ניווט:
דף הבית ›› רפואת הנפש ›› 🌀 שיתוף מחשבות בנושא הרצף האוטיסטי (ASD) בתפקוד גבוה – אספרגר
בשיח הפסיכולוגי־חברתי של השנים האחרונות, הולך ותופס מקום מרכזי המושג “אספרגר” – או כפי שנהוג כיום לכנותו במינוח הקליני: אוטיזם בתפקוד גבוה. מדובר בהגדרה המתארת אוסף של מאפיינים נוירו־התפתחותיים, המובחנים בעיקר בקשיים חברתיים, בפרשנות שונה של תקשורת בין־אישית ובמיקוד אינטנסיבי בנושאים מסוימים. אך לצד ההתפתחות האבחונית והטיפולית – מתגלה צורך עמוק לערוך בירור זהותי ותודעתי: מה באמת מסתתר מאחורי ההגדרה הזו? ומה עלול להתרחש כאשר מושג קליני חודר אל תוך תודעת האדם כהגדרת־עצמי?
ביסודו של דבר, מדובר בקטגוריה אבחונית שנולדה מתוך צורך: פסיכיאטרים, קלינאים ומאבחנים חיפשו דרך להכליל קבוצת מאפיינים מורכבת תחת הגדרה מסוימת, שתאפשר גישה טיפולית וארגונית ברורה – בעיקר עבור ילדים ונוער. מובן לגמרי שהאבחנה עשויה להקל משמעותית על קבלת מענה מתאים, מסגרת מתאימה, ולעיתים גם זכויות וקצבאות.
אך יש לזכור: לא מדובר ב”ישות רפואית מובהקת” שנמצאה בבדיקות מעבדה. אין כיום סמנים ביולוגיים חד־משמעיים לאספרגר. לא נמצא “גן אוטיסטי”, ואין מדובר בתסמונת מולדת מובהקת כמו תסמונת דאון. מדובר בקטגוריה התנהגותית־קלינית, שנוצרה – כמו רבות מההגדרות הפסיכיאטריות – בהחלטה קולקטיבית, בהצבעה של חברי ועדת ה־DSM.
ומה קורה כשזה הופך להגדרת זהות?
כאשר מדובר בילד צעיר, המתקשה בתקשורת או מתמודד עם חוויות זרות של קושי חברתי עמוק – לעיתים האבחנה מהווה חבל הצלה של ממש. היא מסבירה להורים את המתרחש, מסייעת למערכת החינוכית להתגייס, ולעיתים גם מעניקה לילד תחושת תקפות: “זה לא שאני מקולקל – יש שם לדבר”.
אולם כאשר מגיעים לגיל ההתבגרות – ובפרט בגיל מבוגר יותר – עלול להתרחש תהליך שונה. האדם מתחיל להגדיר את עצמו דרך העין האבחונית: “אני אספרגר”, “אני אוטיסט”, “אני כזה”… ובמקום שתשמש האבחנה ככלי – היא הופכת למסגרת מגבילה. הגבולות שצוירו לצורכי מענה – הופכים לתקרה שמקשה לפרוץ קדימה.
זהות, רגישות – ומה שביניהם
לא מעט מאפיינים של אספרגר בתפקוד גבוה דומים מאוד לאלו של אדם רגיש מאוד (HSP, אליין ארון): עיבוד חושי עמוק, עומס פנימי, צורך בשליטה או בסדר מסוים, קושי חברתי במצבים עמוסים. פעמים רבות, מי שגדל בבית בלתי מותאם רגשית – עם הורות ביקורתית, נוקשה או משתלטת – יפתח תגובות הישרדותיות דומות מאוד לאלו המתוארות כאספרגר.
יתרה מזו: אדם רגיש שעבר התעללות רגשית, דחייה או חרם – עלול לפתח תבניות פנימיות של הסתגרות, חרדה חברתית או פרשנות נוקשה להתנהגויות חברתיות. כשהוא פונה לאבחון, התנהגותו תידמה לעיתים לזו של אספרגר – אך למעשה מדובר בפגיעה רגשית עמוקה, לא בהכרח בהפרעה נוירו־התפתחותית.
מתי האבחנה (ASD) מועילה – ומתי מזיקה?
