על התארים השליליים | מוכיח את דברי רבי חסדאי קְרֶשְׂקַשׂ ב"אור השם"

במאמר זה תובא סייעתא לדעת רבי חסדאי קְרֶשְׂקַשׂ בעל 'אור השם', שהתארים הנאמרים בתורה (תנ"ך וחז"ל) עליו ית' הם תארים כמות שהם על דרך החיוב, ולא כפי שנקט רבינו הרמב"ם שהם על דרך השלילה.

ביאור מושגים:

• עצם: הדבר בעצמו, פשוט ללא הרכבה, Substance (כוזרי ה, יח).
• מקרה: הדבר הנוסף על העצם, Accident (כוזרי שם).
• תואר: תיאור העצם. תואר מזוהה כמקרה הקורה לעצם, Adjective (רמב"ם מו"נ א, נא).
• תארים חיוביים: תארים על דרך החיוב, וכשאומרים 'המלך חכם' הוא פשוטו כמשמעו על דרך החיוב, אומרים שהמלך חכם.
• תארים שליליים: תארים על דרך השלילה, כך שכשאנו אומרים 'המלך חכם', אין הכוונה על דרך החיוב לומר, מלך זה הוא חכם, כי בכך אנו מצמצמים את חכמתו ודוחסים אותה למסגרת תפיסתנו המוגבלת, וכמו כן אנו מוסיפים על עצמותו דבר מלבד עצמותו: חכמה. אלא התארים הנאמרים עליו ית' הם על דרך השלילה, וכשאנו אומרים 'המלך חכם' הכוונה שלנו היא לכך שהמלך לא לא חכם (לא טיפש), בכך אנו לא אומרים מה הוא כן אלא מהו לא. ומהו כן – אין לנו הבנה ותפיסה בזה ואין זה תואר נוסף עליו.

כידוע, דעת הרמב"ם במו"נ היא, שהתארים הכתובים והנאמרים עליו ית' הם אינם אלא תארים שליליים, כלומר על דרך השלילה. והטעם לכך הוא, כתב הרמב"ם, כי אילו התארים הם חיוביים אזי נוסף על העצם – מקרה, כלומר נוסף על עצמותו ית' תואר שהוא מקרה, ודבר זה הוא פגם באחדות וייחוד ה'.

רבי חסדאי קרשקש חולק על הרמב"ם וסובר, שהתארים כולם חיוביים הם, ועל טענת הרמב"ם הוא משיב, שהתארים על ה' הם אינם שליליים ואינם חיוביים כאצל בני אנוש אלא הם 'תארים עצמיים' לו ית'. 'תארים עצמיים' מאי משמע?

משמע, שאין הם מקרים על העצם ואין הם העצם. אין הם מקרים על העצם כי אז נפגמת אחדותו ית', ואין הם עצם ממש, כי אז אין הם תארים, והוא כמו לתאר דבר בדבר ולומר השולחן הוא שולחן, אלא הם תארים שמחד גיסא אינם מקרים ומאידך גיסא אינם עצמו ממש אלא הם שלב ביניים הייחודי רק לו ית'. 'תארים עצמיים'.

נעבור כעת לתואר כנשוא. כל תואר של עצם הוא נשוא (פרדיקט Predicate) של הנושא. נשוא אומר ג. לייבניץ (ולא קאנט) מחולק לתרתי: א. נשוא סינתטי, ב. נשוא אנליטי.

נתחיל מהאחרון. משפט אנליטי (מנתח) הוא משפט שהנשוא שלו הוא נשוא מנתח של הנושא אך אין הוא מוסיף בו דבר שאין בו. לדוגמה: המשפט "זהב הוא סוג של מתכת", הוא משפט אנליטי היות וכל מה שיש בו הוא ניתוח של הנושא (העצם) המלמד כי זהב הוא מסוג המתכת אבל גם ללא אמירה זו הזהב היה מתכת והזהב יהיה מתכת.

לעומת זאת, המשפט "שמעון הוא איש גאון" הוא אינו משפט אנליטי היות והגאונות היא לא מהותית לאנשים בשם שמעון אלא שמעון זה הוא גאון, וכפי שהוא גאון הוא יכול היה להיות גם לא גאון ועל כן, משפט זה הוא משפט סינתטי.

