מאמר על אור וחיות בעבודת ה’.
“האלוקים עשה את האדם ישר”[1].
האדם נולד ישר ובריא. כל כוחותיו, הטובים, גם אלו המכונים ‘רעים’, טבועים בו מראשית יצירתו: רגש, התפעלות, שנאה, אהבה, כבוד, תאווה, גאווה, רוממות, דמיון, יצירה, חשק, יצר, חומר, חושים, שכל, כוחות עליונים, נפש, נשמה, רוח, חיה, יחידה וכוחות רבים נוספים, יסודיים, ותת יסודיים, עולם קטן הכלול מכל כוחות הטבע והנבראים – תחתונים ועליונים[2], ושבעים כוחות מיוחדים[3].
כלל כוחות אלו הם מתנת ה’ לאדם, צלם אלוקים[4].
ראשית כל מחשבה ותחילת כל התחלה, היא ההכרה במתנה זו, הכרת הטוב עליה והשימוש הנכון והמועיל בה.
בגישתנו אל האדם, בהתבוננותנו עליו, אנו רואים צלם אלוקים, “ותחסרהו מעט מאלוקים”[5]. כמה נפלאים כוחותיו ומעלותיו של האדם, נזר הבריאה[6].
ואת מבחר כוחותיו אלו בוחר האדם – בבחירה חופשית – לנווט, בהתמסרות לרצון היחיד העליון הטוב, בורא שמים וארץ.
כל כח, כל מידה, מתאחדים – בבחירה חופשית – להתמסרות לגבוה. חי העולמים.
בהיות שכן, פעולתנו הראשונה היא לשמר את צלם האלוקים שבנו, לרומם את עצמנו – נזר הבריאה, ולהעלות את רוחנו כרצונו ית’.
הצעד הראשון בעלייה להר ה’, היא התפיסה, שיש לחיות, לחוות ולהרגיש כל רגש חיים וכח שלנו, ולהחיות כל כח טוב שבנו. לכוונו, להמתיקו ולעדנו. גם את הכוח המכונה “רע” שבנו.
כי אין רע בעצם, באדם. הרע הוא רק קליפה המכסה את הפרי, את הטוב, את האור הגנוז. ‘עצם’ האדם – נשמתו, הוא רק טוב מוחלט[7].
ואף זאת: ‘רע’ היא מילה יחסית. מאכל זה הוא רע ביחס למאכל הטוב ממנו, אך הוא טוב ביחס למאכל הפחות טוב ממנו, עליו מתלבשת כעת המילה ‘רע’.
כמו שאמרו חכמים ז”ל: “‘וירא אלקים את כל אשר עשה, והנה טוב מאד’. ‘טוב מאד’ – זה יצר טוב, ‘והנה טוב מאד’ – זה יצר רע. וכי יצר הרע ‘טוב מאד’? אתמהא. אלא שאילולי יצר הרע, לא בנה אדם בית ולא נשא אשה, ולא הוליד ולא נשא ונתן”[8].
ובכן, יצר הרע גם הוא ‘טוב מאד’, “כי אדם יכול לעבוד לבורא ביצר הרע”[9], ו”נמצא שהוא עושה מצוה גדולה ועבודת ה’ עם יצר הרע”[10].
אשר על כן, גם את כוחות הרע אין להמית, להשמיד, לשבור או לכלות, אלא אך לכוון לאפיק מרומם ונעלה. לעדן ולקדש[11].
האדם עם כוחותיו כולם מתעלה ומתקדש. מתרומם ומתנשא בחיות ובגבורת קודש עילאית. ו”חלילה לו להמית איזה כח מכוחותיו, שאז תחסר נפשו, ולא תהיה עליו תורת אדם לפי רצון הבורא ב”ה וכו’. שבאמת, אין ראוי, וגם אי אפשר להמית לגמרי כח אחד מכוחות האדם”[12], “כי דרך האדם הגדול הוא, שיחיה בכל כוחותיו, ושיהיה ער ומרגיש את הכל וכו’. וכל מה שיגדל, הרי כל רגשותיו ערים וחיים בו יותר”[13].
“ומכיוון שרגש וחוש היופי, יסודי הוא בשורשי נפשו של אדם, לכן כל דבר המעורר לחוש היופי, יש להכיר בו ולא לעבור עליו בשתיקה. ואם לא יתעורר האדם לקראת היופי, אות הוא שלא חי הוא חיים במלואם”[14].
ו”מי שאין לו חוש להכיר ביופי, לא היה מתפעל ומתרגש, אבל רבי אלעזר, קדוש עליון, התפעל והתעורר מזה היופי הנהדר”[15]. “אמר ליה, אמאי קא בכית? אמר ליה, על האי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא”[16]. “מתפעל ומתרגש הוא משופרא דרבי יהודה, עד כדי בכי”[17], כי “כל ביטוי של יופי ונוי, אות הוא על הבורא יתברך. וצריך הוא לעורר באדם את החוש והרגש ליופי ונוי, שזה החוש שבנפש האדם, שורשו בעליונים“[18].