יש ערך רב באבחנה נכונה, במיוחד כאשר היא מאפשרת הכרה, סביבה מתאימה והכוונה טיפולית. אך האבחנה לעולם אינה מהות האדם. היא תיאור – לא הגדרה. כשבחור צעיר שואל “האם יש לי אספרגר?”, חשוב לזכור: גם אם הוא עונה על הקריטריונים, גם אם המונח מעניק לו שפה – זה לא הוא. הוא נשמה. הוא אדם. הוא בעל רצון פנימי, כוחות נסתרים, ויכולת תנועה וצמיחה.
מאידך, כאשר אדם משתמש באבחנה כדי להסיר מעליו אחריות – “מה לעשות, אני כזה” – או כאשר הוא מוותר על כל מאמץ להשתפר כי “יש לי לקות” “אני ASD” – האבחנה הופכת לחסם, ולא לכלי.
לסיכום
אספרגר בתפקוד גבוה (ASD) אינו “לקות” במובן הקלאסי של המילה. זו לא מחלה. אין כאן “אדם עם אספרגר” – יש אדם שמישהו בחר לכנות את מורכבותו כך. לעיתים זו ברכה – ולעיתים זו משקולת. האבחנה יכולה להוות מנוף של תקווה וצמיחה, אך גם להפוך בקלות לכלוב של זהות.
כדאי לבחון היטב – מה מרוויח האדם מהשיום, ומה הוא עלול להפסיד. ובפרט במבוגרים, יש מקום לשיקול דעת עדין: אם התיוג יעניק חמלה, סדר פנימי, ומרחב להתבוננות עצמית – אשריו. אך אם יכבול, יכתיב ויגביל – מוטב לעיתים להישאר עם סימן שאלה (?).
הרי אדם לעמל נברא. לא לאבחון. וגם אם יש בתוכו קווי אספרגר – זה רק צד אחד בתוך עושר גווניו של אדם אחד.
אם המאמר הזה דיבר אליך – אתה מוזמן לשתף. ולפנות, אם תרצה, לליווי אישי מתוך ראייה רגשית, תורנית, מעמיקה: 📞 054-8423649
2 מחשבות על “🌀 שיתוף מחשבות בנושא הרצף האוטיסטי (ASD) בתפקוד גבוה – אספרגר”
ישעיה אייכלר - מטפל רגשי בכיר
בהתאם להגדרות של ה-DSM-5 (הספר האבחוני והסטטיסטי של ההפרעות הנפשיות), הפרעת הספקטרום האוטיסטי (ASD) היא קבוצה של הפרעות נוירו-התפתחותיות המאופיינות בהפרעות בתקשורת החברתית ובקיום דפוסים חוזרניים ומוגבלים של התנהגויות, תחומי עניין ופעילויות. ה-DSM-5 מפרט את הקריטריונים לאבחנה של ASD, שמחייבים את קיומם של קושי משמעותי בתחומים אלו, והם חייבים להופיע בשלב מוקדם של ההתפתחות.
הגדרה לפי ה-DSM-5:
לפי ה-DSM-5, ASD כולל קשיים בתחומים עיקריים:
הפרעות בתקשורת החברתית: קושי ביצירת קשרים חברתיים, קריאת רמזים חברתיים, תיאום רגשות עם אחרים, והבנת הקשר החברתי. זה כולל גם קושי בתחומים כמו יצירת קשרים עם בני גילם, שמירה על שיחה, או יצירת קשרים רגשיים בריאים.
התנהגויות חוזרות ומוגבלות: תחומי עניין מצומצמים, חזרתיות בהתנהגויות או בשגרות, צורך בהיענות לסדר או לדפוסים קבועים, והתמכרות לפעילויות ספציפיות או תחומים צרכים.
ה-DSM-5 מציין כי ההפרעה יכולה להופיע בדרגות חומרה שונות, כאשר ישנם אנשים עם ASD בתפקוד גבוה שמפגינים פחות קושי באינטראקציה חברתית או בביצוע משימות יומיומיות, אך עדיין נדרשים לתמיכה מותאמת.
הפרעת אספרגר:
בגרסה הקודמת של ה-DSM, אספרגר נחשבה להפרעה נפרדת, אולם ב-DSM-5 היא הוכנסה תחת המטריה הכללית של “הפרעת הספקטרום האוטיסטי”, מה שמעיד על כך שההבחנה ביניהם אינה בהכרח חדה או אבחנה נפרדת.
