדובר במצב נפשי שדורש התבוננות רחבה יותר.

🧰 מה אפשר לעשות כבר עכשיו?

• שיטת ה־5 דקות: קח משימה שאתה דוחה, והתחייב לעשות אותה רק 5 דקות. מותר לעצור אחר כך. בדרך כלל עצם ההתחלה שוברת את המחסום.
• מסגרת חיצונית: תלמד עם חבר, תתחייב למישהו, תיצור מחויבות חיצונית. זה עוזר למי שמתקשה להפעיל את עצמו לבד.
• גישה גמישה: תזכיר לעצמך שלא צריך לעשות הכול מושלם. גם בינוני — עדיף על לא כלום.
• שיחה עם אדם משמעותי: לפעמים שיחה עם רב, חבר טוב, יועץ או מטפל יכולה לעזור לעשות סדר, לנשום, להבין מה קורה.

👈 ועכשיו לגבי עזרה מקצועית: הרגש שאתה מתאר — של נבוכה ופחד ממה שלא מוכר — הוא טבעי לגמרי. הרבה חשים כך כששוקלים לפנות לעזרה רגשית. אבל האמת? עצם זה שאתה מזהה את הקושי וחושב על פנייה — זה מעיד על חוסן ולא על חולשה.

אם תבחר לפנות, אני ממליץ לבחור מישהו שמבין את עולמך. מטפל שלא מכיר את העולם הישיבתי עלול לפספס את הנקודות העמוקות, וזה עלול לגרום לחוסר חיבור בתהליך.
דווקא מטפל מהעולם שלך, שמבין את השפה, הדקויות, המאבקים הפנימיים — יכול ללוות אותך בדיוק במקומות שחשובים לך באמת.

💡 לסיכום:

• דחיינות היא לא רק “חוסר מוסר”. היא לעיתים סימפטום לעומק שדורש יחס.
• חשוב לבדוק את המקור לדחיינות שלך.
• נסה שיטות פשוטות — ואם לא עוזר, אל תהסס לפנות לעזרה.
• אל תיתן למבוכה לנהל אותך. היא טבעית, אבל אין לה זכות לעצור אותך מלהחלים.

אתה אמיץ, אתה כנה, ואתה לגמרי בדרך הנכונה.
מותר להתבייש — אבל חשוב יותר להתקדם.

באהבה,
אשר

✨ תשובת הרב אשר: שלום רב,

ראשית, חשוב לשבח אתכם על כך שהבן משתף אתכם בנושא רגיש כזה – זו עדות להורות פתוחה, קשובה ומכילה. הורים טובים הם אלה שהבן סומך עליהם, וזו זכות גדולה.

לגופו של עניין:
קרי לילה (הפרשה בשינה) שאינו נובע מהרהורים מתמשכים ומכוונים ביום – איננו חטא כלל, כך היא ההוראה המקובלת בישיבות.
אין צורך לעסוק בכך או להרגיש אשמה – אלא פשוט להמשיך בלימוד, בשמחה ובטהרה.
אם אפשר לטבול או לעשות תשעה קבין מים – הדבר מומלץ וטוב, אך לא מעכב.
(פירטתי על כך גם [במאמר שכתבתי – ניתן להפנות לו אם רלוונטי]).

עם זאת, פעמים רבות בחור נדרש להכוונה פנימית יותר, כדי לעזור לנפש לקבל את מה שהשכל כבר יודע.
במקרים כאלו, מפגש של פגישה או שתיים עם מטפל רגשי בן תורה – יכול להועיל רבות, ולשחרר את הנפש מהאחיזה המיותרת בנושא – ולהחזיר את השלווה.

בהצלחה רבה,
בברכה ובתפילה להמשך צמיחה והתעלות.

באהבה,
אשר

✨ תשובת הרב אשר: מני היקר,

ראשית, אני רוצה לומר שאני מעריך מאוד את האומץ שלך להעלות את הדברים ולשתף – דווקא מתוך הרגישות שאתה מתאר. עצם הפנייה שלך מלמדת שיש בתוכך כוחות פנימיים שמבקשים לפרוץ דרך, ולחיות אחרת.

התחושות שאתה מתאר – של שקיפות מול החברים, עומס פנימי, פחדים, חרדות, ולחץ רגשי שמצטבר מבפנים – הן תחושות קשות מאוד. אדם רגיש כמוך לא יכול “להתעלם ולהמשיך כרגיל”, כי הכול חודר פנימה. זה מצב מתמשך של התמודדות יומיומית, שלעיתים גם קשה להסביר אותה לאחרים.

אני סבור שבמקרים כאלה, לא די בדיבורים כלליים על חיזוק או “להיות חזק”, אלא נדרש כלי ממשי לעבודה פנימית – כלי שמכיל את הרגש, מייצר שקט מבפנים, ומשיב את השליטה לידיים שלך.

למקרים כגון אלו ולצורך כך פיתחתי כלי טיפולי שאני קורא לו “הכנעה אקטיבית” – תהליך עמוק, אך פשוט ליישום, שמאפשר לאדם לשחרר מתחים ולבנות יציבות פנימית גם כשעולה רגש קשה, גם כשיש חרדה או פחד, וגם מול תחושת שקיפות או קושי חברתי.
הכלי הזה לא נועד “למחוק” את הרגש – אלא לכוון אותו למקום של תפקוד, של עשייה, של נוכחות אמיתית בלימוד, בתפילה ובעבודת ה’.

אני מזמין אותך – מכל הלב – לבוא לפגישה אחת, כדי שאדריך אותך באופן אישי איך להשתמש בכלי הזה.
הפגישה הזו איננה בתשלום, היא מתוך רצון לעזור לך. הנייד שלי: 054-8423649
אם תרגיש שהדבר מתאים לך – נמשיך. ואם לא – תדע שהיה מישהו ששמע אותך באמת, וניסה להראות לך שיש דרך.

באהבה,
אשר

✨ תשובת הרב אשר: כתוב בספרים שדרכו של עובד ה’ עוברת דרך תקופות – יש ימי אהבה, ויש ימי שנאה. אלו ואלו מן השמים. ובאמת, בן ישיבה לא נמדד רק בימי האהבה שלו – בזמנים שבהם הכול הולך והלב פתוח – אלא בעיקר בימי השנאה, בזמנים שבהם יש קושי, ריקנות, פחד, שעמום, ואפילו תחושה שאין טעם בלימוד או בתפילה.

דווקא ברגעים האלה – כשלא הולך – מתגלה העומק האמיתי של הבחור. לא האם הוא מצליח, אלא איך הוא נושא את עצמו בתוך הקושי. האם הוא ממשיך, גם כשהלב סגור? האם הוא נשאר אדם טוב, גם כשלא מרגיש כך?

חשוב שתדע: אין שום דבר “דפוק” בך. הרגשות שאתה מתאר – ריקנות, ניתוק, יובש רוחני – הם מוכרים לכל בן ישיבה אמיתי. גם אם לא כולם מדברים על זה. גם הר”מ שלך, גם אברכים שאתה מכיר – כל אחד עבר תקופות כאלו. זה חלק מהדרך.

אבל יש בך נקודה עמוקה שמבקשת אמת – ואתה פונה, שואל, מחפש מענה. וזה עצמו כבר מראה שאתה במקום טוב. יש בזה אומץ. אני מעריך את זה.

