מהו בטחון בה’? מיוסד על דברי החזון איש זצ”ל

פתיחה

הגר”א (הגאון מווילנא) כותב (משלי כב, יט) כי מידת הביטחון היא “כלל כל המצוות והתורה”. יסוד זה מעמיד את הביטחון כיסוד כולל בעבודת ה’, עיקר שעל גביו בנוי כל הקיום הרוחני של האדם מישראל. אלא שמידת הביטחון סבלה בדורות האחרונים מבלבולים שונים – ובייחוד בימיו של החזון איש, אשר בדבריו חידד והעמיד את הדברים על דיוקם.

באותם ימים – וגם כיום – נפוצה גישה מסוימת, הטוענת שביטחון פירושו להאמין בוודאות שהתוצאה הרצויה לי, לפי הבנתי, תבוא. ואם היא לא באה – סימן שלא בטחתי די הצורך. לפי גישה זו, אם אדם רוצה שעון זהב, הרי שעליו לבטוח שבוודאי יהיה לו כך, ואם לא קיבל את השעון – חסר לו בביטחון בה’. דברים אלו בעיני החזון איש הם טעות, “טעות נושנת שנתאזרחה בלב רבים”, כלשונו.

החזון איש מתאר תפיסה זו כ”בטחון מדומה” (“ואין הוראה זו בבטחון נכונה”) – מעין ודאות שדווקא הטוב שאני מזהה כטוב – יקרה, ואם לא קרה – חסרתי במידת הביטחון. לעומתה החזון איש מציב את “הביטחון האמיתי” – האמונה שכל מה שקורה בעולם מונהג בהשגחה פרטית מלאה, ושאין מקרה כלל. עם האמונה הזו שזורה גם תקווה – תקווה שהטוב יקרה, כפי שהוא נתפס בעיני האדם – אך לא ודאות. כי אין אנו יודעים את חשבונותיו יתברך, ואין לנו נבואה שתכריע מה יהיה.

מטרת מאמר זה היא למיין ולסווג את סוגי הביטחון לארבע מדרגות, לפי דברי החזון איש בספרו “אמונה ובטחון” פרק ב, כאשר המדרגה הרביעית – ביטחון מדומה – איננה ביטחון כלל.

בנוסף, מטרת המאמר להוציא מלב אלו שטעו בדברי החזון איש, וחשבו כי כל דבריו באים רק לשלול את התקווה, ולא כך הוא. אדרבה – החזון איש פתח את דבריו בביקורת על הטעות, אך המשיך והרחיב בביאור עומק מידת הביטחון האמיתית, ובתוכה גם תקווה פעילה לישועה, כל עוד אין ודאות נבואית.

וכפי שנראה – יש מדרגות בביטחון. מן הביטחון בטוב, דרך תקווה, ועד לביטחון בדרגת רוח הקודש – השמור ליחידים, כהלל הזקן שאמר “מובטחני” (ברכות נט, ב), וכפי שפירשו הראשונים (המאירי, הרשב”א, הריטב”א). הדרגה הרביעית, כאמור – אינה ביטחון כלל.

א. ביטחון שהכול לטובה

הבסיס הראשון של מידת הביטחון הוא הידיעה והחוויה הפנימית שכל מה שעובר על האדם – מושגח בפרטות על־ידי הקב”ה, והכול לטובת האדם. אין מקרה, אין הפקר, ואין כאב סתמי. הכול מאתו יתברך, הכול נמדד בחשבון של אהבה. “מֵה’ מִצְעֲדֵי גֶּבֶר כּוֹנָנוּ” (תהלים לז, כג) – ולפעמים דווקא דרך העיקוף, החושך או הייסורים – צומחת הישועה האמיתית.

כך כותב רמח”ל: “מחוק הטוב – להיטיב”. כלומר, מתוקף עצמותו – הטוב שואף להיטיב. כל הבריאה מושתתת על יסוד זה – שהקב”ה טוב ומטיב, וכל הנהגתו נובעת מרצונו להיטיב לאדם באמת. לכן, גם מה שנראה כרע – יש בו תכלית של טוב, לעיתים עמוק ונסתר מעינינו.

זהו יסוד האמונה של רבי עקיבא, באותו מעשה שזכה להיכתב לדורות: “כָּל מַה דְּעָבִיד רַחֲמָנָא – לְטַב עָבִיד”. כאשר דחו אותו בני העיר ולא נתנו לו אכסניה בעירם, והלך ליער, ונדמה שכל תקוותיו נכזבו – כיבוי הנר, מיתת התרנגול, טריפת החמור – דווקא בכך ניצל מלהיתפס בידי השודדים. אם היה תולה את ביטחונו בכך שהקב”ה ‘חייב’ לקיים את רצונו – היה מסתכן בעצמו. אך דווקא משום שבטח בהשגחת ה’ ובכך שכל מה שעובר עליו הוא לטובתו – זכה לישועה.