הגדרה זו מציינת כי אספרגר בתפקוד גבוה לא נחשבת ל”לקות” במובן הקלאסי, אלא לתיאור דפוסים התנהגותיים שנוצרו בעקבות שונות נוירו-התפתחותית. בסופו של דבר, ההגדרה המהותית של ASD היא לא בהכרח אבחנה של “חולי” או “לקות”, אלא פרופיל התנהגותי שנכנס בקטגוריה רחבה יותר, המאפשרת זיהוי והבנה של הקשיים והחוזקות של האדם.
היישום של האבחנה:
לפי הגישה האקדמית והקלינית, האבחנה של ASD בתפקוד גבוה אינה בהכרח מגבילה את האדם או את הפוטנציאל שלו. למעשה, בהינתן טיפול מותאם ומתאים, אנשים עם ASD יכולים להצליח ולתפקד בסביבות חברתיות ועיסוקיות בצורה טובה מאוד. השימוש באבחנה עשוי להוות דרך להעניק סביבה מתאימה, הכוונה ותמיכה, אך אין היא צריכה להפוך לתווית מקבעת.
הבחנה בין רגישות לאספרגר:
כפי שמצוין ב-DSM-5, לא כל מי שמפגין קשיים חברתיים או עיבוד רגישות יתר בהיבט החברתי נחשב בהכרח לאדם עם ASD. ישנם אנשים רגישים מאוד שמפגינים קשיים בהתמודדות עם גירויים חושיים או חברתיים, אך לא מדובר בהפרעה נוירו-התפתחותית כ-ASD. לכן, חשוב להבחין בין מאפיינים של רגישות יתר, שמופיעים פעמים רבות אצל אנשים בעלי רקע רגשי, ובין מאפיינים של הפרעת ספקטרום אוטיסטי (ASD), שמובילים לשינויים נוירולוגיים מוחלטים בדרך עיבוד המידע החברתי והחושי.
הקשר לשימוש באבחנה כתיוג:
כפי שהוזכר ב-DSM-5, האבחנה של ASD מיועדת לשמש כלי להכוונה טיפולית ולעיתים גם לזיהוי זכויות המגיעות לאדם. אולם, השימוש בה ככלי להסבר של כל קושי או אתגר בחיים עשוי להוביל לתפיסה מקובעת של האדם, ולמניעת יכולתו להתפתח מעבר להגדרה של “אני כזה”. טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) מדגיש את הצורך לא להימנע מאחריות אישית, גם כאשר קיימת אבחנה, ובמקום זאת, יש להימנע מהתמקדות בתווית כ”מגבלה”.
לסיכום:
ההגדרה של ASD לפי ה-DSM-5 מספקת כלים חשובים עבור המטפלים והמאבחנים, אך היא אינה צריכה להוות תווית שמגבילה את האדם או את התפתחותו. כפי שהוגדר ב-DSM-5, אבחנה זו יכולה להוות מנוף לצמיחה והתפתחות כאשר היא מוענקת בצורה נכונה, אך חשוב להבין שהאדם אינו האבחנה – הוא קודם כל נשמה, ויש לו יכולת להתגבר על האתגרים ולהתפתח.
בהתאם להגדרות של ה-DSM-5 (הספר האבחוני והסטטיסטי של ההפרעות הנפשיות), הפרעת הספקטרום האוטיסטי (ASD) היא קבוצה של הפרעות נוירו-התפתחותיות המאופיינות בהפרעות בתקשורת החברתית ובקיום דפוסים חוזרניים ומוגבלים של התנהגויות, תחומי עניין ופעילויות. ה-DSM-5 מפרט את הקריטריונים לאבחנה של ASD, שמחייבים את קיומם של קושי משמעותי בתחומים אלו, והם חייבים להופיע בשלב מוקדם של ההתפתחות.
הגדרה לפי ה-DSM-5:
לפי ה-DSM-5, ASD כולל קשיים בתחומים עיקריים:
הפרעות בתקשורת החברתית: קושי ביצירת קשרים חברתיים, קריאת רמזים חברתיים, תיאום רגשות עם אחרים, והבנת הקשר החברתי. זה כולל גם קושי בתחומים כמו יצירת קשרים עם בני גילם, שמירה על שיחה, או יצירת קשרים רגשיים בריאים.