מה אפשר לעשות בימים כאלה?

קודם כול – חמלה עצמית. לא לרדת על עצמך. לא להילחם בעצמך. להגיד לעצמך מילים טובות, כמו:

“אני בחור טוב, רק קצת קשה לי כעת. דווקא עכשיו ה’ אוהב אותי יותר – כי למרות שקשה לי, אני עדיין מחזיק.”
“זו תקופה זמנית של חולשה – אבל היא תעבור. בינתיים אני אעשה מה שאני כן יכול: ללמוד משהו קל ונעים, לקרוא תהילים, להתפלל על היכולת להתפלל, לעזור לחבר בחסד גם אם אין לי מצב רוח.”

תדע – הימים האלה לא הולכים לאיבוד. אתה תצא מהם מחוזק פי כמה.
מה שאתה מרגיש עכשיו – יעבור. ואתה תחזור לעצמך האמיתי. רק תישאר מחובר. תחזיק.

אני איתך. מחזיק לך אצבעות.

באהבה,
אשר

✨ תשובת הרב אשר: אני שומע ממך קול אמיתי של בחור שמרגיש, שמתבונן, שלא ממהר להחליט, אבל גם לא בורח. וזה דבר גדול.

לפעמים בחור מרגיש משהו עמום – מועקה, עצבות, בלבול – ולא יודע לשים על זה את האצבע. זה לא “בעיה” כמו שכולם מדמיינים, אלא פשוט עומס רגשי פנימי שלא קיבל מילים. ולא תמיד זה עובר לבד. לפעמים זה דווקא סימן שאתה לא מנותק, אלא מחובר לרגש שלך, רק שלא קיבלת ליווי שיאפשר לך להבין את זה וללכת עם זה נכון.

פנייה לעזרה – אם נעשית במקום הנכון ובאופן נכון – לא פוגעת בעבודת ה’, אלא להפך. היא בונה את הכלים שלך, נותנת לך אוויר לנשימה ומרפאת חלקים פנימיים שמפריעים לך להתקדם. זה לא “לשבור” את מה שיש, אלא לתקן מבפנים, בלי לוותר על שום דבר חשוב.

אם אתה מרגיש שמה שעובר עליך כבר לא פשוט לסחוב לבד, ושזה נוגע לך כבר בנפש, בלימוד, בתפילה – זה סימן שכדאי שתדבר עם מישהו מבין. מטפל ירא שמים, שמבין את השפה שלך, את העולם שלך, ושיש לך בו אמון.

ולא – זה לא עושה אותך פחות עובד ה’. זה רק מראה שאתה רוצה אמת, ולא מוכן להמשיך להעמיד פנים. ואתה יודע מה? על זה בדיוק נאמר שהקב”ה “קרוב ה’ לנשברי לב”.

תזכור: זה לא “טיפול”, זה עבודת נפש עם מישהו שעוזר לך לשמוע את עצמך יותר טוב.
ואם תבחר לעשות את זה – בעז”ה תראה ברכה. ולא תיפול, אלא תתרומם.

מחזיק לך אצבעות.

בהערכה עמוקה,
אשר

✨ תשובת הרב אשר: דוד היקר, שלום רב.

קודם כול – אני רוצה לומר לך שמאוד נגעת ללבי.
העובדה שאתה מרגיש כך, נקרע, נבוך, לא יודע איך לפעול – מראה שיש לך לב אמיתי. אתה אוהב את החברותות שלך, רוצה שלום, ומרגיש את המתח מכל הכיוונים. זה לא מובן מאליו.
רוב הבחורים פשוט מתרחקים מאחד או מדברים על השני — ואתה רוצה לא לפגוע. זה מראה על רגישות ועל לב טוב.

ועם זאת, חשוב להבין עיקרון יסודי:
כאשר שניים מסתכסכים ואתה נכנס ביניהם, אפילו מתוך כוונה טובה — אתה בסכנה להישאב למקום שאינך שייך אליו, ותמצא את עצמך נקרע מבפנים, ובסופו של דבר גם הקשר איתך עלול להיפגע.

כך כתב הרא”ש באורחות חיים (סעיף סה):
“אל תתעבר על ריב לא לך, כי לסוף הם ישלמו ביניהם ואתה תישאר בכעס.”

אז מה עושים בפועל?

קודם כול: החלטה ברורה בלב.
עליך להחליט שאתה לא מתערב כלל במריבה הזו. לא מצד זה, ולא מצד זה.

ואז: משפט מפתח שֶׁיֵּאָמֵר לכל אחד מהם כשהוא פונה אליך:

שניכם החברותות שלי, ואני אוהב את שניכם.
אני לא יודע מה בדיוק קורה ביניכם, ואני גם לא רוצה לדעת.
אני מרגיש שאם אכנס באמצע – גם אני אפגע, וגם זה לא יעזור לכם.
לכן קיבלתי על עצמי החלטה ברורה: לא מדבר עם אף אחד מכם על השני.

המשפט הזה גם מסביר, גם מרגיע, וגם סוגר את הדלת בפני ניסיון למשוך אותך לצד כלשהו.
וכשיבוא שוב אחד מהם, תוכל לומר לו בטון שקט, תקיף אך חם:

אני לא מתערב ביניכם. נקודה.

אל תרחיב. אל תתנצל. תעמוד בהחלטה הברורה שלך — והיא תכבד אותך.

זכור:

זה לא התפקיד שלך לפתור את הסכסוך.
זה תפקידו של המשגיח או ראש הישיבה. אתה אינך חייב לשאת על כתפיך דברים שאינם שייכים לך.
תשמור על הלב שלך, על הקשר שלך עם כל אחד מהם — ועל הגבול הבריא שביניהם.

בהצלחה רבה,
ויישר כוח על הרגישות, על היושר, ועל הרצון להיות נאמן לשניהם.
אם תמשיך להחזיק כך – גם הם, בעזרת ה’, ירגישו בזה.

באהבה,
אשר

✨ תשובת הרב אשר: לבחור היקר מאוד, שלום רב,

קודם כול – זה יפה מאוד שפנית ושאלת.
רק עצם הפנייה שלך מראה על בשלות, אחריות, ויכולת לעזור לעצמך במקום להיכנע או להתייאש. אני מעריך את זה מאוד.

המעבר מישיבה קטנה לישיבה גדולה הוא שינוי משמעותי, ולא מעט בחורים חווים סביבו קושי, אפילו אם לא תמיד מדברים עליו.
בישיבה קטנה, בפרט בשיעור ג’, היית בין הבחורים הגדולים – עם הערכה מצד הצוות, מעמד חברתי ברור, תחושת שליטה בלימוד, חברות טובה. ופתאום – בישיבה גדולה, אתה מוצא את עצמך שוב הכי קטן. שיעור א’, כשמעליך שיעורים ותיקים, בחורים שעוסקים כבר בשידוכים, סדרים ארוכים, תחושה שאתה מאבד את המקום שלך. זה מטלטל, וזה מובן.

📌 הקושי הרגשי: בלבול, ירידת ערך, ונוסטלגיה
הנפש מתגעגעת למה שהיה – לחום, ליציבות, להרגשה של “אני שייך ומוכר”.
וכשהמציאות החדשה עדיין לא ברורה – קל לברוח אחורה במחשבה.
אבל חשוב להבין: זה לא פגם. זו תנועה פנימית בריאה של הסתגלות.

