בעולם יש הרבה בדידות. זו בעיה כלל־עולמית שרבים נופלים בה, ולצערנו, בדידות אף עלולה להוביל לדיכאון עמוק. האדם, כפי שנברא, הוא ייצור חברתי, הזקוק לחיבור, להכרה הדדית, לשייכות. כאשר אלו חסרים – הלב מתכנס, הנפש נעצרת, והחיים נעשים דלים וריקים.
אבל דווקא אצלנו בעולם החרדי – ובפרט בעולם הישיבות – כמעט ואין בדידות. זוהי מציאות מיוחדת במינה: המשפחה הגרעינית איננה עומדת לבדה, אלא שייכת לרצף חי – דור שלפני ודור שאחריו; המשפחה המורחבת; הקהילה האיתנה; בתי הכנסת; השכונה; מוסדות התורה; הישיבה; החברותא; הרבנים ואנשי החינוך; ראש הישיבה שלוקח אחריות ומלווה, והרב של הקהילה שמכיר כל בחור ונער – כל אלו יוצרים רשת חיבורים עשירה, צפופה, חמה. בתוך מרקם כזה, קשה מאוד להיות לבד. זוהי מתנת חסד של הציבור החרדי, ובמיוחד של עולם התורה.
ובכל זאת – חג השבועות בא להזכיר לנו שהאידיאל גבוה עוד הרבה יותר. לא די ברשתות החברתיות־קהילתיות, לא די במוסדות, לא די בחיצוניות של “אנחנו ביחד”. קבלת התורה מחייבת משהו עמוק בהרבה: “וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר” (שמות יט, ב). לא נאמר “ויחנו”, לשון רבים, אלא “ויחן”, בלשון יחיד. מדוע?
על כך עומדים חז”ל (מכילתא, רש”י שם): “כאיש אחד בלב אחד”. לא רק “כאיש אחד” – שהרי ייתכן שהאדם עצמו איננו שלם עם עצמו, שסוע בקונפליקטים פנימיים, נקרע בין רצונותיו, נידף בין חלקי נפשו. אדם יכול לפעול ולתפקד, אך ליבו קרוע, לבו איננו עמו. כפי שכותב רבנו חיים מוולוז’ין בספרו ה”נפש החיים”, שכרת – משמעו כרת מן הנשמה; ואדם הנשלט על ידי יצרו ומרוחק מנשמתו, חי כחתוך מעצמו. לעיתים גם במצב של ניתוק רגשי, דיסוציאציה, האדם מרוחק מרגשותיו – כלומר, מחלקי נפשו ממש.
לכן נאמר “בלב אחד” – לב אחד דווקא! לא רק כאיש אחד, אלא גם בלב אחד, שלם, מרוכז, מאוחד. כאשר הלב מאוחד – כל הרגשות שותפים, כל חלקי האדם נמצאים, וכל האדם כולו נמצא. כך היה מעמד הר סיני: עם שלם, מאוחד לא רק בגוף, אלא בלב; באחדות פנימית אמיתית. זוהי האחדות שאיננה רק היעדר מחלוקות, אלא קיום חי, חם, מאוחד – אחדות שהיא ההפך הגמור של בדידות.
ומכאן – לשמחה. כי כאשר יש בדידות – בא הדיכאון. אך כאשר יש יחד, חיבור, שייכות – באה השמחה. וכידוע: השמחה פותחת את הלב. וכשהלב נפתח – אפשר לקבל את התורה.
האדם הוא חברתי, אבל עם ישראל – לא רק חברתי. “אַתֶּם קְרוּאִים אָדָם” (יבמות סא ע״א) – אתם, ולא אומות העולם. כי אתם אדם אחד. שורש נשמתם של ישראל – אחד. כל שישים ריבוא נשמות ישראל – נשמה אחת הם, כך כותב ה”תומר דבורה”. ולכן, כאשר יש ריחוק ופירוד – לא רק שהלב נשבר, אלא עצם נשמת ישראל נסדקת. הבדידות אצל יהודי איננה רק קושי אישי – אלא פצע כלל־נשמתי. זהו הסבר עמוק מדוע הבדידות כל־כך קשה אצלנו, לעומת העמים שאין ביניהם קשר נשמתי כזה. אצל הגויים, גם כשיש ניכור – זו בעיה של ניכור. אצל יהודי, כשהוא מרוחק – זו נשמה שלמה שנכרתת מחלקה. לכן, כשהעם מאוחד – זו לא רק שמחה, זו בריאה מחדש של “אדם אחד בלב אחד”.
וברגע שעם ישראל בלב אחד – אז הלב פועם. ואז גם נפתחים השערים. “הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו, עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ” (דברי הימים א, טז, כז) – שמחה, חדווה, גיל – הם המקום של ה’. וכאשר באה שמחה – באה קרבת אלוקים, באה אהבת התורה. “עִבְדוּ אֶת ה’ בְּשִׂמְחָה, בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה” (תהלים ק, ב). קבלת התורה איננה באה מתוך כפייה, ייאוש או ניתוק – אלא מתוך לב פתוח, מאוחד, שמח, דבוק. כשהלב פתוח – הדבקות בה’ מתאפשרת. כשהלב שמח – השכל נפתח. ואז נפתחת ההבנה, נפתח הפלפול, נפתחת חוויית הידיעה.
וזה כל עניינו של חג השבועות: לחדש בתוכנו את החיבורים. לחזק את תחושת השייכות. לבנות בינינו קירבה שמביאה שמחה – ושמחה שמביאה תורה.
וכאשר יש התקפות על החיבורים – כפי שתיאר הפסיכואנליטיקאי אלפרד ביון, שמדבר על הפחד מהתחברות וההתקפה על החיבור – יש לפעול ולבנות מחדש. אם אי אפשר באותו נתיב – ניצור חיבורים עוקפים. נחדש קשרים, נבנה שייכויות חדשות. כי זהו יסוד חייו של האדם, ובמיוחד של עם ישראל.
ומכאן עומק דברי רבי עקיבא: “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ – זֶה כְּלַל גָּדוֹל בַּתּוֹרָה” (בראשית רבה כד, ז). מדוע? כי אהבת הרֵע יוצרת חיבור, וחיבור מביא שייכות, ושייכות מביאה שמחה, ושמחה מביאה תורה. לכן “ואהבת לרעך” איננו מידה טובה בלבד – אלא כלל בתורה. הוא הכלל שמאפשר את התורה, כי רק כשהלב פתוח – התורה נקלטת, נשמרת ונחווית.
ובכן, חג השבועות איננו רק זיכרון של תורה שניתנה – אלא חוויה מחודשת של התחברות, שייכות, שמחה ודבקות.
חג שמח ומלא שמחה אמיתית, חיבורים עמוקים, וקבלת התורה בלב אחד!