גישה זו מבוארת בכמה וכמה מקומות ב”חובות הלבבות”, והיא התשתית לבניין מידת הביטחון. לא ביטחון שמה שאני רוצה – יקרה, אלא ביטחון שכל מה שקורה – הוא מה שה’ רוצה, והוא לטובתי:

מהות הבטחון היא מנוחת נפשו של הבוטח והסתמכות לבו על מי שהוא בוטח בו, אשר יפעל למענו באופן היעיל והמתאים ביותר בענין אשר הוא בוטח בו, לפי יכולתו וידיעתו את מה שמתאים לו.

(חובות הלבבות, שער הביטחון, פרק א, תרגום חדש)

היסוד אשר ממנו נובע הביטחון, וכאשר הוא אינו קיים – הביטחון אינו קיים, הוא מתן אמון במי שבוטחים בו – שהוא יקיים את מה שאמר ויעשה את מה שהיה ערב לו. כל זה נוסף על מחשבה טובה שגם אם מי שבוטחים בו לא התנה ולא היה ערב לפעולה מסוימת, הוא יעשה זאת מתוך חסד והטבה.

(שם)

ובפתיחת השער כותב:

הבוטח בה’ שמח בכל מצב שהוא מגיע אליו, גם אם טבעו סולד ממצב זה, בגלל אמונו בה’, אשר לא יעשה אלא מה שמתאים לו ביותר, כפי שהאם הרחמנית נוהגת כלפי הילד שלה ברחיצתו, בניקויו, בהפשטת בגדיו והלבשתו, אף על פי שהילד מתנגד לכך. כדברי החסיד: ‘אם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי – כְּגָמוּל עֲלֵי אִמּוֹ, כַּגָּמוּל עָלַי נַפְשִׁי’.

(חובות הלבבות, שער הביטחון, פתיחה)

וגם בפרק ג:

יסוד הביטחון הוא מנוחת נפש הבוטח, שתתיישב דעתו אל מי שבטח עליו […] ויהיה בוטח בליבו כי המושגח עליו לא יעשה עמו אלא הטוב לו כפי מה שיועיל לו.

(שם, פרק ג)

וכן:

כאשר יאמין בליבו שכל מעשיו של ה’ עמו – לטובתו, כמו גמול עלי אמו, ירצה בכל אשר יביאהו, וישמח בכל אשר יגזר עליו.

(שם, פרק ד)

וכן כותב ה”חובות הלבבות” גם בשער “חשבון הנפש” (פרק ג אות יח, עמ’ 277–278 בתרגום החדש), בהקשר של תפילה:

שציוות עלי להתפלל אליך […]. אם אני מבקש ממך בבורותי דבר שאינו מתאים לי ואינו מועיל לי, בחירתך העליונה מתאימה לי יותר מבחירתי.

לכן מסרתי את ענייני ליכולתך היעילה ולהנהגתך הנעלה, כדברי החסיד: ‘ה’ לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי, אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי – כְּגָמוּל עֲלֵי אִמּוֹ, כַּגָּמוּל עָלַי נַפְשִׁי'” (תהלים קלא, א–ב).

הפסוק הזה – “כְּגָמוּל עֲלֵי אִמּוֹ” – מופיע גם שם בנוגע לתפילה וגם כאן בנוגע לביטחון, ומלמד שהיסוד הרוחני של הביטחון והתפילה – אחד הוא. שניהם נבנים על הידיעה שה’ בוחר בטוב האמיתי, גם כשהוא נסתר מעינינו.

במקום נוסף (עמ’ 153 בתרגום החדש) כותב:

הבטוח בה’ בטוח מפני מחלות, לבד מאלה שבאות לנסות אותו או לגמול לו.

כלומר: הבוטח יודע שהכול לטובתו – גם אם יהיו ייסורים. ייתכן שהם באים לניסיון או לכפרת עוון, אך גם אז – יש בהם טוב גנוז ועתיד להיוולד מהם שכר או תיקון.

ושוב בסיום פרק ב כותב:

הוא יבטח בו וייכנע לו וישליך את יהבו עליו, לא יאשים אותו על משפטו, לא יכעס עליו על מה שבחור בעבורו, כדברי החסיד: ‘כוס ישועות אשא ובשם ה’ אקרא’, ואמר: ‘צרה ויגון אמצא ובשם ה’ אקרא’.