דווקא אתה, שנפתח ושואל – מגלה בכך רצון להתמודד, לא לברוח באמת.
הייתי מציע לך לשתף את הקושי הזה עם מישהו קרוב: חבר טוב, הורה, או ר”מ שאתה קשור אליו מהישיבה הקטנה.
לפעמים אפילו שיחה אחת יכולה לארגן את הנפש מבפנים.
ואם יש לך אומץ – תוכל גם לגשת למשגיח של שיעור א’, או ר”מ שאתה מרגיש בנוח מולו.

🤝 הקושי החברתי: תחושת ניתוק וקנאה
אתה לא לבד בזה. המעבר החברתי חד. כל המבנה החברתי של הישיבה הקטנה נפרם – ופה כולם חדשים.
לוקח זמן לבנות קשרים, זה קורה לאט, בהדרגה.
אם אתה מרגיש מנותק – אולי תבקש מהמשגיח שיחבר אותך לחברותא זמנית עם מישהו משיעור ב’. גם חברותא של שעה ביום יכולה לפתוח קשר.

לגבי תחושת הקנאה – תדע שהיא טבעית. כל בחור מרגיש אותה בצורה כלשהי.
האחד מקנא בחברותא שלו, השני בעומק של בחור אחר, והשלישי בשקט של מישהו שלכאורה “מסודר”.
אל תלחץ מזה. אתה לא לבד בזה. רק תנסה לזכור: הקנאה לא אמורה להקטין אותך – אלא לדחוף אותך בעדינות פנימית קדימה.

📚 הקושי הלימודי: איך ניגשים לעיון
המעבר ללימוד בעיון בישיבה גדולה הוא דרמטי.
בישיבה קטנה יש ר”מ שמלווה, מסביר, תוחם.
בישיבה גדולה – השיעורים פתוחים יותר, מורכבים יותר, והדרישה להבנה עצמאית גבוהה.

ההמלצה שלי – אל תנסה לתפוס את הכול. אל תנסה להבין את כל השיעור בכללותו כבר מההתחלה.
תתחיל מהגמרא עצמה – רש”י, תוספות – ותהיה רגוע עם זה. תוודא שאתה מבין מה כתוב, מה נאמר, מה הקושיא, מה התירוץ.
ורק אחרי שזה ברור – תוכל להתחיל להתחבר למהלך הראשון של השיעור.

לאט לאט תראה שאתה מתחיל להבין עוד ועוד, וגם מה שלא הבנת – פתאום יתבהר בהמשך.
אבל הבסיס הוא שלא תצא מהלימוד בתחושת תסכול, אלא בתחושת הבנה – אפילו חלקית.

💬 לסיום – מילה על הערך שלך

הרגשתך שהדימוי העצמי שלך ירד – טבעית.
אבל חשוב שתדע: אתה לא פחות טוב עכשיו – אתה פשוט עובר שלב.

זה לא שאתה ירדת, אלא שאתה בונה עכשיו שכבה חדשה של זהות.
וזה ייקח זמן – אבל זה גם יעמיק אותך.
ואני מאמין – בלב שלם – שאם תמשיך כך, תשאל, תתבונן, תנסה, תתחזק –
הערך העצמי שלך יעלה אפילו יותר ממה שהיה קודם.

אם תרגיש צורך – אתה יכול לפנות אליי לפגישה אחת ללא עלות.
אני אשמח להקשיב, להבין איתך יחד מה כדאי לחזק, ואיך להתייצב מחדש – גם מבחינה לימודית וגם רגשית.

בהערכה רבה ובברכת הצלחה,
אשר

✨ תשובת הרב אשר: לעיתים בחור מוכשר ומוערך חש בלימוד תחושת בלבול וחוסר סיפוק — אף שחבריו מתרשמים ממנו מאוד.
הנה ניתוח אפשרי של השורשים לכך:

א. ייתכן שהבחור יודע להתבטא בסברות יפות, אך בליבו מרגיש שאין לו בהירות אמיתית במהלך הסוגיא, ולכן אינו נרגע מההערכה החיצונית.
ב. ייתכן שהוא פרפקציוניסט, ויש בתוכו קול תובעני שאומר לו תמיד: “זה עדיין לא מספיק ברור”, גם כשההבנה בפועל מספקת.
ג. ייתכן שהוא מטבעו זקוק לסדר ובהירות מופלגת, וכל חוסר קו ישר או מבנה ברור מכביד עליו.
ד. ייתכן שיש קושי רגשי בערך העצמי, והתלות בתחושת הצלחה בלימוד יוצרת חוסר סיפוק גם כשאין סיבה אובייקטיבית לכך.

כיצד ניגשים לטפל בזה בפועל?

✅ במקרה של א’ – מומלץ לבנות את הסוגיא מהבסיס, שלב אחר שלב: להתחיל מגמרא ורש”י בלבד, להבינם היטב־היטב, ורק אז להיכנס לתוספות ולמפרשים. כמו בניית קומה על יסודות – כאשר הדברים ברורים באמת, גם הלב מרגיש שמבין.

✅ במקרה של ב’ – יש מקום לעבודה פנימית מול הקול התובעני, ע”י כלים של הפרדה קוגניטיבית, כגון עבודת כיסאות או סכמה תרפיה.

✅ במקרה של ג’ – כדאי לברר שוב מול הסוגיא עצמה: מה חסר לי? מה לא ברור לי? לפעמים עצם ההכרה בחוליה החסרה – משיבה את השקט.

✅ במקרה של ד’ – כדאי לפנות לעבודה רגשית יסודית סביב נושא הערך העצמי, כדי שלא יתלה כולו בהישגי הלימוד.

ניתן למצוא את הדברים גם בשו”ת החם לבני הישיבות שבאתר רשימות תורניות, לתועלת כל בן ישיבה שמרגיש כך.

באהבה,
אשר

✨ תשובת הרב אשר: אחי היקר,

אני רוצה לדבר איתך בגובה הלב, בלי הפחדות, אבל גם בלי לעגל פינות.

יש אנשים שאומרים שהחומר הזה – פטריית אמניטה מוסקריה – היה פעם מאושר על ידי משרד הבריאות, ורק “עכשיו מלכלכים עליו ברשת”.
אבל האמת הפשוטה היא: לא היה ולא נברא.

העובדות:

• משרד הבריאות מעולם לא אישר את השימוש בפטרייה הזו לצרכים רפואיים או נפשיים.
• אין אף תקופה בה זה היה מותר – לא כתוסף תזונה, לא כתרופה, ולא כחומר חוקי לשימוש פנימי.
• מדובר בפטרייה עם חומרים משני תודעה, שיכולים לגרום לנזק נפשי וגופני – גם אם היא נראית “טבעית” ו”קדמונית”.
• יש מקומות באינטרנט שמנסים למכור מוצרים כאלה – לפעמים תוך כדי הפצת מידע שגוי כדי לשכנע אנשים.
• ולצערי, לא פעם זה נעשה על חשבון הבריאות של בחורים תמימים שמחפשים ריכוז, שקט נפשי או נחמה.

