אחת הדרכים המדויקות להעריך מדד לחומרת חולי נפשי היא לבחון עד כמה האדם חדל מלהיות בתהליך של התהוות – תהליך של צמיחה והתפתחות פנימית, שמלווה אותנו מרגע לידתנו ועד יומנו האחרון.
במהלך חיים בריאים, בכל גיל ובכל שלב, קיימת אותה תנועה טבעית של גדילה – תנועה שמזמינה אותנו לגלות, ללמוד, להעמיק ולהתפתח. החיים הם לא רצף של נקודות קפואות, אלא תנועה רציפה של שינוי. וכשמשהו בתהליך הזה נעצר, כשאנחנו חווים תחושה של קיפאון או חוסר התקדמות – זהו סימן מובהק למצוקה פנימית.
ויניקוט, מגדולי האנליטיקאים של המאה ה־20, כתב ביומנו האישי:
“הו, אלוקים! מי ייתן ואהיה חי כאשר אמות”.
המשפט הזה, שצוטט על ידי תומס ה’ אוגדן בספרו להתעורר לחיים בחדר הטיפולים (ת”א, תשפ”ד, עמ’ 45 – בהקדמה), מבטא את התשוקה האנושית להיות בתנועה מתמדת של חיות והתהוות – גם ברגעי הסיום של החיים. אוגדן מסביר:
“ויניקוט ביטא בכך את משאלתו להיעשות הוא עצמו במלא מובן המילה כאשר יתנסה במוות.”
המשמעות עמוקה: גם כאשר העולם החיצוני מתקרב לסיום, יש בתוכנו חלק עמוק שרוצה להמשיך לחיות, להמשיך לנוע, להמשיך להתהוות.
בפועל, כשאדם נמצא בתהליך בריא, הוא מרגיש תנועה – רכות, פתיחות, אפשרות להשתנות. הוא חווה את עצמו כחי. אבל כאשר החוויה הזו נעצרת, כשהתנועה הפנימית נעצרת, כשהלב מתקשה והנשימה הפנימית נעצרת – זוהי נורה אדומה.
בטיפול רגשי אנו פוגשים לא פעם נערים ובחורים שחווים בדיוק את זה: תחושה של חוסר תנועה, של עצירה. לא תמיד זה מתבטא במילים גדולות, לפעמים זו פשוט תחושה פנימית: “אני תקוע”, “אני לא מתקדם”, “אני לא חי באמת”.
שם מתחילה העבודה. לאפשר חזרה אל המקום שבו אפשר להתהוות מחדש – לשחרר, להקשיב, וליצור שוב חיבור עדין לחוויית הצמיחה והחיות הפנימית.
🔗 טיפול רגשי לבחורים בני ישיבות יכול לסייע בהחזרת התנועה הזו – שחרור וצמיחה נפשית – בשפה תורנית וישיבתית שמבינה לעומק את עולמכם.
📣 שתף את המאמר עם חברים כדי שגם הם יוכלו להעמיק בהבנת המדד הזה.
✍️ כתוב לי תגובה – האם הרגשת פעם שהחיים שלך נעצרו לרגע, ומה עזר לך לחזור אל תחושת ההתפתחות?
