“לא מצאנו כל תמיכה להשערה שדיכאון נגרם כתוצאה מירידה בפעילות הסרוטונין או בריכוזו” – כך מסכמים החוקרים את מחקרם בשם: The serotonin theory of depression: a systematic umbrella review of the evidence (“תיאוריית הסרוטונין של דיכאון: סקירה נרחבת ושיטתית של המחקרים”) בכתב העת (אתר) Molecular Psychiatry.
“הרעיון שדיכאון הוא תוצאה של חוסר איזון כימי משפיע גם על ההחלטות האם לקחת או להמשיך בתרופות נוגדות דיכאון ועלול להרתיע מטופלים מלהפסיק טיפול, שעלול להוביל לתלות לכל החיים בתרופות אלו” – מסכמים החוקרים את מחקרם.
תרופות נוגדות דיכאון מקבוצת SSRI לפי הרשום בהתווייתם אכן מעכבות את ספיגת הסרוטונין בסינפסות, אבל החוקרים לא מצאו כל קשר בין רמות הסרוטונין בסינפסות (במח) לבין דיכאון…
כפי שנכתב באתר של ‘מכון טמיר לפסיכותרפיה’, צריך לזכור גם שבתחילת הדרך של תרופות SSRI, “ההנחה לגבי הקשר בין סרוטונין למצב רוח עלתה רק אחרי שנמצא כי התרופות עובדות”.
אז איך התרופות (SSRI, SNRI) אם כן עובדות?
יש חוקרים הסבורים שהם עובדות באמצעות אפקט הפלצבו (ולהלן כתבתי שאין נראה כן) ויש חוקרים הסבורים שהתרופות הללו פשוט גורמות לקהות חושים מוכללת, כך שכלל רגשות האדם משוטחות – הן השמחה, החיים, האנרגיה והחשק והן הדיכאון והעצבות והדכדוך.
הועלו תיאוריות שונות בנוגע להשפעות תרופות נוגדות הדיכאון, כולל ההסבר שהם פועלים באמצעות אפקט פלצבו מוגבר, או דרך יכולתם להגביל או להקהות רגשות באופן כללי [19, 20] (מתוך המחקר הנ”ל)
באתר של ‘מכון טמיר לפסיכותרפיה’ נכתב במאמר השטחה רגשית:
מחקרים מלמדים כי אנשים שנוטלים תרופות להפחתת דיכאון, בעיקר מעכבי קליטה חוזרת בררניים של סרוטונין (SSRI), חווים ירידה ביכולת לחוות רגשות.
הם מדווחים על מעין אדישות רובוטית – מצד אחד אין דרמות, מצד שני אין כל כך טעם וריח למה שקורה סביבם.
ההערכה היא כי-40-60% מהמטופלים שמקבלים תרופות SSRI או SNRI חווים מידה מסוימת של קהות רגשית (Goodwin et al, 2017).
תרופות נוגדות דיכאון הם כמו קביים לרגל פגועה אבל אם האדם ימשיך ללכת עם קביים במשך תקופה ארוכה מדי, במקום לשקם את רגלו בפיזיותרפיה ואימון בהליכה אזי הוא מנוון את רגלו.
כך גם אדם החווה קושי נפשי גדול, במידה ויש לו צורך כדאי שישתמש בקביים של תרופות נוגדות דיכאון, למרות כל תופעות הלוואי שלהם, כי לפי שקלול רווח והפסד, הדבר כדאי לו ומומלץ אבל התפיסה צריכה להיות כשל קביים, ולאחר תקופת מה, 3 חודשים או אפילו חצי שנה, הוא צריך לזרוק את הקביים התרופתיים הללו ולהתחיל לבצע פיזיותרפיה-נפשית בהתאם לקשייו הנפשיים, ובתהליך שיקום רגשי או נפשי הוא יתקדם וייצא מזה לחיים מאושרים יותר.