אל תלך שולל אחרי מילים יפות

כשאדם אומר “מלכלכים על זה סתם”, צריך לשאול את עצמו:
למה כל כך הרבה גופים רפואיים, כולל משרד הבריאות, מדווחים על סיכון אמיתי בשימוש?
ולמה החומר הזה אף פעם לא עבר אישור רשמי?

לפעמים דווקא מי שמוכר את זה – הוא זה שמייפה ומסתיר.
אבל הנפש שלך קדושה ויקרה.
היא לא שייכת לניסויים, ולא ל”טרנדים” של העולם.

אם אתה רוצה באמת להבין מה עובר עליך, מה יעזור לך, ואיך אפשר להתמודד – אני פה איתך.
יש כלים. יש עומק. יש דרך.
לא דרך קיצור – אלא דרך של אמת.

שלא תיפול ברשת של אלו שמדברים יפה אבל מוכרים משהו שמסוכן.
ואם יש לך ספק – עדיף לברר, לשאול, להתייעץ.
ביחד, אפשר למצוא דרך הרבה יותר בריאה ובטוחה, בעזרת ה’.

באהבה,
אשר

✨ תשובת הרב אשר: הרבה בחורים שואלים שאלות מהסוג הזה – לפעמים בלב, לפעמים בכתב, ולפעמים שותקים עם זה שנים. יש תחום מסוים שלא מרבים לדבר עליו, ודווקא שם צומחות לפעמים מבוכות גדולות, שאלות קשות, והרבה בלבול. אז קודם כול – אתה לא לבד. עצם זה ששאלת, מתוך רצון לברר, להבין, להחזיק בנקיות – זו מעלה עצומה. ולשאלתך – לא כל מחשבה שעוברת על בחור אחר היא חטא.
לפעמים זו פשוט הרגשה קלילה של רצון לקרבה, קִרבת לב, צורך אנושי שמבקש קשר – וזה דבר טבעי ולא צריך להיבהל ממנו.

מתי זה כן מתחיל להיות בעייתי?
כאשר המחשבה הופכת להרהור ממשי על דבר שאינו ראוי – כלומר, כשאדם בוחר להישאר בתוך הדמיון או ההרגשה, ולא מסיח את דעתו.
כבר אמרו חז”ל: הרהורי עבירה קשים מעבירה – ומדובר במצב שבו האדם ממשיך במחשבה ומכניס את עצמו אליה מרצון.

אבל אם עברה מחשבה לא טובה, ואחר כך שמת לב והפנית את עצמך לדברים אחרים – אין בזה עוון.
אדרבה, זו נקודת זכות: הבחירה להסיח דעת.

אם קרה מצב שבו לא הייתה הסחת דעת, והאדם נשאר בתוך המחשבות האלו – אז אכן יש בכך איסור, וצריך לחזור על כך בתשובה.
אבל אם הייתה הסחת דעת, או שהדבר התרחש בלי רצון והמשכה – אין כאן אשמה, וצריך פשוט להמשיך הלאה מתוך נקיות והתחזקות.

מה עושים ברגעים כאלו?

אפשר להסיח את הדעת בדרכים פשוטות:
• לשטוף פנים
• לומר פרק תהילים
• להיכנס ללימוד חי ומאתגר
• לצאת להליכה קצרה
• לדבר עם חבר
• או כל פעולה שמחזירה אותך אל עצמך

אם היה מצב שבו הדבר גרם גם לביטוי גופני, והוא התרחש בעקבות מחשבות מתמשכות – יש מקום לתשובה ולתשומת לב.
ואם זה קרה מבלי שהיו מחשבות מתמשכות – אין בזה עוון, ובכל זאת טוב לעשות תיקון קל, כמו טבילה במקווה או לפחות תשעה קבין מים.

כתבתי בהרחבה על הנושא הזה בקישור הבא, שמתאים במיוחד לבני ישיבות:
🔗 קדושת הבחורים – מדריך תורני ורגשי

באהבה,
אשר

✨ תשובת הרב אשר: לכבוד הבחור היקר אבי, שלום וברכה,

תודה ששיתפת אותי בתחושותיך וקשייך.
תודה על האמון, ועל הכוח הפנימי שלך לעשות זאת – זה לא מובן מאליו.

מתוך מכתבך אפשר לראות שאתה בחור עם יראת שמים, עומק נפשי, ורצון לברר את דרכך. זו מתנה גדולה.
אם נפרק את דבריך, נוכל לזהות ארבעה קווים מרכזיים שאתה מתמודד איתם:

• קושי רגשי כללי – מתקשה להרגיש ולהתחבר לרגש.
• קושי בתפילה – לא מצליח להיות נוכח בלב ולהביע את עצמו לפני ה’.
• רצון לשתף – יש לך צורך פנימי לפרוק בפני אדם, לחוש שמישהו נמצא איתך.
• תחושת אשמה בשיתוף – חשש שאולי אסור לשתף, כי צריך לדבר רק עם הקב”ה.

ברצוני לגעת בקצרה בכל אחד מהם. 📍 קושי רגשי כללי
הרגשות הם חלק ממהות האדם. הם הלב הפנימי שמרגיש, מתרגש, דואג, שמח, מחפש חיבור, וגם מתייסר לפעמים.
חז”ל לימדו אותנו שעבודת האדם היא בנפשו – והנפש כוללת רגשות, מידות, כוחות פנימיים.

לפעמים קורה שאדם לא קיבל מקום לרגשותיו – לא ראו אותו, לא שמעו את מה שהוא הרגיש.
ואז גם הוא מתקשה לראות את עצמו. מרגיש “שקוף”, גם בעיני עצמו.

במקום להדחיק רגשות – צריך ללמוד לזהות אותם, להקשיב להם, ולתת להם ביטוי נכון.
זו עבודת מידות עמוקה, והיא חלק בלתי נפרד מעבודת ה’.

כאשר הרגשות חסומים – לא תמיד ניתן לפתור זאת לבד. לפעמים נכון לעשות תהליך רגשי מסודר, עם אדם מקצועי, תורני, שמלווה ברגש ובאמונה.

📍 קושי בתפילה
תפילה היא לא הופעה. לא מתפללים מתוך מה שאנחנו רוצים להיות, אלא מתוך מה שאנחנו כעת.
אל תנסה לחפש רגש – פשוט תהיה נוכח.

בוא עם עצמך. עם החולשה, הבלבול, הקושי – ותאמר: הנה אני, ריבונו של עולם, עם זה אני בא לפניך.
הקב”ה הוא אמת, והוא חפץ באמת שלך.
ואמת – זה שאתה לא מרגיש. שאתה מתמודד. שאתה מבולבל.

תפילה מתוך האמת הזו – היא תפילה של ממש.
ובסופו של דבר, לפעמים רק אחרי שאומרים את המילים – הלב מתחיל להיפתח לאט־לאט.

📍 הרצון לשתף – והקונפליקט
הרצון שלך לדבר עם מישהו, לפרוק, להיות מובן – הוא טבעי ובריא.
וכאן מגיע הקונפליקט: מצד אחד אתה מרגיש צורך לדבר עם אדם, מצד שני – אתה שואל אם זה לא סותר את עבודת ה’?

