ישנו כח, הטבוע בעמקי הוויתנו, אשר שמו: חיקוי.
האדם שואף לחקות את האישיות אותה הוא מזהה כמושלמת, כמופת לחיקוי.
רוח היא באנוש[1].
העולה, הדמות המצטיירת לנגד עיניו, האישיות העומדת למול רוחו במעלה הר בית ה’, היא: אחד מהצדיקים, הגאונים והחכמים שבדור שחלף או בדור זה.
זהו כח מניע, ממנף וממריץ לעלייה.
במחזות רוחו ובשטף מחשבותיו של העולה צפות ועולות תמונות מחיי דמות דיוקן האישיות אותה הוא העמיד לעצמו – בבחירה חופשית – כמודל לחיקוי, כפי שחזה בתיאוריהם המרהיבים של מושכי בעט מבריקים, על דמות אישיותו של אותו הגדול[2].
חיקוי זה, כשהוא נעשה על נכון – הוא מנוף לעלייה.
הוא מפיח חיים, מחזק, חובש בעת נפילה, מחזק את ההתמדה, מרענן את התפלה, ובכלל – סוכך את העולה בחממה רוחנית של עלייה.
ברם, כשם שהוא מנוף לעלייה, כך ובאותה מידה, ואולי אף יותר מכך – הוא עלול להוות מנוף לירידה.
מנוף לירידה כיצד?
שנינו: אחת שהיא שתיים.
ונגדיר אותם, מהכבד לקל, בהגדרות הבאות:
א: חלופה לַעצמי.
ב: חיקוי נטול איזון.
והביאור:
א: חלופה לַעצמי
כלומר, מושא החיקוי מוצב כתחליף לַאני העצמי.
דהיינו, כאשר העולה מעמיד את עצמו בצד, כמעט שקוף, וכתחליף לעצמו הוא מלביש את רוחו ואת מערכת נפשו בַאותו מודל לחיקוי, באותה הדמות אותה הוא מעריץ; כאשר העולה דוחק את האני שלו, את עצמו לפינה אפלולית, ובמקומו הוא מציב את אותה אישיות מוערצת כחלופה לעצמו – זו ‘חלופה לַעצמי’.
במקום להעמיד את עצמו במרכז הזירה, ולהעלות את עצמו בהר ה’, טועה העולה ומעמיד את מודל החיקוי במקום עצמו, כחלופה.
והתוצאות מטעות זו לא תמיד מתגלות מיד כלפי חוץ, ולעיתים כלל לא – וחבל שכך – אבל כאשר הם כן מתגלות, ניתן לראות את המחקה משתמש בתנועות ובהעוויות של מושא החיקוי. הוא מחכה בתנועות גופו את המופת לחיקוי.
הוא מאבד את כל זהותו.
האם יש צורך להסביר כמה חמת עכשוב מעלה נפשו ונשמתו של העולה מכך?! כמה חדלון אישיות הוא מביא על עצמו בזה?!
ב: חיקוי נטול איזון
כלומר, האיזון הגופני-נפשי-רוחני, מופר בעקבות החיקוי.
העולם כולו מאוזן. ישנה הרמוניה בבריאה. הכל מותאם ומתואם. “אשר בדברו מעריב ערבים, בחכמה פותח שערים, ובתבונה משנה עיתים”. הכל: דומם, צומח, חי, מדבר. כל היקום. תבל ומלואה. הכל מסודר.
גם בעולם הקטן[3] – באדם, ישנה הרמוניה, הכל מותאם ומתואם. הכל מאוזן. אפס, בתנאי שלא עבר אדם על האזהרה המהדהדת מאז: “תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי”[4].
כשאדם עובר על אזהרה זו ומפר את האיזון, הוא מקלקל את עצמו – את עולמו של ה’.
והיאך יזהר האדם לא לקלקל את עצמו – עולמו של ה’?
יבחן את מצבו בסרגל הדעת ובכלי המחשבה.