משימת העולה היא אם כן: כוונון כל כחות נפשו וגופו לצורך הגבהתם לרמה רוממה, בחיות עמוקה, תוססת, ערה ונעלה, לעליה מעלה[19].
עבודת ה’ איננה ענין לדחיקת רגשות, כהות חושים, ניוון, אדישות, התכחשות לַעצמי, דלדול נפשי, שפלות הנפש, מופנמות פסולה, חידלון, חוסר יצירתיות, איבון, קיבעון מחשבתי, חוסר ערנות, חוסר בהערכה עצמית, פחדים, חששות, “נערווין”[20], חולשה נפשית, חוסר ענין ב”מה רבו מעשיך ה'”, עצבות, דכדוך, מרירות, אפאתיות ואפלוליות. כל המנויים כאן אינם שייכים כלל לעלייה בהר ה’, אלא לירידה, לשקיעת רוח האדם והתנוונותו[21].
עבודת ה’ שייכת ביסודה ובעומק מטרתה, לשמחה, רוממות, בהירות, מציאותיות, קדושה, טבעיות, רעננות, אהבת ה’, יצירתיות, רוחב דעת, יראה, בטחון עצמי, טהרה, רגישות לזולת, התחשבות, צניעות, עירנות, כבוד אמת, ישרות, אחריות, טוב לב וכל מידה טובה, נכונה ומרוממת רוח ונשמה.
ו”כשאדם פועל בצורה כזאת, שכוחות נפשו פונים ומסכימים עם מעשיו, אז הוא פועל בשמחה”[22], שמחה של מצוה. שמחה נובעת מפעולה נכונה התואמת את העצמי. המחוברת לתסיסת החיים. הדבקה באור החיים. “ואתם הדבקים בה’ אלוקיכם – חיים כולכם היום”.
“בעניינים נפשיים, מי שמרגיש הצלחה בהם וכו’, ההצלחה תעורר רגשות הנפש [באופן] נעלה מאד להשתוקק עוד, להוסיף אומץ וכו’. כי ידעתי, אם היה עושה [האדם] הכל בתשוקה, מי יודע לאיזה מדרגה גדולה היה מגיע בימי חלדו. כי התשוקה תרחיב כוחותיו ותרומם דעתו למעלה ראש, ותסיר העצלה ויתרגש רגשות הנפש לרוץ כגבור אורח החכמה והמעלה וכו’. וכל מה שיוסיף תשוקה, יוסיף הצלחה”[23].
עלינו לחיות את חיי הנפש שלנו. “לחיות חיי נפש, בשבילי, פירוש דבר זה הוא, לחיות חיי יצירה נפשיים. אינני מתאר לי בכל השטח של חיי הרוח, חיים בלי יצירה”[24].
על כן, “יהא כל רגע שלנו כל כך חי וער, שאם יחתכוהו, זוב יזוב ממנו דם”[25].
“מפני שבאמת, בריאתו [של האדם] ממקור של עונג נפלא מאד בעולם העליון, וזו הנאה עצומה מאד. ונמצא, כי יסוד הבריאה – על הנאה וכו’. כי עצם ההנאה נובע ממקור גדול, עולם העליון”[26].
ו”אהבת עצמו – לא דיה שאינה מדה רעה, אלא עוד מצוה גדולה[27] יש בה וכו’. כי על פי התורה, חייב האדם לאהוב את עצמו, כי ה’עצמו’ של היהודי היא הנשמה הטהורה והקדושה השוכנת בלבו וכו’. והחובה עלינו בזה, למלא את כל משאלות הגוף הדרושים לנו לעבודת ה’ – בלא העלמה כלל – כדי שאכן יהיה כח בגופנו להתענג על ה’ בקיום התורה והמצוות”[28].
כי “כל התורה מיוסדת על טובתנו – גם בעולם הזה”[29].
ו”זאת תדע: כי תכלית דרך התורה, לתת לאדם – על פי השכלה אמיתית – דרך שמח ‘וטוב לב משתה תמיד’ אשר כן גוזר השכל הישר!”[30]
חיוּת עמוקה ורעננה, תסיסה, ערנות ויצירתיות מפכּה במעלה הר בית ה’ – זו משימתנו. ואידך, זיל גמור.
[1] קהלת ז, כט. “כי האלקים עשה את האדם ישר, ושוטים שקלקלו עתידים ליתן את הדין, ומפי עליון לא תצא הרעות” – ר’ צדוק הכהן מלובלין – פוקד עקרים אות ב
[2] הגר”א וסרמן זצ”ל, קובץ הערות ליבמות, בביאור האגדות, סי’ יב סעי’ ו ע”פ הזהר; ר’ ירוחם ממיר, דחו”מ ח”ג עמ’ רמה; מלבי”ם בראשית ב, יט, ושם גם משמיה דהרמב”ם במורה.
[3] ביאור הגר”א לישעיהו יא, א.
[4] בראשית א, כז.
[5] תהלים ח, ו.
[6] הגרש”ר הירש זצ”ל בראשית ד, כו.