עמנואל קאנט העמיד לכך מבחן ואמר: משפט אנליטי הוא משפט שנבחן בחוק הסתירה, אם חוק הסתירה חל עליו אזי הוא בהכרח משפט אנליטי. ובדוגמה שלנו, היות והמשפט "זהב הוא לא סוג של מתכת" הוא משפט שקר, שהרי הזהב הוא לעולם סוג של מתכת, אזי הוא משפט אנליטי שכל משמעו הוא רק ניתוח של האובייקט הקיים, בלא להוסיף או לגרוע ממה שהוא בעצמו.

ואם חוק הסתירה לא חל על המשפט והוא נותר משפט אמת אזי הוא משפט סינתטי, ובדוגמה שלנו, היות וניתן לומר "שמעון הוא לא איש גאון" ואין בכך כל סתירה, כי כפי ששמעון יכול להיות גאון הוא גם יכול להיות לא גאון, אזי המשפט הוא לא רק משפט אנליטי מזהה אלא הוא משפט סינתטי המוסיף מידע ייחודי על שמעון זה.

כעת נטען, שכל זה הוא בתארים על בני אנוש שהם פרדיקטים נשואים סינתטיים, אבל כלפיו ית', הרי היות וכל המושג 'ה' אחד', כפי שכל בני אנוש תופסים אותו, הוא מושג בו יש רק שלמות, ובשלמות יש רק תארים חיוביים טובים אזי כל התארים הם תארים אנליטיים כי הנשוא כלול בנושא, וכפי שראינו, משפט אנליטי ניתן להכיר את אמתותו ככל שחל עליו חוק הסתירה וכדלעיל, וכיון שאי אפשר לומר ח"ו על ה' איזשהו תואר שלילי ושאר חיסרון, שהרי מושג העצם 'ה' אחד', בשונה מכל העצמים האישיותיים בעולם הוא רק מושג של שלימות מעצם טבעו של המושג, על כן חל בו חוק הסתירה שאי אפשר לומר בו את ההיפך, ואם כן כל הפרדיקטים הנשואים של התארים עליו ית' הם תארים המזוהים עימו ממש ואינם מקרה נוסף עליו, כי מקרה ניתן יהיה לומר רק אילו היו הם משפטים סינתטיים שאז התואר הוא תואר נוסף על הנושא, אבל אצלו ית' כל התארים הם משפטים אנליטיים, וכשאנו אומרים ה' חכם, לא הוספנו שום דבר חדש על הנושא אלא תיארנו אותו בתואר עצמי לו שהרי חל עליו חוק הסתירה.

נמצא לפי זה, שכפי שאמר רבי חסדאי ניתן ואף נדרש לומר עליו ית' תארים חיוביים, ודלא כהרמב"ם, וקושיא מעיקרא ליתא היות וכל התארים עליו ית' המה משפטים נשואים אנליטיים ואין בלשון שלנו בה אנו מתארים אותו ית' שום ריבוי על העצם, כי אין הם אלא משפטי זיהוי שאינם נוספים על העצם, ואפילו תארים עצמיים הם אינם אלא הם רק תארים אנליטיים שכלפיו ית' אין בחלותם כל ריבוי.

רבי מאיר בן גבאי ב'עבודת הקודש' (ג, סח) מביא את דברי רבי חסדאי אלו ומסכים עימו, ומבאר שהתארים החיוביים העצמיים הן מהות הספירות, וכך הוא כותב:

הרב ר' חסדאי ז"ל בפרק שלישי מהכלל השלישי מהמאמר הראשון מספרו (אור ה') […] העלה שתארי החיוב מותרים בחוקו יתברך ונעזר בזה ממקצת כתובים מספר תהלים, וגם מספר יצירה באמרו 'כשלהבת קשורה בגחלת' ואמר, שזה מורה על האחדות הבלתי מתפרק.

והוא האמת בעצמו. כי כמו שלא יצוייר העצם בזולת מציאותו, ולא מציאותו בזולת העצם, כן לא יצוייר מציאות התואר בזולת המתואר ויכללם הטוב המוחלט שהוא כולל כל מיני השלמויות, והאריך עוד יעויין משם. וזכור לטוב כי יפה כוון.

ונראה, כי לשון הר"מ גבאי בסוף דבריו "ויכללם הטוב המוחלט שהוא כולל כל מיני השלמויות" רומזת במקצת לנקודה שהתחדשה במאמר זה, שהוא ית' הכולל כל מיני השלמויות אין התארים עליו אלא תארים אנליטיים בלבד שאין הם ריבוי בו בשום צד וכאמור, ולפי המתבאר מדברי הר"מ גבאי, זוהי מהות הספירות, וכפי שהאריך גם הגר"א ב'ספר יצירה'.