כמו שאמרו חכמים: “דדא ביה כולא ביה, דלא דא ביה מה ביה?!”[5]
כלומר: מי שיש בו דעת – כמי שיש בו הכל, שאינו חסר כלום[6].
מכאן, שהשימוש בכח החיקוי צריך להיעשות בדעתנות מרובה.
דוגמה לדבר היא עדותו של ר’ ירוחם הלוי ממיר זצ”ל על עצמו מימי חורפו:
“הגאון רבי יצחק בלאזר זצ”ל נהג בעצמו לא לדבר כלום בכל חודש אלול עד אחר יום הכיפורים. ואני, כאשר שמשתי אותו, וראיתי כל הנהגתו, חפצתי גם אני לעשות כמוהו, אך אחר כך, חזרתי מזה, כי הכרתי בעצמי וידעתי, כי אין אני במדרגה הצריכה לזה המעשה”[7].
יש מעשים שכן, ויש שלא. יש חומרות שכן, ויש שלא. יש התמדה שכן, ויש שלא, וכו’. יש ויש.
ואיך נדע מה כן ומה לא, כמה ואיך?
תשובה: על ידי אמנות ה’ניסוי וטעיה’.
וכך דרכה של אומנות זו בדרך עלייתנו: ננסה ונעמיד את עצמנו במבחן, איזה דוגמה ומעשה מהמופת לחיקוי, הוא טוב עבורי ומעלה אותי – גוף, רוח ונפש, ואיזה מוריד אותי ומרחיק אותי – גוף, רוח ונפש.
ניטעה, נחזור לאחור, נתחיל שוב מחדש, נעלה, נרד, נתבונן, ניפול, נקום, נסיק מסקנות, תובנות, הכרה עצמית, נתקדם, נעלה ונתעלה[8].
מראש יש לצפות לכך שיארעו טעויות, אך עצם דבר זה מאדיר, מחכים ומלמד דעת. ואין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם[9].
ומבחן התוצאה אם אנחנו בדרך הנכונה, אם לאו, לעולם יהיה: האיזון.
אם המערכת מאוזנת – גוף, רוח, נפש ונשמה, אנחנו בדרך הנכונה. ואם לאו, לאו.
[1] ראה גם רמב”ם הל’ דעות ו, א.
[2] ראה דברי ר’ יצחק הוטנר, אגרות וכתבים, אגרת קכח. יש להמליץ על הספר ‘הגדול ממינסק’, סיפור חייו של הגאון רבי ירוחם יהודה ליב פרלמן זצ”ל בעל ה’אור גדול’ (פלדהיים תשנ”ד), כדוגמה לספר אותנטי; וכן על הספר ‘תולדות מנחם’ על הגאון והצדיק רבי נחומק’ה מהורדנה זצ”ל, שכידוע, הח”ח העריכו עד למאד; וכן על תולדות הגר”י הוטנר, שהודפסו בראש ספר הזיכרון שיצא לזכרו (מכון ירושלים). בספרים אלו רואים עין בעין, כי גדול, הוא אדם גדול. אדם חי, נושם, אנושי, מרגיש, נופל, קם, חווה, אוהב, מתלבט, מזדעזע, מסופק, בטוח, כואב עד מוות, שמח מכל הלב, עולה ומתעלה.
[3] ר’ ירוחם ממיר, דחו”מ ח”ג עמ’ רמה.
[4] קהלת רבה (וילנא) פרשה ז, א [יג].
[5] נדרים מא, א.
[6] רש”י שם.
[7] דעת תורה ה כרך ב עמ’ רנ”ז. ומומלץ לראות כל דבריו שם בענין.
[8] כפי שקיים בעצמו ר’ ירוחם ממיר במעשה זה.
[9] הגר”ש וולבה זצ”ל, פרקי קנין דעת תשס”א עמ’ סו. ולנקודה זו התייחד הפרק ‘האין-דרך המוביל לדרך’ להלן.