אז חשוב לדעת: אין בזה סתירה כלל.
חז”ל אמרו על הפסוק “דאגה בלב איש – ישחנה” שהוא נאמר כפשוטו:
ישיחנה לאחרים – כלומר, יספר, יחלוק, יפרוק את אשר בלבו.

אין בזה חיסרון. להפך – לפעמים דווקא בשיחה עם אדם קרוב או עם איש מקצוע – הלב נפתח, הדעת מתיישבת, והנפש מתאזנת.

וכך גם עבודת ה’ הופכת עמוקה, נקייה, פשוטה יותר.
אתה מדבר עם הקב”ה – וגם נעזר בעבדי ה’, שהם שליחיו בעולם.

📍 מילה לסיום
תמשיך לשתף. תמשיך לשאול. תמשיך לברר.
אל תישאר לבד – כי זה לא נועד להיות כך.

הקב”ה נתן בנו נפש, שכל, רגש, גוף – וכולם צריכים הכוונה, שיח, עיבוד.
וכל אלה – הם חלק מהתשועה. כמו שנאמר: “ותשועה ברוב יועץ”.
וה’ הוא בעל העצה הגדול ביותר – כי הוא הנותן לך לעשות חיל, ותרגם אונקלוס: “חייל” – עצה.
וממילא, תשועה ברוב יועץ – היא גם להתייעץ עם עבדי ה’, עם רבנים, עם יועצים תורניים יראי שמים – שהם שלוחיו להאיר לך דרך.

וגם אני – כאן בשבילך.
אם יהיה לך צורך לשתף שוב – תדע שאני מקשיב, רואה, ומלווה אותך בעין טובה.

באהבה,
אשר

✨ תשובת הרב אשר: לבחור היקר, שלום וברכה,

תודה שכתבת ושיתפת.
עצם זה שאתה מעלה את הקשיים ומבקש עזרה – מראה על הרבה רצון טוב, על אחריות פנימית, ועל נקודת אמת בלב.
אל תזלזל בזה. זה סימן שיש לך נשמה שרוצה להתקדם – גם אם כרגע אתה מרגיש תקוע.

אגע בעז”ה בשני הנושאים שכתבת לי עליהם:

1. קימה מאוחרת והיעדרות מהסדרים
קימה בזמן ושמירה על סדר יום – מתחילים דווקא מהלילה שלפני.
יכול להיות שזה נשמע פשוט, אבל בגיל שלך הגוף צריך שינה עמוקה וטובה, ואם לא הולכים לישון בזמן – קשה מאוד לקום בזמן.

🔹 אל תלך לישון אחרי 11 בלילה.
אתה צריך לקום בשעה 6:30 כדי להגיע לתפילה ב־7, ולכן שינה מסודרת הכרחית.

🔹 שקול להיעזר (בהתייעצות עם מבוגר) בתוסף מגנזיום ציטראט.
אצל רבים הוא עוזר לשינה עמוקה וטובה יותר – מה שמקל על קימה.

🔹 הימנע משתיית קפאין – קפה, קולה, שוקו מרוכז או שוקולד – משעות הצהריים והלאה.
זה עלול לשבש את שינת הלילה, גם אם לא מרגישים את זה מיד.

🔹 אל תקום בשביל מישהו אחר – תקום בשביל עצמך.
בשביל הכבוד שלך. בשביל הדימוי העצמי שלך.
כשאתה לא קם – אתה מאחר לתפילה, לסדר, לחברותא – וההרגשה בהתאם.
אבל כשאתה קם – אפילו אם קשה – אתה יוצא ליום אחר לגמרי. תחשוב על תחושת הסיפוק, הערך, השקט בנפש.

🔹 תחפש מה כן מחבר אותך ללימוד.
אם אין לך חיבור פנימי לישיבה – לא יהיה לך בשביל מה לקום.
נסה לבדוק: האם יש חלק בלימוד שאתה כן נהנה ממנו? סוגיות שאתה מבין בהן יותר? חברותא שמתחבר אליך?
אפילו שעה אחת ביום של לימוד שאתה מרגיש בה שייכות – יכולה להפוך את כל היום שלך.

2. פלאפון, סיגריות, וסכנת הרחקה
קודם כול – אני מבין שזה מצב לא פשוט.
אתה שומע שהמשגיח רוצה להרחיק אותך – וזה בהחלט מלחיץ.
אבל יש פה גם נקודת אור: אתה שואל איך להצליח. איך להשתנות. איך לקחת אחריות.
וזו כבר התחלה טובה מאוד.

המשגיח עושה את תפקידו. אבל אתה – תעשה את שלך.
ברגע שאתה תראה לעצמך שאתה מסוגל להנהיג את עצמך – אף אחד לא ירצה להזיז אותך.

🔹 כל מסגרת – בכל העולם – יש לה כללים.
זה לא עניין של “המשגיח נגדך”, אלא עיקרון פשוט: מסגרת לא יכולה להתקיים בלי גבולות.

🔹 תבין את ההיגיון של הכללים – ותקבל אותם מבפנים.
אם אתה עצמך תבין שזה לטובתך – זו לא תהיה כפייה, אלא בחירה.

🔹 כשאתה מתרגל לעמוד בכללים – אתה בונה הרגלים לחיים שלמים.
בין אם בבית, בכולל, בעבודה, במשפחה – בכל מקום יש זמנים, גבולות, אחריות.
הבחירה לציית עכשיו – זו ההשקעה הכי טובה לעתיד שלך.

🔹 תשאל את עצמך: איך אני רוצה להרגיש עם עצמי בעוד חודש? בעוד שנה?
תדמיין את עצמך קם בזמן, שומר על הסדרים, בלי בעיות עם הצוות – ותחשוב איזה טוב זה יעשה לך.
זה שווה את המאמץ.

אני מברך אותך שתזכה לחזור למסלול – לא בגלל שמישהו הכריח אותך, אלא כי אתה עצמך רוצה בזה.
כי אתה בחור רציני, עם לב טוב, ועם יכולת להתקדם ולבנות חיים מלאים וטובים בעזרת ה’.

באהבה,
אשר

✨ תשובת הרב אשר: לבחור היקר והעמוק מנדל נ”י, שלום וברכה!

קראתי את פנייתך בתשומת לב, שוב ושוב. ראיתי לנגד עינַי בחור עדין, עמוק ורגיש, עם יכולת אינטרוספקטיבית גבוהה מאוד – מתנה גדולה שיכולה ללוות אותך למקומות של צמיחה והתעלות.

יש לך גם כישרון תקשורתי, פנימי ובין־אישי, שיכול לסייע רבות בהתקדמות בעבודת ה’ מתוך התבוננות – אך דא עקא, שהחרדה מצאה לה בדיוק שם מקום לחדור, ולהכביד על הלב.

דווקא היכולת הזו שלך – לחוש כל נים ופרט בנפשך – היא גם זו שיוצרת את המורכבות. אבל אל תיבהל מכך: ככל שהקושי גדול, כך גם היציאה ממנו יכולה להיות מאירה, מעמיקה, ובונה אותך לקראת החיים. היכולת הזו תסייע לך עוד רבות, בעזרת ה’.

כדי שהשאלה תהיה מובנת לכל בחור שקורא כאן במדור “השו”ת החם” – בו שואלים בחורים שאלות רגשיות ורוחניות – אנסה להסביר בקצרה את כוונתך, כדי שכל בחור יוכל ללמוד ממנה ולהיעזר – והזכות כולה שלך.

