נכתב ערב ראש השנה תשפ”ה:
“לדוד ה’ אורי וישעי”. פסוקי אמונה ובטחון של דוד המלך בה’ ית’. ה’ הוא האור והישועה שלי. חז”ל: ‘אורי’ – בראש השנה.
כתוב בגמרא ירושלמי:
אמר רבי סימון כתיב כי מי גוי גדול רבי חנניא ורבי יהושע חד אמר איזו אומה כאומה זאת שיודעת אופיה של אלהיה בנוהג שבעולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתכסה שחורים ומגדל זקנו ואינו חותך צפרניו לפי שאינו יודע איך דינו יוצא אבל ישראל אינן כן לובשים לבנים ומתעטפין לבנים ומגלחים זקנם וחותכים צפרניהם ואוכלין ושותין ושמחים בראש השנה לפי שיודעין שהקדוש ברוך הוא עושה להם נסים ומטה את דינם לכף זכות וקורע להם גזר דינם. (רא”ש מסכת ראש השנה פרק ד סימן יד).
מבואר, שבר”ה ישראל בוטחים בה’ שיציל אותם ויעשה להם נס ולכן הם שמחים ביום הדין. הבטחון בה’ מביא את הנס.
אך למה צריך נס? ה’ הוא כל כך מסוכן ומפחיד שצריך שהוא יעשה לנו נס שנינצל ממנו הוא בעצמו?…
לא. הנס הוא, שע”י הבטחון והשמחה של ר”ה הנפש גבהה ומתרוממת ונותנת מקום פעיל לרוח, כי רוח האדם באדם הוא האדם, הכח הבוחר, המנהיג הפנימי (הגר”א), כי רוח נכאה מי ישאנה (משלי), ואז האדם יכול לבחור ולהנהיג את עצמו ביישוב הדעת, לדעת את עצמו ולחזור בתשובה, כי החזרה בתשובה, היא החזרה לעצמנו, החזרה לעצמיות שלנו, כך ר’ ירוחם ממיר, וכשאדם חוזר אל עצמו, אל רוחו, כוח הבוחר, המנהיג הפנימי שלו, הוא חוזר אל ה’ שהרי אז יש לו את הכח לבחור, דבר המביא אותו לידי דבקות בה’, כי רוח האדם הוא כח הבוחר, הרצון, החיים, וכשרצון האדם הוא לה’, אזי הוא דבק בו, וזהו הנס, שכפי שהאדם מתקרב אל ה’ – כך יאר ה’ פניו אליך ויחונך, יתן לך חן – חכמת נפש, שהיא היא חכמת הנסתר – ח”ן, כי אם אדם לא מכיר את הנפשו כיצד יכיר את בוראו (ראב”ע), נס להינצל מהמשיכה של חלקי הנפש הייצריים, תאוונתניים, גאוותניים המפילים אותו בבורות חשוכים של סטיה מדרך ה’, להינצל מהם בנס ולדבוק ב’ אלוקים אמת, כי עמך מקור חיים – באורך נראה אור.
והוא גם נס להתנוסס, לשון דגל, כי מי שבוטח בה’ מתוך שמחה ואור, של כח הבוחר, הרוח, ה’ מניף אותו כדגל ואומר לכל, ראו כי כך ראוי להיות, כך צריך לשמוח ולדבוק בי, לבטוח בי ולרצות בטובתי, בבחירה.
וזוהי ההמלכה, שהאדם ממליך את המנהיג הפנימי שלו, את הרוח, כוח הבוחר, להנהיג את כל תתי-האישיות שלו, את כל החלקים בנפש לכל סוגיהם ומיניהם הטובים והרעים, כי כשאדם ממליך את הרוח על הנפש, מנהיג את חלקיו, הוא באמת מלך והוא הוא החסיד (כוזרי), כי חסיד הוא המתחסד עם גופו (הלל), וגופו הוא נפשו, כי הדם הוא הנפש, כי הוא מנהיג את כל חלקי נפשו באמצעות רוחו.
כשאדם זוכה, מלשון זיכוך הדעת, רציונל, להמליך את רוחו על נפשו, בכך הוא ממליך את ה’ עליו, כי הוא הופך להיות משכן לשכינה, בתוכי משכן אבנה להדר כבודו (ר”י הוטנר), ושכנתי בתוכם – בתוך ליבם, ואין שכינה אלא מלכות, וכשהוא ממליך את עצמו הוא ממליך את ה’, וההמלכה היא על ידי רובי ההכנעה האקטיבית, מתוך מודעות, שככל שהוא יכנע יותר לפני ה’, הוא מסיר את מחיצות הגאווה המרחקת אותו מעצמו וממילא מה’, חזרה בתשובה – לעצמו, והוא מתמלא בכח של ענווה והכנעה מלפני ה’, הכנעה אקטיבית, הממלאת אותו בכח, בביטחון ובשלווה, שהוא סמוך על שולחן ה’.
כך, שהעמדה הנפשית עימה אנו מגיעים לר”ה, היא הכנעה אקטיבית מלפני ה’ ובטחון בו שיציל אותנו ויעשה לנו נס, נס להתנוסס, והתוצאה הנראית לעין של עמדה נפשית זו, היא מבע השמחה על פניו של האדם ועל פעולותיו, מסתפר, מתרחץ ולובש חגיגי כי בטוח ליבו נכון בה’ שיעשה לו נס.