התנהגויות חוזרות ומוגבלות: תחומי עניין מצומצמים, חזרתיות בהתנהגויות או בשגרות, צורך בהיענות לסדר או לדפוסים קבועים, והתמכרות לפעילויות ספציפיות או תחומים צרכים.
ה-DSM-5 מציין כי ההפרעה יכולה להופיע בדרגות חומרה שונות, כאשר ישנם אנשים עם ASD בתפקוד גבוה שמפגינים פחות קושי באינטראקציה חברתית או בביצוע משימות יומיומיות, אך עדיין נדרשים לתמיכה מותאמת.
הפרעת אספרגר:
בגרסה הקודמת של ה-DSM, אספרגר נחשבה להפרעה נפרדת, אולם ב-DSM-5 היא הוכנסה תחת המטריה הכללית של “הפרעת הספקטרום האוטיסטי”, מה שמעיד על כך שההבחנה ביניהם אינה בהכרח חדה או אבחנה נפרדת.
הגדרה זו מציינת כי אספרגר בתפקוד גבוה לא נחשבת ל”לקות” במובן הקלאסי, אלא לתיאור דפוסים התנהגותיים שנוצרו בעקבות שונות נוירו-התפתחותית. בסופו של דבר, ההגדרה המהותית של ASD היא לא בהכרח אבחנה של “חולי” או “לקות”, אלא פרופיל התנהגותי שנכנס בקטגוריה רחבה יותר, המאפשרת זיהוי והבנה של הקשיים והחוזקות של האדם.
היישום של האבחנה:
לפי הגישה האקדמית והקלינית, האבחנה של ASD בתפקוד גבוה אינה בהכרח מגבילה את האדם או את הפוטנציאל שלו. למעשה, בהינתן טיפול מותאם ומתאים, אנשים עם ASD יכולים להצליח ולתפקד בסביבות חברתיות ועיסוקיות בצורה טובה מאוד. השימוש באבחנה עשוי להוות דרך להעניק סביבה מתאימה, הכוונה ותמיכה, אך אין היא צריכה להפוך לתווית מקבעת.
הבחנה בין רגישות לאספרגר:
כפי שמצוין ב-DSM-5, לא כל מי שמפגין קשיים חברתיים או עיבוד רגישות יתר בהיבט החברתי נחשב בהכרח לאדם עם ASD. ישנם אנשים רגישים מאוד שמפגינים קשיים בהתמודדות עם גירויים חושיים או חברתיים, אך לא מדובר בהפרעה נוירו-התפתחותית כ-ASD. לכן, חשוב להבחין בין מאפיינים של רגישות יתר, שמופיעים פעמים רבות אצל אנשים בעלי רקע רגשי, ובין מאפיינים של הפרעת ספקטרום אוטיסטי (ASD), שמובילים לשינויים נוירולוגיים מוחלטים בדרך עיבוד המידע החברתי והחושי.
הקשר לשימוש באבחנה כתיוג:
כפי שהוזכר ב-DSM-5, האבחנה של ASD מיועדת לשמש כלי להכוונה טיפולית ולעיתים גם לזיהוי זכויות המגיעות לאדם. אולם, השימוש בה ככלי להסבר של כל קושי או אתגר בחיים עשוי להוביל לתפיסה מקובעת של האדם, ולמניעת יכולתו להתפתח מעבר להגדרה של “אני כזה”. טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) מדגיש את הצורך לא להימנע מאחריות אישית, גם כאשר קיימת אבחנה, ובמקום זאת, יש להימנע מהתמקדות בתווית כ”מגבלה”.
לסיכום:
ההגדרה של ASD לפי ה-DSM-5 מספקת כלים חשובים עבור המטפלים והמאבחנים, אך היא אינה צריכה להוות תווית שמגבילה את האדם או את התפתחותו. כפי שהוגדר ב-DSM-5, אבחנה זו יכולה להוות מנוף לצמיחה והתפתחות כאשר היא מוענקת בצורה נכונה, אך חשוב להבין שהאדם אינו האבחנה – הוא קודם כל נשמה, ויש לו יכולת להתגבר על האתגרים ולהתפתח.
הרב אייכלר ידידי, יש”כ על התוספת החשובה.