מה שאתה מתאר הוא מעגל חוזר של שליטה חרדתית – או כפי שכינית זאת, “מעגל שליטה חרדתי”. זוהי לולאה סגורה של מחשבות שמתקיפות זו את זו, בלי פתח יציאה ברור. לעיתים זה נרגע, ולעיתים החרדה משתלטת שוב.

אתה רוצה לא להיכנס לחרדה, ולכן אתה מנסה להיחלץ ממנה – אך ככל שאתה מתאמץ לצאת, החרדה גוברת. אתה כבר מבין שהפתרון הוא לא להילחם בה – ואז אתה מנסה לא להתנגד – אך גם זה עצמו סוג של שליטה – וגם את זה החרדה מרגישה. ושוב היא מתעוררת.

ואז אתה מנסה “לא לנסות לא להתנגד”, וגם זה עצמו סוג של מאמץ פנימי – ושוב הלולאה נסגרת.
כך נוצר מעגל כפול ומשולש של שליטה, מודעות גבוהה, ושאיפה סמויה “לצאת מזה” – שגם היא חוסמת את השחרור.

כשבחורים מספרים לי דבר כזה – אני חש חמלה עמוקה, ומזדהה עם הקושי.
ובו בזמן – עולה על פניי גם חיוך קטן, כזה שמבין את העומק של הסיבוך.

אני שואל לעיתים: “אתה יודע מה פירוש הפסוק בתהלים: ‘ואני תפילה’?”
לרוב, עונים לי בחורים: “שאני מתפלל הרבה”.

אבל “ואני תפילה” פירושו – אני עצמי הפכתי להיות תפילה. כל כולי מצב של תפילה.
ולפעמים אני מוסיף ואומר בחיוך: “אתה – ‘ואני חרדה'”… כלומר, כל כולך הפכת להיות חרדה אחת גדולה.
זה מצחיק – אבל גם כואב. זה שואב הרבה כוחות, מבלבל, ומונע תפקוד שוטף.

ובדיוק בגלל זה – דווקא בגלל העדינות והעומק שלך – אני ממליץ בחום לפנות לטיפול רגשי אצל מטפל שמבין עומק כזה, ויש לו כלים ללוות אותך בזה.

במקרה כמו שלך, הכלי הראשון והמרכזי הוא הפרדה קוגניטיבית – כלומר, להבין שאתה – זה לא המחשבות שלך, והמחשבות שלך – זה לא אתה. זו הבנה עמוקה ויסודית (היא גם שורש ההבחנה בין רוח לנפש, אך זה נושא לעצמו).

לאחר ההפרדה, אני ממליץ להשתמש בכלי שאני קורא לו “הכנעה אקטיבית” – כלומר, להסכים להיות נוכח מול החרדה, באופן מכוון, מודע, כמעט כמו קידה פנימית של אדם שאומר: “זו את – ואני לא נלחם בך”.

אבל אין הכוונה להיכנע באופן פסיבי – אלא להחזיק מולה נוכחות שקטה, בלי לנסות לשנות אותה, בלי לברוח, ובלי להתערבב.

בדרך הזו, החרדה נתפסת לא כאיום – אלא כישות פנימית, תת־אישיות, שאפשר להכיר, להבין ולשוחח איתה.

אני נוהג לכנות אותה בשם: “אדון חרדה” – כך אני מדבר עליה גם בטיפול, וגם בסרטון הזה שפרסמתי:
https://www.youtube.com/watch?v=9JBSsnLPnk8

בשיטות כמו עבודת כיסאות, סכמה תרפיה ו־IFS (Internal Family Systems), אנחנו לומדים לדבר עם החלק הזה שבך – לא להילחם בו, אלא לרכך אותו מתוך הבנה.

כך – בעזרת ה’ – הקרקע נשמטת מתחת לרגלי החרדה, ואתה מוצא את עצמך חי, שקט, מחייך – ותוהה: “רגע, מי היה פה בכלל?”

אתה לא לבד, ואתה לא בעייתי.
יש דרך, יש כלים – ובעזרת ה’, תזכה להשתמש בעדינותך ובמודעות שלך לטובה.

באהבה,
אשר

✨ תשובת הרב אשר: יוסף היקר,
ראשית, יישר כוח על הרגישות והכנות. עצם הפנייה שלך מלמדת על רצון פנימי כנה לשמור על טהרת המחשבה – וזה עצמו מעיד על כך שיש בך נשמה מאירה.

לגוף השאלה: להלכה, בימינו הרגל ההסתכלות של גבר במראה כדי להסתרק ולהיראות מסודר נחשב לדבר מקובל – ואין בו איסור מצד “לא ילבש גבר שמלת אישה”, כפי שכתבו פוסקים רבים. אך כל זה נכון כל עוד ההסתכלות אינה גוררת אחריה הרהורים.

כאשר אדם חש שההסתכלות גוררת מחשבות שאינן טהורות – הרי זו כבר נגיעה באזהרת חז”ל: “ונשמרת מכל דבר רע”, שדרשו – שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה.
הרהורים כאלה אינם רק עניין הלכתי – הם גם פוגמים בטהרת המחשבה, בצלילות הרוח ובקדושת הנפש. כפי שכתב בעל נפש החיים, מחשבת האדם דומה להיכל קודש – והכנסת הרהור לא ראוי לתוך המחשבה היא כאילו הכניס אדם צלם אל תוך ההיכל.

אבל האמת היא – שמהדברים שלך ניכר שלא מדובר רק בקושי חיצוני, אלא ברגש עדין ועמוק שמפעם בתוכך.
בחור רגיש כמוך, שחש תנועה פנימית חזקה כשהוא רואה את עצמו – פעמים רבות זו אינה התרגשות חיצונית בלבד, אלא מפגש נפשי עם הדימוי העצמי, עם כמיהה לטוב, עם תחושת ערך שלא תמיד נוכחת ביומיום. לפעמים מתעורר בי רצון לראות את עצמי באור חיובי, מרומם, אבל זה גם מבלבל – כי עדיין לא למדתי איך להכיל את זה.

והאמת? זו לא חולשה ולא חיסרון. זו נפש עמוקה שמבקשת יציבות, איזון, כנות. זו תנועה של נפש שמרגישה הרבה – ולפעמים צריכה ליווי עדין שיכוון אותה.

לכן כדאי כעת פשוט לא להביט במראה, לא מתוך פחד – אלא כבחירה חכמה של מי שמבין את עצמו. ככל שתתמקד בלימוד ובעבודת המידות, ותרגיש שאתה נבנה מבפנים – תוכל בעזרת ה’ לשוב ולהסתכל, באופן רגוע, טבעי, לצורך ראוי ומותר.

אם תבוא מחשבה חולפת – אל תלחץ. המתח רק מגביר אותה. תמשיך בעדינות במה שאתה עושה – תסדר את השיער, תתארגן – ותמשיך הלאה. ככל שתתרגל גישה שקטה ולא נבהלת – כך תראה שהנפש מתאזנת, והדבר מאבד מכוחו.

