איננוּ רק נשמה, כשם שאיננו רק גוף, ואיננו רק כשני האחרונים כמו שהננו גם נפש, רגש, רוח ולב, וגם: הכרה, חוויית קיום ומודעות.
מערכת שלימה וכוללנית, מורכבת ומתוחכמת, מחסד ה”מפליא לעשות”[1].
אסור, לא ניתן וגם אי אפשר להפריד מהמערכת חלק אחד מחברו. הכל הרמוני, הכל תואם ומתואם. כל הרכיבים מתוזמנים יחד בהרכב מאוחד.
העולה, כאשר הוא ניגש לטפל במערכת מורכבת כזו; כאשר הוא סר להפעיל את מערך עצמו, לשם עלייה בהר ה’, יודע הוא כי יש לגשת לכך באופן מושכל, משוכּלל, נכון, מועיל, ועל הכל: מעלה.
בשלוות נפש, באורח רוח, במנוחת הדעת ובגבורת הלב, עולה העולה תוך איזון כל כוחותיו יחד ובתאום רב את עלייתו, “כדי לשמור על קו הביניים בין טוב לרע, ועל הגבולות המקוריים בין חסרון ומעלה”[3].
האיזון הכולל – כיצד?
נתבונן.
ישנם שני כתובים המכחישים זה את זה:
הכתוב האחד: “חכמינו ז”ל אמרו: עתיד אדם ליתן דין לפני המקום על כל מה שראו עיניו ולא רצה לאכול ממנו, אף על פי שהיה מותר לו והיה יכול, ואסמכוה אקרא[4]: וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם”[5].
יבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם: “פלס מעגל רגלך – וכל דרכך יכונו”[9].
הפלס מודד האם הלבנה התייצבה ישר כפלס. השכל – כבוד ה’[10] – מפלס מעגל דרכי עלייתנו, למעלה למשכיל.
על מנת להקל על המדידה, נציגה נא למול עיננו את הציור-תרשים הבא:
ישנה נקודה, סביבה סובבים עיגולים בזה אחר זה, זה למעלה מזה. מעגל ראשון שהוא סביב הנקודה, מעליו מעגל שני וכו’, עד לאין מספר עיגולים. כמובן, הקוטר של כל עיגול גדול משל חברו.
וזה פשרו של התרשים:
הנקודה שבמרכז העיגול, מורה על השלמות הרוחנית הגמורה. המעגלים שמסביבה, מורים על מקום עמידתו הרוחנית של האדם.
אותם העומדים במעלה העליונה ביותר, המתענגים על ה’ לבדו[11], בשמחה, הצלחה רוחנית ואושר, הם עומדים במעגל הראשון שסביב לנקודה זו, מעגל שהיקפו הוא הקטן ביותר. והיות שכן, התענוגים החומריים הנדרשים להם לשם מילוי צרכי האושר – אותה דורשת כל נפש אדם חי ובריא ביסודה[12] – המה מועטים ביותר.
אולם, אותם שלפי שעה עדיין לא הגיעו למעלת דביקות כזו, מעגל היקפם שסביב נקודת האושר הרוחני, גדולה יותר. ובהיות שכן, תענוגי החומר-פיזי הדרושים להם – המותרים מעיקר הדין – נכנסים כבר בגדר של לצורך, ועליהם לקחת מהם, את הדרוש להם, לא פחות ולא יותר, על מנת להחזיק את נפשם בחיות, אושר, רעננות ושמחה, עבור המטרה העליונה.
וכן על זה הדרך. כל אחד לפי מדת ריחוקו מנקודת האושר הרוחני הפנימי, כך היקף מעגלו מרוחק מהנקודה המרכזית יותר, והצורך שלו בעונג אחר גדול יותר, ואם יחסר את נפשו מהם, יחסרו לו חיים, ולא תהיה לו שלימות האדם, כפי הנצרך לעבודת הבורא, החפץ באדם שלם. כי כל מה שנצרך לו לאדם, למען יעמוד על מתכונת נפשו, כדי שיהיה במצב של רצון ושמחה, שרק אז ערים כישרונותיו וחיים בו כל כוחותיו לעלייה רוחנית, הוא בכלל לצורך[13].
מחד גיסא, כאשר האדם חורג, ולוקח יתר על מידת צרכו מתענוגי העולם, הוא עובר על “קדושים תהיו”. אך גם מאידך גיסא, כאשר האדם פורש ולוקח פחות מהנדרש לו מתענוגי העולם, כאשר לפי מעגלו הוא נדרש לקחת זאת, וכאמור, הוא עובר על “וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם”.
