ענני הכבוד השניים של תשובה מאהבה | מאמר לסוכות

רבינו יעקב בן הרא"ש 'בעל הטורים' שואל, הרי ה' הושיב את בני ישראל בסוכות (סוכות ממש או ענני כבוד – גמרא) בהוציאו אותם ממצרים, אם כן מדוע חג סוכות הוא בתשרי – היה לו להיות בחודש ניסן, שהוא זמן יציאת מצרים (טור או"ח תרכ"ה).

הגר"א (הגאון מווילנא) מתייחס לקושיא זו ומשיב:

סוכות שהוא זכר להיקף ענני כבוד שהיה תלוי בבניין המשכן כידוע. ובזה יתורץ מה שהקשו למה אנחנו עושים סוכות בתשרי כיון שהוא נגד היקף ענני הכבוד היה ראוי לעשות בניסן כי בניסן היה תחילת היקף עננים אבל נראה לפי כשעשו את העגל נסתלקו העננים ואז לא חזרו עד שהתחילו לעשות המשכן ומשה ירד ביום הכיפורים ובמחרת יום הכיפורים ויקהל משה וציוה על מלאכת המשכן וזה היה בי"א תשרי וכתיב העם הביאו עוד נדבה בבקר בבקר ב' ימים הרי י"ג בתשרי ובי"ד בתשרי נטלו כל חכם לב ממשה את הזהב במנין ומשקל ובט"ו התחילו לעשות ואז חזרו ענני הכבוד ולכן אנו עושין סוכות בט"ו בתשרי.

(הגר"א בביאורו לשיר השירים א סוף פס' ד)

נסביר את דבריו. (הדברים שלהלן מבוססים על מקורות נוספים ומשלמים מדברי הגר"א. ראה שיר השירים שם, הוצאת מוסד הרב קוק תשס"ח, בהערות שם, בהם קובצו לשונות הגר"א, במיוחד בהערה 260, ולא הבאתי הציטוטים כדי לפשט את הדברים לכלל).

עם ישראל במדבר היה מוקף בענני כבוד, אבל כל זה עד שנפלו ממדרגתם וחטאו בחטא העגל. מיני אז עזבו אותם ענני הכבוד.

ענני הכבוד הם השכינה השורה על עם ישראל, זהו קשר הדבקות של הרעייה בדודה, של נפשות ישראל בטהרתם עם הדוד העליון.

כשעם ישראל עזבו את ה' והלכו ועבדו עבודה זרה, חטא העגל, גם ה' עזבם, כמים הפנים לפנים. הם בגדו והוא עזב. עזב כואב אבל לא היתה ברירה אחרת. אם הם עדיין נוהרים אחרי הבעלים האחרים, אי אפשר לו להיות להם לאלוהים.

נכזבה האהבה.

ה' אמנם הסכים לריצוי של משה רבינו (לאיום, אם לא מחני נא [כעת] מספרך) ולא כילה את בני ישראל ולא הרגם, אבל גם לא החזיר את שכינתו לשכון בתוכם כמקדם.

ה' הסכים אחרי חטא העגל רק לשלוח מלאך לפני בני ישראל, דמות רוחנית עליונה גבוהה (שיש לה כמו מעין בחירה – עיין בספרי 'אור ההשגחה'), שהיא תלך עם בני ישראל, בפקודתו, אבל לא הוא עצמו, וכמו שכתוב "הנה אנוכי שולח מלאך לפניך" (משפטים כג, כ).

אבל משה שרבינו לא וויתר. לא יכל להכיל את המצוקה של בני ישראל וביקש מה' רחמים ותחנונים, כמה זמן? ארבעים יום (האחרונים)!

ארבעים יום משה רבינו עומד לפני ה' ומתחנן שיחזיר את שכינתו לעם ישראל, והנה מגיע יום הכיפורים, י' בתשרי, ועם ישראל מתכנס לתוך עצמו, מתבונן במצבו, מבין את הטרגדיה ומחליט, לא עוד, שבים לעצמיותנו! מתחברים! אוהבים! חוזרים בתשובה לה'. הדוד והרעיה מתחברים שוב! איזו שמחה!

אז תמו ארבעים היום שמשה רבינו התחנן ועם תשובת ישראל ותפילות משה, נתרצה ה' לשכון בתוכם, לא רק על ידי שליח ומלאך שלו – אלא הוא בעצמו!

ומיד לאחר מכן, בי"א תשרי ציווה משה רבינו לעם ישראל לבנות את המשכן, מקום השראת השכינה. כעת ה' חוזר לשרות על עם ישראל, להיות קרוב אליהם והם קרובים אליו ולהשגיח עליהם בהשגחה פרטית מיוחדת.