[7] הגרש”ר הירש, בראשית ו, ה.
[8] בראשית רבה (וילנא) בראשית פרשה ט, ז.
[9] רבנו יונה על הרי”ף, ברכות מד, ב, ד”ה בכל לבבך.
[10] רבנו יונה שם. עיי”ש.
[11] “תורה תבלין” – מיתוק היצר (קידושין ל, ב), וזהו עומק דברי הזוהר (זהר חדש א, קלח): “דאלמלא יצר הרע – חדוותא דשמעתא לא ליהוי”. וראה ראשית חכמה, שער האהבה סוף פרק ד, ופי’ הגר”א למשלי כה, כא, ובהגהה שם: “שהן התאוות הנצרכין לתורה”, ובאדרת אליהו בראשית ד, כג, מי “שנמשך בתאווה – נימוח במי התורה”. ובדעת שלמה תשס”ו (הגר”ש וולבה) עמ’ תצב.
[12] הגרי”ל בלוך זצ”ל, שיעורי דעת תש”ע ח”ב עמ’ קיד. וכמו זה כתב גם מרן החזון איש זצ”ל, אמונה ובטחון, פ”ד סי’ יד.
[13] שיעורי דעת שם עמ’ ק. ומומלץ לעיין שם בכל דבריו בענין.
[14] הגר”מ גיפטר זצ”ל ר”י טעלז, פרקי אמונה – שיעורי דעת תש”ס, עמ’ קסא.
[15] הגר”מ גיפטר, שם.
[16] ברכות ה, ב.
[17] הגר”מ גיפטר, שם.
[18] הגר”מ גיפטר, שם, עמ’ קסב. וראה שם באריכות בכל המאמר ‘תפארת המעשה’.
[19] ראה כוזרי מאמר ג אות א (ראה גם תרגום מהדורת א”ש); דברי הגרי”א שר זצ”ל ר”י סלבודקא, לקט שיחות מוסר, ח”ג עמ’ נד ד”ה “ואם לחשך אדם”, ודברי הגר”ש וולבה זצ”ל, פרקי קנין דעת תשס”א עמ’ סז אות ד (וכנראה כוונת הגר”ש שם, לאגרת ר’ יחזקאל סרנא המובאת בדליות יחזקאל ח”ב, אגרות, אגרת מג).
[20] ראה משיב נפש לזה במכתב הגר”י סלנטר, קדוש ישראל מכתב י’ (עמ’ טז). וראה להלן מאמר ‘דקדוק ההלכה’.
[21] ראה חזון איש, אמונה ובטחון, פ”ד סי’ יב “כהית האור הנפשי” ושם סי’ יד “ואמנם החלי האנוש”. ומרגלא בפומיה דהסבא מסלבודקא זצ”ל: “קַטנות – היא החטא הגדול ביותר!” (שיחות הסבא מסלבודקא ח”א עמ’ עז), וזה כולל את כל שיעור קומת האדם.
[22] הגר”ר לויכטר שליט”א בביאורו ‘עיונים’ ל’אור ישראל’ להגרי”ס עמ’ שכו ד”ה ואז הוא בשמחה. ועיי”ש בכל דברי הגרי”ס ובעיונים שם.
[23] הסבא מקלם חו”מ ח”ב עמ’ קעב.
[24] הגר”י הוטנר זצ”ל, אגרות וכתבים תשנ”א עמ’ רסז.
[25] ר’ יצחק הוטנר, ספר הזכרון לזכרו, עמ’ ו הערה 18, זהו תרגום מחרוז שכתב ביידיש.
[26] הסבא מקלם חו”מ ח”א עמ’ לז. וראה גם ר’ ירוחם ממיר, דעת תורה ח”ד עמ’ פ”ה, ודברי הסבא מסלבודקא זצ”ל, אור הצפון ח”ב מאמר ל”ז “ממדי תענוגות האדם” ושם ח”ג מאמר “טעמן של ברכות” ובהרחבה בתנועת המוסר תשנ”ו ח”ג פרק טו (עמ’ 151), וראה כוזרי מאמר ג אות יז (ראה גם במהדורת א”ש “כופלות את ההנאה”).
[27] ההדגשה במקור.
[28] הגרי”א שר, לקט שיחות מוסר, ח”ג עמ’ סג-סד מאמר “אהבת עצמו – לחיוב ולשלילה”. עיי”ש בכל דבריו, שתיחם והגדיר בין המצוטט כאן, לבין האדם הטועה הנוהג בתכונה הפסולה המכונה: ‘אגואיסטיות’ (אנוכיות), היפך התכונה המשובחת – ‘נושא בעול עם חברו’. וכן כתב הגר”ש שקופ זצ”ל בשערי יושר בהקדמה, וראה פלא יועץ ערך אהבת עצמו, ולהלן בפרק ‘אהבת עצמו כתנאי לזולתיות’.
[29] הסבא מקלם חו”מ ח”ב עמ’ ז.
[30] הסבא מקלם שם עמ’ קצ.