כלומר: גם אם הוא פוגש צרה – הוא ממשיך לבטוח, כי ה’ יודע את הטוב, גם כשהוא כואב.

ובפרק ז, סופו של הספר, מסכם בעל חובות הלבבות את כל מדרגות הביטחון, וכותב על אחת מהן – הגבוהה שלפני האחרונה – שהיא ממש דברי החזון איש:

אם יתחזק כוח הבחנתו יותר מכך בעזרת הבורא יתעלה לברואיו, הוא יהיה שבע רצון בליבו, בלשונו, בחיצוניותו ובפנימיותו מגזרת ה’ – לזכותו ולחובתו.
כל מה שה’ יעשה בו – ישמח אותו. אם מוות ואם חיים, עוני או עושר, בריאות או חולי.
הוא ישתוקק רק למה שה’ בוחר עבורו ולא ירצה אלא מה שה’ רוצה עבורו, ולכן ייכנע לה’ וישליך את נפשו וגופו לרשות דינו של ה’.
הוא לא יעדיף מצב אחר על מצבו ולא יבחר בעניינים אחרים של העולם הזה, אשר בהם הוא עוסק, כפי שנהג לומר אחד הבוטחים בה’:
‘לא הייתי במצב מסוים וקיוויתי למצב אחר’.

זהו הבניין הראשון של הביטחון – הביטחון שהכול מנוהל, כל פרט, כל התרחשות, והכול לטובת האדם, כפי שצופה אותה הקב”ה – גם אם היא נסתרת ממנו ברגע זה.

ועל יסוד זה – של ביטחון בהשגחה ובטוב – עומדת המדרגה השנייה: ביטחון של תקווה גלויה לישועה, כפי שיבואר באות ב’:

ב. ביטחון של תקווה

יש המבינים את מושג הביטחון כהכרח להאמין שהטוב הגלוי שאליו הם מייחלים – ודאי יגיע. גישה זו נפוצה במקרים של מצוקה או סכנה, מתוך רצון לעודד ולחזק. אך החזון איש, בדרכו הבהירה והעמוקה, מדריך אותנו להבנה מדויקת יותר.

לדבריו, אין הביטחון אמונה שוודאי יקרה מה שנראה לנו טוב, אלא ידיעה עמוקה שכל מה שיקרה – טוב הוא, מפני שהוא מאתו יתברך. אך לא זו בלבד: הביטחון כולל גם אמונה באפשרות ממשית של הצלה – גם כאשר מבחינה טבעית נדמה שאין מוצא.

וזה לשונו הזהב של החזון איש:

וכאשר האדם נפגש במקרה זה אשר לפי הנוהג שבעולם צפויה אליו סכנה מדרכי הטבע לפחוד מטבעת העולם, וקשת רוחו ירפהו מלזכור שאין המקרה אדוניה לנו, ושאין מעצור לה’ מלהושיעו ולהכין מסבבים שיחליפו את כל המסובבים, וההבלגה בשעה הקשה הלזו, ולהשרות בקרבו את האמת הידועה כי אין כאן לפניו שום פגע רע מיד המקרה, רק הכל מאתו יתברך, בין לטוב בין למוטב, ואשר שורש אמונתו מפיגה פחדתו, ונותנת לו אומץ להאמין באפשרות ההצלה, ושאין לפניו נטיה לרעה יותר מנטיה לטובה, עניין זה יקראהו מידת הבטחון.

(חזון איש, אמונה ובטחון, פרק ב).

כלומר: מידת הביטחון מביאה עמה לא רק קבלה שקטה, אלא אומץ פנימי להאמין שגם מתוך סכנה יכולה לבוא ישועה גמורה – מפני שאין טבע ואין מקרה, אלא הנהגה אלוקית חיה, המסוגלת לשנות את מהלך הדברים לגמרי.

ולא זו בלבד, אלא שהחזון איש מוסיף (שם, סוף אות א):

“יפשפש הבוטח במעשיו ויפנה את ליבו לתשובה תפילה וצדקה להעביר את רוע הגזירה”.

גם כאן רואים בבירור: מידת הביטחון איננה רק קבלת הדין בשלווה, אלא אמונה חיה ומפוכחת שיש אפשרות להצלה – שהקב”ה יכול להפוך את הכול לטובה נראית לעין, גם ברגע האחרון, גם כנגד כל הסיכויים. הבוטח אינו מתייאש ואינו נכנע למראה עיניים, אלא מחזיק בליבו את הידיעה ש”ה’ מושיע בכל עת” – ומתוך כך פונה בתפילה, חוזר בתשובה, ועושה כל שביכולתו לקרבת אלוקים ולהמתקת הדין והפיכתו לישועה.

כך שמהות הביטחון השלם היא שני פנים יחד:

1. אמונה ש”לא המקרה אדוניה לנו”, אלא הכול מה’ יתברך והוא לטובת האדם.
2. תקווה אמיצה להצלה, ובקשת הטוב לפי תפיסת האדם, מתוך הכרה שגם אם לא תבוא הישועה – גם זו לטובתו הנצחית.

ג. ביטחון נבואי

רמה גבוהה ונדירה של ביטחון היא ביטחון נבואי – ביטחון הנובע מהתגלות ברורה, נבואית או רוחנית, שה’ יסייע לו בוודאות בדרך הרצויה לו. אין כאן ספק או תקווה, אלא ידיעה פנימית־רוחנית, על־פי מדרגתו הגבוהה של האדם, שה’ גוזר לו טוב מסוים – והוא יגיע.

על מדרגה זו כותב החזון איש:

יש עוד ממידת הבטחון, כי על הבוטח שורה רוח קודש ומתלווה עמו רוח עוז המבשרו כי אמנם יעזרהו ה’, וכמו שאמר דוד המלך ע”ה: ‘אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי, אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח’, וזה ענין מתחלף לפי מעלת הבוטח ורוב קדשו.

במילים ברורות, לא מדובר על אדם מן השורה שבוטח שהכול לטובה (הסוג הא’), ואף לא רק מקווה שיזכה לטוב הגלוי שהוא מבקש (סוג הב’) – אלא על גילוי פנימי ברור שהדבר אכן יקרה לטובה גלויה, מכוח מדרגתו הרוחנית של האדם, שזוכה לרוח הקודש.

זהו, לדוגמה, ביטחונו של דוד המלך ע”ה, שאמר: “אם תחנה עלי מחנה – לא יירא לבי” – לא מתוך בטחון רגיל, אלא מתוך ידיעה נבואית־רוחנית שה’ יהיה עמו, ויעזרהו.

וכפי שכתב החזון איש – מדרגה זו “מתחלפת לפי מעלת הבוטח ורוב קדשו”, והיא אינה תביעה מכל אדם. רק יחידים זוכים לה, ואינה מדד למידת הביטחון של שאר בני האדם. אדרבה – אם אדם מן השורה ידרוש זאת מעצמו, הוא עלול להיכשל במה שהחזון איש עצמו כינה: “ביטחון מדומה” (“ואין הוראה זו בבטחון נכונה”), כלומר: טעות כאילו חובה להאמין תמיד שתבוא דווקא אותה ישועה שהאדם מבקש – אף בלי כל בשורה לכך.

ולכן נבאר בפרק הבא – מהו הסוג הרביעי: ביטחון מדומה, שבו הזהיר החזון איש מן ההשלכות החמורות של טעות נפוצה זו.

ד. ביטחון מדומה – מה שאינו ביטחון כלל

בדורות האחרונים חדרה טעות חמורה אל מושג הביטחון, וכפי שכותב החזון איש בלשון קצת חריפה:

טעות נושנת נתאזרחה בלב רבים במושג בטחון כו׳, נסתובבה במושג חובה להאמין – בכל מקרה שפוגש האדם והעמידתו לקראת עתיד בלתי מוכרע, ושני דרכים בעתיד אחת טובה ולא שניה – כי בטח יהיה הטוב, ואם מסתפק וחושש על היפוך הטוב הוא מחוסר בטחון, ואין הוראה זו בבטחון נכונה, שכל שלא נתברר בנבואה גורל העתיד אין העתיד מוכרע, כי מי יודע משפטי ה׳ וגמולותיו ית׳.

החזון איש מבהיר שזו איננה מידת ביטחון כלל, אלא עיוות במושג בטחון – עד כדי כך, שברגע שאדם מאמין שבטחון פירושו להאמין שתוצאה מסוימת – שהוא מייחל לה – תתרחש בוודאות, הרי שבמקרה שהתוצאה לא מתקיימת, הוא עלול לדמיין שהדבר נובע מכך שלא היה בו מספיק ביטחון. אך אין זו אלא טעות ביסוד הדברים.

ביטחון, לדעת החזון איש, הוא “האמון שאין מקרה בעולם, וכל הנעשה תחת השמש – הכל בהכרזה מאתו יתברך”. זו היא מדרגת ביטחון א: הידיעה שכל אשר מתרחש מושגח מהשמים, והוא לטובת האדם.
מעליה מדרגת ביטחון ב – תקווה בלב של האדם לטוב הנגלה, תוך ידיעה שגם אם לא תבוא אותה ישועה – הכל לטובה אמיתית.
ומעליה – ביטחון נבואי (פרק ג), כאשר האדם קיבל ידיעה ברוח קודשו או בנבואתו שדבר מה יקרה – ולכן הוא בוטח בבטחה שיקרה, מפני שנאמר לו כך מפי העליון ב”ה.

אך כל עוד האדם – ואפילו אם הוא נביא – לא קיבל ידיעה מה יקרה, אין הוא רשאי לומר לעצמו שוודאי יקרה הטוב כפי שהוא מדמיין ומבין מהו הטוב. ואם עשה כן – אין זו מעלה באמונה, אלא להיפך: ערבוב של דמיון עם מידות הלב, מתוך משאלה שיתקיים רצונו – אך אין זו מידת הביטחון אלא אשליה.

לכן, גם האדם הגדול ביותר, כשאינו מתנבא – אינו בוטח “שיהיה כך וכך” אלא בטוח בכך שהקב”ה מנהל את העולם, ושהכל בהשגחה, ושהישועה יכולה לבוא – אך אינה מובטחת מצד עצמה.

וזה יסוד גדול: הביטחון של רוב רובו של העולם אינו בטחון של רוח הקודש ונבואה – אלא ביטחון שהכל מושגח, ושה’ רוצה בטוב, ושהוא מקבל את תפילתנו ויודע מה טוב באמת. אנו יכולים לקוות לישועה, ואף לבטוח בתקווה זו – אך לעולם לא להחליף זאת בוודאות נבואית.

משום כך, כל תפיסה שביטחון משמעו להאמין שוודאי יקרה מה שהאדם רוצה – איננה ביטחון אלא ביטחון מדומה.

לסיכום

מושג הביטחון בה’ הוא יסוד מרכזי באמונה. החזון איש לימדנו לחדד ולהבחין בין מדרגות שונות של ביטחון:

1. ביטחון במובן העמוק ביותר – הוא ההכרה שהכול מושגח בידי ה’, וכל אשר נעשה – לטובה הוא, גם אם הטובה נסתרת מהבנתנו. זוהי מידת ביטחון שאינה תולה את שלוות האדם בתוצאה כלשהי.
2. ביטחון של תקווה – היא הבחירה לראות אפשרות לטוב גלוי בעתיד, להתפלל אליו ולקוות אליו מתוך אמונה שגם אם לא תבוא אותה טובה, הרי מה שיבוא – הוא רצון ה’ והוא לטובה.
3. ביטחון נבואי – הוא מדרגת יחידי סגולה שעליהם שורה רוח הקודש, אשר נמסר להם באופנים פנימיים או גלויים מה יקרה בפועל. זהו ביטחון מתוך ידיעה, ולא תקווה.
4. ביטחון מדומה – היא תפיסה שגויה, שבה האדם משוכנע שאם רק יבטח מספיק – ודאי תתרחש הישועה שהוא מייחל לה, לפי מה שהוא מבין מהי ישועתו ומה טוב לו באמת. אך ביטחון איננו נבואה. גם אם התקווה גדולה, אין ודאות שה’ יגשים את המשאלה בדיוק כפי שהיא מובנת לנו, אלא אם כן התבשר בכך בדרך נבואית.

הביטחון השלם כולל את שתי המדרגות הראשונות: אמונה שכל מה שקורה הוא לטובה, ויחד עם זאת תקווה פעילה לישועה טובה ונראית לעין.

שנזכה להתחזק במידת הבטחון בה’ ונראה אך ישועות נגלות ונראות לעין, בטוב הנגלה והנראה, אמן.

טבלה מסכמת: ארבע מדרגות הביטחון

מדרגה	תוכן הביטחון	האם זו מידה ראויה?	דוגמה
א. ביטחון שהכול לטובה	הכול מושגח בידי ה’, והכול לטובת האדם גם אם הטובה נסתרת	✅ כן – יסוד הביטחון	רבי עקיבא: “לטב עביד”
ב. ביטחון של תקווה	תקווה לטוב גלוי, מתוך אמונה שגם אם לא יבוא – הכול מה’	✅ כן – מעלה נאה	בטחון, תפילה ובקשת רחמים
ג. ביטחון נבואי	ודאות שהטוב יקרה – באמצעות גילוי נבואי או רוח הקודש	✅ ליחידי סגולה	דוד המלך: “אם תחנה עלי…”
ד. ביטחון מדומה	מחשבה שאם אני בוטח – ודאי יקרה מה שאני רוצה וחושב שהוא הטוב לי	❌ לא – זו טעות	“מגיע לי ואני בטוח, אז זה יהיה”