בי"ב תשרי ובי"ג תשרי עם ישראל הביא את עצמו למשכן. עם ישראל מביא את ממונו ונדבותיו למשכן ה' כדי לבנותו. ביום י"ד תשרי בדקו ומצאו שאין צריך עוד והכריזו שאין להביא עוד, ומיד למחרת ט"ו תשרי התחילו לבנות את המשכן וחזרה שכינה לישראל בפועל. משכן ה'. חזרו ענני הכבוד!

ט"ו תשרי הוא סוכות. ענני הכבוד. מה הם ענני הכבוד? השראת השכינה. זו הסיבה שאנו עושים סוכות שהם ענני כבוד, בט"ו תשרי, שהרי אז עם ישראל בנה את המשכן ואז חזרו שוב ענני הכבוד.

אמור מעתה, לפי הגר"א, שתי ענני כבוד היו לעם ישראל. ענני הכבוד שלפני חטא העגל וענני הכבוד אחרי שחזרו בתשובה (ביום הכיפורים) על חטא העגל.

ענני הכבוד שלפני חטא העגל, אלו ענני כבוד של חסד, של אהבה ספונטנית לעם ישראל, אבל אחרי הבגידה והנליזה אחרי עבודה זרה, חטא העגל, ותשובתם, ה' שב לשכון על בני ישראל והשיב את ענני הכבוד לא מתוך אהבה ספונטנית של חסד אלא מחמת פעולה אקטיבית של תשובה שבני ישראל שבו אליו מאהבה. הם נפלו, אבל שבע ייפול צדיק וקם, ומתוך הנפילה הם ראו אור גדול יותר, הם קמו מחוזקים יותר ומתוך הבנה דעת ותשובה פנימית הם חזרו אל ה' מכח של תשובה, מכח של התחדשות, וה' נענה להם והשיב שכינתו בתוכם, משכן וענני כבוד.

ענני הכבוד שלאחר חטא העגל הם ענני כבוד של תשובה, של חזרה, של אהבה שנכזבה ושהתחדשה לאחר מכן בכוחות מחודשים איתנים ומרגשים, ומובן אם כן שסוכות הוא לא איפוא רק זכר סתם לענני הכבוד שהיו אז, אלא הם זכר חי וקיים כל שנה ושנה בהיסטוריה האומתית שלנו.

אנחנו כל שנה, לפי הגר"א, מכריזים בעצם ואומרים, בעת בנותנו את הסוכה וישיבתנו בה, שאנו מחוברים לה', שה' שוכן איתנו, שענני הכבוד איתנו, שה' משגיח עלינו בהשגחה פרטית מיוחדת, ואם לא בטהרתנו ובשלמותנו, אז גם "השוכן איתם בתוך טומאתם", כי בכל אופן הוא איתנו, הן איתנו כעם והן איתנו לכל יחיד ויחיד, בכל מצב ובכל מה שיהיה ושהיה ושעובר עליו, יהיה מה שיהיה.

הסוכה היא "בצילו חמדתי וישבתי" בצל ה', גם אם יש לי צל (יונגיאני) וגם אם אני בחושך, ה' איתי. וגם כל איפוא שאני הולך בחושך והאור שם הוא קלוש ביותר, אני רואה את הצל, והצל הזה הוא הצל של ה' שהולך איתי תמיד, "ה' צילך על יד ימינך".

"צילה דמהימנותא" (זוהר), צל האמונה והביטחון וההשגחה של ה' עלינו, בכל המצבים, גם אותם הנראים קשים מאוד, הן של האומה והן של הפרט.

וכשאנו נכנסים לסוכה, מרטיט את ליבנו החשק והאהבה שה' אוהב אותנו וסוכך עלינו בענני כבודו, משכן, בלבבי משכן אבנה להדר כבודו, והסכך הסוכך עלינו מלמעלה, כמו מחייך אלינו ומאיר פניו אלינו ודפיקות ליבנו מסמנים לנו שתשובתנו ביום הכיפורים שעבר עלינו התקבלה, ואנו קרובים אליו יותר מתמיד, מחובקים "חבוקה ודבוקה בך", וריחם המשכר של פרחי ארץ ישראל אז עולה באפנו לקיים מה שנאמר "ישבו יושבי בצילו", מצילה של סוכת ענני הכבוד, הפרטית האינדבידואלית, לסוכה האומתית הלא היא ארץ ישראל, בה אנו יושבים בצל ה' (הגר"א) ומתוך רגשות נפעמים של דעת, ליבנו נפתח לכל האהבה של ה' עלינו וכל אורות הסוכה ונויה מתנגנים בליבנו , עמוק שם בלב ואומרים: אשריך ישראל, עם מדושני עונג!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *