עצור. עמוד על עמדך, היישר מבט אל מול עצמך, נעוץ עיניים לתוך ליבך, הצץ לתוככי עצמיותך, שם במרבדי נפשך, במרקם אישיותך, במארג נשמתך – תגלה את עצמך. זה אתה[1].
אתה עם מעלותיך, אתה עם כישרונותיך, אתה עם מידותיך, אתה עם מרחב ומבחר עלומי כוחותיך – אתה כשלעצמך.
היה אתה! עם כל מכלול הרגשותיך, מכאוביך והצלחותיך.
אל תוותר על אף חלקיק ורכיב של עצמך. כל חלק ממך הוא עולם מלא, וחשוב לפני מי שאמר והיה העולם.
אם אתה רוצה לעלות – אתה בעצמך – אזי אתה הוא זה שצריך לעלות. אתה עם כל מארג נשמתך ועם כל הרכב נפשך. לא מישהו שבדמיונך, לא משהו שבעיני רוחך ולא דמות עמומה שבחזיונך. אלא אתה בעצמך עולה.
אם לא זה הוא אתה שעולה, בהכרח שאין זה אתה שעולה. ואם אין זה אתה שעולה, בהכרח שאתה יורד, והדמות לחיקוי שבדמיונך, שהנך מחשיבה למישאתה, היא זו שעולה. וכשהיא עולה אתה יורד ונרמס בסוליית עקבה. נכבש, נדרך, מידלדל ונמק.
והכי כך עולים?! הלזו עליה תקרא?!
זאת ועוד, מנסרת שאלה בחללו של עולם: איכה יוותר האדם על עצמו, צלם אלוקים?!
בהכרח, אתה עולה רק כשאתה בעצמך ועם עצמך עולה.
אינך חסר דבר. נבראת באופן הנכון ביותר והטוב ביותר עבור הצלחתך, תפקידך וחלקך שלך. אין ה’ מבקש ממך להיות משהו אחר, חוץ לעצמך. ה’ מבקש ממך שמתוך עצמך, עם עצמך ואת עצמך תרומם, תגדל, תנשא ותעלה.
האדם צריך ליצור “את עצמו, את האני שלו, את שכלו המאיר בו – שזו תכלית השלמות וחובת האדם בעולמו”[2], כמו שאמרו חכמים: “אם שמרתם את התורה, הריני מעלה עליכם כאלו עשיתם עצמכם“[3].
“דהיינו, לראות שכל דבריו יהיו מעצמו, לפי מה שהוא“[4].
“יסוד זה, על האדם לדעת בראש כל ידיעותיו, ולהשוות דבר זה לנגדו בכל עת, הלימוד הראשון, מנעוריו ועד יומו האחרון דבר ראשון: להתלמד להבין ולדעת את עמידת מצבו הנפשי-רוחני”[5].
חוג מחוגה סביב עצמך – בה תעדור, תחרוש, תצמיח, תדשן ותקצור את פרי עמל נשמתך וגבורת רוחך[6].
ולחוג את “המחוגה, צריך האדם לעשות רק בשייכות לעצמו – אודות עצמו ועם עצמו. חוץ לעצמו, אין צריך להיות כלל. שזה אינו לגמרי. כל אחד במידות שלו, בלב שלו ובראש[7] שלו!”[8]
כי “במצב הכי פחוּת, במידות הכי פשוטות, בראש הכי גס ובלב הכי גרוע – יש לפניו ית’ די כפי צרכו”[9].
היות והאדם – הוא מה שהוא, ומה שהוא איננו, הוא אינו![10]
“כי ה’עצמו’ לא יחסר כל בו. ויתר מ’עצמו’ – אין בכלל. ואם ‘עצמו’ כאן – הכל כאן!”[11]
מודעת זאת: “כל ההיקף, צריך האדם לעשות בשייכות לעצמו, ויותר אינו צריך. מעצמו ולעצמו, אודות עצמו ועם עצמו, ויותר אין כלל בעולם!”[12]
[1] ראה קרוב לזה גם בחזון איש אמונה ובטחון בראש הספר – “שעתו שעת השקט”, בו החזו”א מתאר בלשונו הציורית-שירית את המעמד-חוויה הייחודי של פגישת העצמי עם הכרת הבורא: האמונה. וקרוב לזה בשירו של הגרא”א קפלן זצ”ל תלמידו המובהק של הסבא מסלבודקא (הוא היה רעו הקרוב ביותר של הגר”י סרנא. ראה דליות יחזקאל ח”ב עמ’ שכה ועמ’ שצג) בספרו בעקבות היראה תשמ”ח, עמ’ קפב.
[2] הגרא”י שר, לקט שיחות מוסר, ח”ב עמ’ תקד, בשם הסבא מסלבודקא זצ”ל.
[3] ויקרא רבה (וילנא) פרשת בחוקותי פרשה לה, ז.
[4] ר’ ירוחם ממיר, דעת תורה ה כרך ב עמ’ רסג.
[5] ר’ ירוחם ממיר, דעת תורה ה כרך ב עמ’ ג, בשינויי לשון קלים.
[6] ראה הגר”ד פוברסקי זצ”ל, מוסר ודעת ח”ב עמ’ כז ד”ה פירוש, ושם בשם ר’ נפתלי טרופ זצ”ל.
[7] = מנת משׂכל.
[8] הגאון רבי ירוחם ממיר זצ”ל, דחו”מ ח”ב עמ’ קעג-קעד.
[9] ר’ ירוחם ממיר, שם עמ’ קעג. וראה גם דחו”מ ח”ג סי’ קסב “האדם הוא העצמו” וכו’. והרחיב בזה תלמידו הגר”ש וולבה זצ”ל, עלי שור ח”א ב”מערכת דעת עצמנו”.
[10] ר’ ירוחם ממיר, דעת תורה ה כרך ב עמ’ רנה, מאמר “האדם – בכוחות נפשיות שלו!”
[11] ר’ ירוחם ממיר, מאמרי המשגיח – אלול תשרי (תשס”ג) עמ’ רה.
[12] ר’ ירוחם ממיר, דעת תורה ה כרך ב עמ’ קעד.
שלום הרב אשר
באותו עניין במה שכתבת, יש על כך אמירה מאחד ממורי החסידות הגדולים – הרבי מנחם מנדל מקוצק, שאמר:
“אם אני אני כי אתה אתה ואתה אתה כי אני אני – אז אני לא אני ואתה לא אתה.
אבל – אם אני אני כי אני אני ואתה אתה כי אתה אתה – אז אני אני ואתה אתה! ”
בברכה
יש”כ!
שלום ותודה על המאמר החשוב.
מה יעשה מי שעצמיותו האמיתית נהרסה ונדרסה עד שכבר אינו יודע מיהו ומהו?
שלום.
כואב.
אם זה נעשה על ידי אחרים, זה חמור מאוד ודורש טיפול, ויש טיפול. טיפול בפוסט טראומה התפתחותית (קומפלקס).
העיקרון הוא, לחיות מחדש את החיים שלא נחיו באופן שראוי לחיותם מעתה והלאה, וזאת על ידי פיתוח וטיפוח הרצון העצמי, איזה רצון שיהיה, ככל שהוא אינו סותר דברי התורה, דבר שכשהוא מתקיים על ציר זמן, אט אט יביא להתפתחות הרצון והזהות העצמית ולמנוחת הנפש (שכרגע איננה).
צר היה לי לקרוא.
הרבה הצלחה ובריאות!
באהבה,