בגישות טיפוליות מסוימות נוהגים לקרוא לתופעה כזו חלק פנימי שדורש הקשבה. כשנותנים לו שם, ומתייחסים אליו בלי שיפוטיות – כמו בשיחה פנימית שקטה – הוא חדל לנהוג בך. אתה חוזר להיות בעל הבית.

חז”ל מספרים על אדם שראה בבואתו במים – ופחז עליו יצרו. הוא לא נבהל, אלא בחר להתקרב לבורא, לצמוח, להתעלות. זה היה רגע של הכרעה – אבל גם של גדילה.

וגם אתה, בעז”ה, תוכל להפוך את ההתמודדות לכלי של צמיחה פנימית. אין כאן גנאי – יש כאן לב עדין, שמחפש את הדרך. ועם רגישות כזו – הדרך תהיה מוארת.

באהבה,
אשר

✨ תשובת הרב אשר: יוסי היקר והחשוב, המתמודד עם קשיי תקופת שידוכים מתארכת, שלום רב.

לא הארכת כלל. השאלה שלך מיוחדת, עמוקה ונוגעת מאוד – רוויה בכנות, בכאב, ובעיקר – בבקשת אמת. בזכות הכנות שלך ושטיחת המצוקה, ישנם בחורים נוספים הנמצאים כעת בתקופת שידוכים ארוכה – שקוראים את דבריך, מזדהים איתם, ומתנחמים בכך. ואם תשובתי תוכל לעזור ולו במעט – העזרה שהם נעזרים בה, היא מכוחך.

“תוחלת ממושכה – מחלת לב”
המשפט הזה שכתבת בלב שאלתך – תפס היטב את עיקר הקושי שבו אתה שרוי: לא מדובר כאן בייאוש, אלא בכאב העמוק של הציפייה הארוכה, של ההמתנה, של חוסר הוודאות. של מקום נפשי רגיש ועדין – שנמצא בין התחלה שלא הושלמה לבין מימוש שלא הגיע. זו תחושה פנימית מאוד, שכאילו אין קרקע יציבה תחת הרגליים – רק תקווה מתוחה שנמשכת מדי.

וזו חוויה שכיחה, אך כואבת, אצל בחורים בני ישיבות שנמצאים זמן ממושך בתוך מעגל השידוכים. לא רק הקושי של הפגישות החוזרות – אלא התחושה שה״זמני״ הזה פתאום הפך למשהו קבוע, בלי שתכננת או רצית בכך. והלב שואל: עד מתי?

א. הדשדוש במקום
אחד הקשיים המרכזיים הוא לחיות ב”בין לבין”. אינך עוד לגמרי בתקופה שלפני השידוכים, אך גם אינך מצוי במערכת קבועה ובנויה. אתה בין עבר לעתיד – וההווה מרגיש חלול.

בשלב כזה, חשוב מאוד לשוב ולהתחבר להווה. אל הכאן והעכשיו. אל עצם המציאות שלך היום – בתור בן ישיבה. כל יום שאתה מתמודד – בונה שכבה פנימית. כל התמודדות שאתה עובר – יוצרת כלי חדש בלב.

איך חוזרים להווה? אתה חי את הרגע – הרגע הגדול של ההווה. עוד עמוד גמרא, עוד קנייטש בסוגיא, עוד הבנה בקצות. ובמוסר ומחשבה – עוד העמקה ברבי ירוחם, עוד תובנה בפחד יצחק, עוד רגש מוסרי מרבי אל’ה לופיאן. תרומם את ההווה. תייקר את הרגע הזה – על שלל התכנים וההתמודדויות. כאן אתה נבנה.

ב. מעשים מהעבר והשלכותיהם
התמודדות עם בחירות העבר היא מהקשות שבאתגרים. לעיתים, דווקא ההחלטות שחשבנו שנעשו נכון – מביאות היום להרהור ולכאב.

אבל אם תתבונן – תראה שבעצם הבחירות האלו הן שגידלו אותך. בזכותן אתה מבין היום אחרת. וההבנה של עכשיו – לא הייתה נוצרת בלי אותן החלטות של אז.

וזה לא רק עידוד – זו אמת נפשית. זוהי תנועה של התבגרות פנימית.

ברובד העמוק, הנישמתי־רוחני, יש כאן הסתכלות נוספת, כמו שאמר ר’ צדוק הכהן מלובלין על המשנה באבות: “הכול צפוי והרשות נתונה”. ההתרחשות עצמה בעבר, אף שהייתה בבחירה, היא חלק מהנהגת השי”ת – “הכול צפוי”, הכול נגזר משמים. ומה שיהיה בעתיד – “הרשות נתונה”. זו הבחירה שלך, והיא בידך.

ולכן אני מבקש: אל תוריד שידוך לפני שדיברת לעומק עם מטפל רגשי תורני וישיבתי. לא בשביל שיגיד לך “כן” או “לא” – אלא כדי שתבין מה קורה בתוכך. מה מפעיל אותך, איפה הכאב, איפה הפחד ואיפה החסימה. הבנה עמוקה תיצור החלטה מדויקת.

מה שהיה – תן להקב”ה.
מה שיהיה – קח באחריות ובתבונה בס”ד.

ג. ספקות עצמיים ביחסי אנוש
אחד הכאבים הקשים שאתה מעלה – הוא התחושה ש”אולי אני לא בסדר”. אולי כל זה קרה בגללי. אולי אני לא טוב ביחסי אנוש.

אך יש כאן שאלה יסודית: האם כל דחייה היא עדות לכך שאתה פגום? או שמא זהו שלב של בירור פנימי – שבו אתה לומד להכיר את עצמך, את הרצונות שלך, את הדרך שלך?

ההבדל בין השניים – הוא הבדל עצום. בין חשבון־נפש שבונה אותך לבין חשבון־נפש שממוטט אותך. בין ברור שמוביל להבנה – לבין האשמה עצמית שמכלה את הכוחות.

ד. איך לעבור את התקופה בקלות
האמת? לא בקלות. אבל בקלות־הנשיאה. כי דווקא היכולת לשאת את התקופה – בלי להישבר, בלי לוותר – היא הגבורה שלך.

וזה הזמן לבנות עוגנים. למשל – תבחר מסכת שאותה אתה לומד (ומסיים) עד האירוסין, בלי הפסקה. יום יום, בכל מצב. ותודיע לי כשאתה מתארס… ותזכור: זו לא רק עצם לימוד המסכת (דבר ענק), אלא זהות. זו עקביות. זה עוגן לחיים.

בנוסף – קבע הליכה יומית קצרה, חברותא קבועה, שיעור קבוע של רב שאתה אוהב לשמוע. דברים קטנים – שנותנים לך אחיזה בשורש.

ה. כלים לחיים
דווקא התקופה הזו – בונה אותך ב:

• אמונה וביטחון
• כושר סיבולת
• סבלנות
• יכולת הכלה
• ענווה
• זיהוי פנימי של גבולות וצרכים
• אמונה בעצמך שאינה תלויה בתוצאה
• ו… גדלות. כן – גדלות האדם. זו הדרך של סלבודקא.

ו. שחיקה באמון ובהתרגשות
ההתרחקות מההתלהבות הראשונית – היא כמעט טבעית. אבל במקום ציניות – בחר בבגרות. כן, בגרות. קשרים שלא צלחו – לא שברו אותך, אלא גידלו אותך. נתנו לך בשלות. עכשיו אתה בונה קשרים מתוך עומק – לא רק רגש, אלא הבנה.