במידה וכל הבעיה היא חוסר של חומר כימי מסוים במח וכל שהתרופה עושה היא להחזיר למוח את החומר הזה וליצור איזון במח – לא היתה כל בעיה עם התרופה הזו ואפילו היה צריך להתמיד בה כל החיים כמו אינסולין לסכרת, אבל זהו שלא, דיכאון לא נגרם בגלל אגדת מיתוס הסרוטונין וחוסר איזון כימי במח, היא כן נגרמת בשל שלל סיבות סביבתיות חברתיות סוציאליות, דפוסי חשיבה והתנהגות לא בריאים ולפעמים גם נוסף לזה תזונה לקויה, שינה לא מספקת וחוסר פעילות גופנית.
תרופות נוגדות דיכאון גורמות לפי המחקר והניסיון היום יומי לשיטוח הרגשות, קהות חושים וחוסר אנרגיה וחשק לקשר אישות עם הרעייה (אגב, אם כל מה שעושה תרופה זו היא העלאת הסרוטונין [ספיגה בסינפסה וכו’] וממילא השמחה עולה – כיצד רגש השמחה והחשק והאנרגיה מוקהים ומשוטחים?!… מכאן ראיה ש?) אבל זו לא כל הבעיה –
בראיה פסיכולוגית, אם יש לאדם פצעים נפשיים מילדותו (PTSD קומפלקס) או שחווה אבדן (מות קרוב, עבודה, גירושין וכו’) ובמקום לנקז את הפצעים ולרפאותם, ובמקום לעבד את האבל על האבדן כדי לאבדו, הוא נוטל תרופות שמקבעות את מצבו מבלי לעבד את המצבים הנפשיים שלו – הרי שהוא חונק את נפשו ולא משחררה לחופשי.
אנלוגית, זה כמו ציפור דרור הרוצה לצאת מהכלוב ולעוף והיא מקישה במקורה על סורג הברזל, מתרוצצת בכלוב ומקשקשת בזנבה עד שהיא מתעייפת ומדוכאת, ובמקום לפתוח את הכלוב ולתת לה את האפשרות לעוף חופשי לדרור אנו מלעיטים אותה בחומרים שונים שיטשטשו אותה ואפילו ירדימו אותה.
נפש האדם היא כציפור דרור, “אל תקרי חרות על הלוחות אלא חירות על הלוחות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה” (מדרש חז”ל), “עבדי זמן עבדי עבדים הם, אך עבד ה’ הוא לבד חופשי” (רבי יהודה הלוי בשיריו).
דבר נוסף, גם בטיפול הפסיכותרפי, לפעמים הטיפול אינו יעיל דיו או אף אינו יעיל כמעט כלל בשל העובדה שקשה עד בלתי אפשרי “לראות את האדם שמאחורי הכדורים” דבר שגם הוא אינו תורם להחלמה.
המסקנה היא: אדם הנמצא במצב שאינו יכול לשאת את סבלו הרגשי או הנפשי – ייקח לפרק זמן קצוב, כפי הוראת הרופא המטפל שלו, תרופות נוגדי דיכאון וחרדה, אך לא לצורך מענה לאגדת “מיתוס האיזון הכימי במח” שהוכח כבדיה לא מוצלחת אבל פופולרית בעם (ולא אצל הרופאים – ראה למשל כאן), אלא בשל העובדה שתרופות אלו משטחות ומקהות את כלל רגשות האדם, בין את השמחה ובין את הדיכאון והעצבות (מסתבר יותר מהסבר הפלצבו לאור המחקר דלעיל שצוטט במכון טמיר), דבר שיכול לעזור לאדם הסובל, כקביים בתקופה הראשונה, SOS, אבל לדעת שאין זה פתרון טוב לאורך זמן כלל, אם בגלל קהות החושים, אם בגלל ירידה בחשק לרעייתו (שזהו שיקול כבד משקל בהחלט – “משים שלום בבית בטל” ), אם בגלל בעיות רפואיות פיזיות (השמנה וכו’) אם בגלל אי נתינת דרור לנפש וכפי המשל האמור.
רפואה שלימה בס”ד!