המטרה היא, להתעלות בהתמסרות, ביישוב הדעת[14], במשלב הדרגתי ובאיזון כולל[15], שלב אחר שלב, לעבר המעגל הפנימי הצמוד לנקודה המרכזית. לכבוש את היעד באסטרטגיה[16].
לחלוטין, כל זה, אם העיניים שואלים מהאדם, כלומר שואלים ומבקשים את רשותו, הן ברשותו והוא מושל ושֹורר עליהן, אז משאלה זו כשרה ומותרת ואין לו להימנע מלמלא משאלתו. מה שאין כן, אם הוא תר אחר עיניו והולך אחריהן, ועובר על “לא תתורו אחרי עיניכם”, הוא כבר רחוק מהקדושה תכלית הריחוק וגובל עם הזנות[17], ועל זה נאמר: “קדושים תהיו”[18].
האיזון הכולל אינו כולל רק נקודה זו, אלא כולל ומקיף היקף רחב את כל צורת קומת הבנין האישי – גוף, נפש ונשמה: כמות ההתמדה בתורה וגודל עמלה[19] ש”אין לאל יד האנושי ליתן המידה האמיתית לזה”[20], חומרות, דקדוקים וכדומה. איזון בכל מרחבי החיים ונקודותיהם[21].
מתוכנם של דברים נמצאים אנו למדים, כי האיזון הכולל, הוא לא רק דרך לעלייה, אלא הוא עצמו העלייה, היות דעלייה ואיזון – באים כאחד.
כאשר אין חריגה, יש איזון. וכאשר יש איזון, יש עלייה בהר ה’ וקימה במקום קדשו, ואז ישא עמל העולה ברכה מאת ה’[22].
[2] ראה רמב”ם הל’ דעות א, א-ד; ב, א; ירושלמי חגיגה ב, א “התורה הזו”; תוספתא חגיגה ב, ב “שלא יהא נוטה”; כוזרי מאמר ג אות ה “על הדרך השווה”; מאירי על משלי כח, יח.
[3] הג”ר אברהם שמואל פינקל זצ”ל (בן הסבא מסלבודקא), מנהלה הרוחני של ישיבת כנסת ישראל (סלבודקא) בתקופת משכנה בעיר חברון, בספרו נתיבות המוסר תשכ”א, עמ’ 31, ועיי”ש גם בעמ’ 33.
[8] רמב”ן ויקרא יט, ב, עיי”ש. אך הרמב”ם – לכאורה – חולק על כך, בהתבסס על מאמר חז”ל: “לא דייך מה שאסרה לך תורה” (ירושלמי נדרים ט, א), ראה רמב”ם הל’ דעות ג, א, ושמונה פרקים להרמב”ם פרק ד, ודברי הגר”ש שקופ בריש הקדמתו לשערי יושר.
[12] הסבא מקלם חו”מ ח”א עמ’ לז, וחו”מ ח”ב עמ’ ז ד”ה ומעתה. וראה גם ר’ ירוחם ממיר, דעת תורה ח”ד עמ’ פ”ה, ודברי הסבא מסלבודקא זצ”ל, אור הצפון ח”ב מאמר ל”ז “ממדי תענוגות האדם” ושם ח”ג מאמר “טעמן של ברכות”, ובהרחבה בתנועת המוסר תשנ”ו ח”ג פרק טו (עמ’ 151).
[13] כל קטע זה המה דברי הגרי”ל בלוך מטעלז, שיעורי דעת תש”ע ח”ב עמ’ קנט-קסג, מאמר ‘פלס מעגל דרכך’ (מומלץ לעיי”ש בכל דבריו), עם דברי הגר”י סרנא, דליות יחזקאל תשל”ה ח”א עמ’ לא, מאמר ‘כל אשר שאלו עיני’, וגם דברי הגר”ש שקופ בהקדמתו לשערי יושר. וכל דבריהם אינם אלא ביאור והרחבת דברי המסילת ישרים (פרק יג) בלשונו המועט המחזיק את המרובה: “וכל מה שהוא מוכרח לו, מאיזה טעם שיהיה, כיון שהוא מוכרח לו, אם הוא פורש ממנו – הרי זה חוטא”, עיי”ש בכל דבריו.
[20] אור שמח הל’ ת”ת א, ב. כי הדבר תלוי “כל אחד לפי ההכרחיות שלפי הרגלו”. יעויין שם בכל דבריו בזה. וראה גם באבן האזל (הל’ מלכים ג, ה) שהגדר לביטול תורה הוא: “אם הוא מסיר לבו מהתורה”, כלומר ביטול “תורה בלי כל סיבה”, עיי”ש בכל דבריו בזה. וראה גם חפץ חיים, עשין יב בהערה.