ז. החלום על בית
לפעמים, דווקא בגלל שהחלום יקר לך כל כך – הוא גם כואב. זה לא אומר שהוא נחלש, זה רק אומר שאתה לא מחפש חלום סתם – אלא מציאות בנויה.

התרגשות – טבעי שתפחת. אבל בנייה? בנייה אפשר להעמיק. ולפעמים – דווקא כשהרגש יורד, הבנייה נבנית. האמונה עולה.

סיום
יוסי היקר,

לא הארכת – אלא היטבת לתאר מסע אמיתי, של בחור אמיץ ועמוק שנמצא בדרך.

אתה כבר בפנים. בתוך האתגר. ועכשיו – זו ההזדמנות שלך לצמוח מתוכו. לנצל את התקופה הזו כשלב בנייה פנימי – שייתן לך כלים לחיים שלמים.

זכור – אין חיים אלא תורה. וכל רגע שאתה חי באמת, מתוך עבודת נפש, מתוך יראת שמים ומתוך אמונה בדרך – הוא יקר מאוד.

באהבה,
אשר

✨ תשובת הרב אשר: מנחם היקר, ראשית תדע: זה נורמלי ובסדר.
הדבר רק מעיד שאתה בחור עם לב פתוח, עם אהבה פנימית, ועם יכולת ידידות וחיבור עמוק.

כדי שהרגש הזה לא יכביד עליך, ויום ולילה לא תחשוב רק על חבר אחד – אני מציע כך:
את האהבה שיש לך אליו – תפצל, תפרק ותפזר לכמה וכמה חברים.
כל אחד יקבל חלק קטן, וכך הנפש שלך תתמלא מחיבורים וקשרים נוספים, ולא תהיה זקוקה להתרכז רק בקשר יחיד.

פשוט תפזר את הרגש שלך – כך שיהיה פרוס על פני מעגל חברים בריא ומרפא.

מבחינתך, זה אומר שתצטרך ליזום ולבנות קשרים נוספים עם חברים. וכמו שכתוב: ״וקנה לך חבר״ – לא בכסף, אלא בהשקעה. תתעניין. תתקרב. תתמיד.
ככל שתהיה מוקף בעוד קשרים – כך הרגש ימצא איזון טבעי.

כי כאשר אתה נותן את הרגש והחיבור שלך כולו לחבר אחד – הוא מתנקז כולו אליו. וזה יוצר קושי לא לחשוב עליו, כי הנפש שלך פשוט רוצה לתת ולקבל חיבור, קשר, לב.

יש מי שקוראים לתחושות כאלה בשמות או מונחים שונים… אבל אני לא כל כך אוהב הגדרות, תבניות או קטלוגים.
לא נתמקד במילים – אלא בעולם הפנימי שלך. במה שאתה חווה, ובמה שאתה מבקש לבנות.

אם תדע להכיל את הרגש הזה – לא להילחם בו, אלא לעדן אותו, לרכך אותו, ולפזר אותו בעדינות – תוכל לצמוח מתוכו ולהפוך אותו לכוח בנפש: של חיבור, של הבנה, ושל אהבה נקייה.

ובמידה ואין מדובר רק בתלות רגשית כאמור – אלא שיש גם משיכה, תחושה בגוף, או רגש בעוצמה לא שגרתית – אני מפנה אותך למאמר שכתבתי במיוחד לבני ישיבות שמתמודדים עם תחושות כאלו, בעדינות ובגובה העיניים:
🔗 אהבה שאינה רגילה – מענה עדין ועמוק למשיכה רגשית לא שגרתית

אם תרגיש צורך – אני כאן. בשקט, בהבנה, בלב שמקשיב.

באהבה,
אשר

✨תשובת הרב אשר:
לא. הבחור היקר הרוצה בתשובה,
אני מעריך מאוד את האומץ שלך לשאול שאלה כזו. עצם הפנייה – היא כבר חלק מהתשובה שלך.

כדי שתבין את חומרת העניינים מבחינה הלכתית, הנה לשון ערוך השולחן (אבן העזר סימן כד סעיף א):

“משכב זכור וכו’ מהעריות הם, וחייב כרת, ואם בעדים והתראה חייב סקילה כמפורש בתורה, ולכן הבא על הזכר או הביא זכור (כלומר, זכר) עליו כיון שהערה אם היו שניהם גדולים נסקלים שנאמר [ויקרא יח, כב] ואת זכר לא תשכב משכבי אשה ובקדושים כתיב [ויקרא כ, יג] ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה תועבה עשו שניהם מות יומתו דמיהם בם הרי דהשוכב והנשכב שניהם בסקילה והלאו דלא תשכב קאי גם כן על שניהם קרי ביה לא תשכב ולא תשכוב [סנה’ נד’ ב] דלא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר מקודם בלאו”.

עבירה חמורה מאוד, גם ללא הוז”ל, כמבואר בלשונו (והוא מלשון הרמב”ם באיסורי ביאה א, יד): “כיון שהערה וכו’ – נסקלים”.

עם זאת, היות ואתה עדיין בחור ולא נשוי – אין לך להתעסק כעת בתשובה עמוקה, קבלות או בירורים רבים על כך בשלב זה של החיים.

מה שתעשה כעת הוא:
פעם אחת – תתייחד בינך לבין קונך. תזכיר את חטאך זה (כמה פעמים שהיה, בערך), תתחרט עליו, תקבל על עצמך לעזוב אותו – וכך אתה כבר נוהג, עזבת את זה ב”ה – ותתוודה ואמור:
“חטאתי, עוויתי, פשעתי, ועברתי על לאו מן התורה שעליו חייבים כרת וסקילה”.

לאחר מכן – תקבל על עצמך להיזהר, בעזרת ה’, מכל דבר שעלול להזכיר או לעורר מחשבות כאלו, וכל שכן ממעשים.

בעתיד, לאחר שתתחתן ותרגיש יציב יותר, קבל על עצמך קבלה אחת או שתיים שיחזקו את הצד של הקדושה –
למשל בענייני מחשבים, שירים, לבוש, צניעות, פאה צנועה של האשה כהלכה וכדומה.

טוב מאוד שאתה לא נבהל מהמחשבות – הן נורמליות בגילך, אך דורשות התגברות, זהירות, שקיעות בלימוד ושטייגען.

אתה נקי. אתה מבקש קדושה וקרבת ה’.
אני מעריך מאוד את פנייתך – זה לא מובן מאליו.
עצם זה שפנית – מראה על בגרות, רצינות, יציבות ורצון כנה להתקדש יותר ויותר.

הבהרת מקום לטיפול:
אם תרגיש שהדבר עדיין מלווה אותך בלבך או בגופך – אל תהסס להיוועץ באופן דיסקרטי עם אדם נאמן ומבין, כדי שתהיה בטוח בעצמך ובבחירותיך לקראת חיי משפחה.

“והייתם קדושים כי קדוש אני!”

בעיניי אתה בחור יקר מאוד. המשך לבנות את עצמך בנחת, בביטחון ובאמונה.
אני כאן בשבילך, גם אם תרצה להמשיך ולשתף.

בהערכה,
אשר