תודה

תודה רבה מאוד

שבת שלום ומבורך

דוד אברהם היקר שלום,
יפה ששאלת. עשית בחכמה.

על פי רוב זה עובר אחרי החתונה. זה תקין. אתה לא אשם בזה. זה טבעי. התורה מכירה בכך (ויקרא יח, כב) כחלק מהטבע האנושי הקיים אצל רבים, מי יותר, מי פחות, מי קצת ומי בכלל לא (על מנעד ורצף).

זו לא מחלה או בעיה נפשית או רוחנית. זה מראה על אנרגטיות גבוהה שצריכה להיות מתועלת נכון בסובלימציה ועידון מכוון ונובע למקומות נכונים וטובים (הגר”א). במיוחד אצל בחורים כי סביבם יש רק בחורים והם רחוקים ב”ה וברוך שמו מרחק חברתי ותורני מובנה מבנות.

לא צריך טיפול, כן צריך הדרכה והכוונה (על פי רוב). והסברתי על כך יותר, כאן.

לפעמים כן צריך טיפול ממש, כשהבחור מסובך כבר ועם רגשות אשמה, דימוי עצמי ורוחני נמוך ועוד וכו’ (שמונה פרקים להרמב”ם).

קרי זה בעיה רק אם היו הרהורים בכוונה ביום (גמרא), שעליהם צריך לשוב בתשובה, ואם קורה שוב, לשוב שוב (החזו”א), והכל מתוך הכלה הבנה שמחה ויישוב הדעת והנפש (הסבא מקלם). זה תקין לגמרי.

בנוגע למה שכתבתי בענין זה בשו”ת החם כאן ולגבי מה ששאלת, ניתן להשתמש במייל שלי a0548423649@gmail.com באהבה.

אתה בחור בריא, אנרגטי וחכם, לך בכוחך זה וחֵילֶךָ לאורייתא (ר”י לריש לקיש) ולחדוותא דשמעתתא (זוהר בענין זה).

בידידות
אשר

הרב אשר שלום רב,
מה עושים עם ההרהורים על בנים, האם זה אמור להסתדר אחרי חתונה או שצריך טיפול? אני בחור שמור מבנות.
ואם זה גורם לקרי, לא במזיד, ופעמים מתגברים על ההרהורים, מה עושים?
ראיתי בשו”ת מי שהוא ששאל אותך ושלחת לו מייל לעזרה האם אפשר להשתמש?
תודה רבה!

אברהם שלום,
זה בזכות הרבים שכמותך.
תודה על דבריך!

האמת היא שלרוב הבהירות הענייניות והעדכניות כמעט הייתי בטוח שפגשתי במאמר שנכתב על ידי אחינו שהתוכן שיוצא מהם אינו לגמרי נקי ובוודאי שלא מתאים לרוצים לעלות ולהתעלות.

מה רבתה הפתעתי מרגע לרגע תוך קריאת המאמר (בנשימה עצורה כמעט) לראות שלא זו בלבד שהדברים נקיים לגמרי אלא הם ראויים לעלות על שולחן מלכים – אלו הבחורים (והאברכים) החפצים לעלות בכל מאודם.
יישר כח

וכמובן שאני יודע בודאות שאילו הייתי נחשף למאמר זה חיי הקדושה שלי – וחיי בכלל היו נראים אחרת לגמרי.
אבל כמובן מה שהיה כך גזרה חכמתו יתברך – שדורנו הקודם יהיה אפוף בחשכה כל כך גדולה בתחום זה (ובעוד תחומים).

מכאן ואילך ודאי שחובתנו – של כל מי שזכה להיחשף למאמר (ולשו”ת שבעקבותיו – מוכתר בכתר הענוה) הדבר הראוי ביותר הוא להפיצו לכל מי שרק אפשר – זה ישפיע על כל חייו.

נקודה נוספת לחידוד – עצם פרסום מאמר כל כך ענייני המנוסח באופן ש’מפרגן’ לחכמה של הקורא (לאו דוקא בעניינים אלו) הוא דבר חידוש במחוזותינו, ויהי רצון שתרבה הדעת.
יישר כח.

הרב מאיר שמעון ידידי הטוב,
תודה על דבריך.
הזעקה של הבחורים נשמעת היטב וגם אני שומע אותה כמעט מכל נער ובחור שמגיע אלי כאן לקליניקה, ומשתדל לסייע לטפל לכוון ולהדריך את הנערים והבחורים היקרים האלה כמיטב יכולתי בס”ד.

הדברים שהבאת מהרב וולבה ראויים להישמע קבל עם כדי שנזכה לעשות את מלאכתנו מלאכת ה’ באמת ובצדק.

מברך אותך, שתזכה להדריך חתנים רבים להקמת בנין עדי עד. שמך הטוב כמדריך חתנים מומחה ומוצלח מעיד עליך כמאה עדים.
באהבה
אשר

מאמר שובבי”ם זה הוא יצירה אמיתית.

כתבת על הנושא הכי קדוש והכי רגיש בצורה כל כך מיוחדת, מעשה אומן ממש.
יש במאמר זה איזון נפלא בין הצורך לשמירה על קדושת חיינו ובין השמירה על בריאות נפש ילדינו.
אין בו שום לחץ, הכל כל כך רגוע, אבל עם הרבה יראת שמיים.

רק רציתי להוסיף מניסיוני. זכיתי להכין מאות רבות של בחורים לקראת הקמת בית נאמן בישראל, ויש מכנה משותף אחד בין כל הבחורים כולם. כולם זועקים במר ליבם: “למה אף אחד לא דיבר אתנו על קדושת הברית בצורה טובה ובריאה?”
במקרה הטוב שדיברו איתם זה היה בהפחדות ועם הרבה לחץ.

דעתו הברורה של מו”ר הגר”י איכנשטיין שליט”א ראש ישיבת ‘יד אהרון’ בירושלים היא, שחייבים לדבר על זה!
ואמר לי, שהמשגיח הרב שלמה וולבה זצ”ל אמר לו: מחנך שלא יכול לדבר על נושא זה בצורה טובה, עושה מלאכת ה’ רמיה.

המאמר המיוחד שלך נותן מענה נפלא לעניין כואב זה.
זכיתי אף להכירך לאחרונה באופן אישי וראוי אתה מאד לכתוב על נושא רגיש וקדוש זה. יראתך קודמת לחכמתך.

תמשיך לעזור ולטפל בבחורי ישראל היקרים ולהאיר להם את אור הקדושה והטהרה מתוך בריאות נפש ויראת ה’ טהורה.

בהערכה עמוקה
מאיר שרבאני
מדריך חתנים מוסמך

שמח שנהנית מהמאמר והוא יועיל לך ולבנך בס”ד. יש”כ.

אין צורך לספר לילד ממש הכל.
ילד הוא ילד וצריך להישאר ילד.

לילד אין טעם ביאה, ביאה ממש, אבל לילד בן 12 יכול להיות לפחות כמו טעם ביאה וגם בגיל פחות מכך, כלומר לאו דווקא הנאת פריקה גמורה פיזית (אורגזמ’) אלא הרגשות ותחושות מיניו’, כמו שאומרת הגמ’, שהאדם נולד עם יצר הרע, ודע שיש אוננו’ גם בגיל 6, ולכן, עם לידתו האבא “מסרס” מעט את בנו בברית המילה כדי להרגילו בקדושה ובמיעוט התאווה הזו, ויש יצר לילדים, יצר של ילדים, בריא וטבעי (לבידו).
ולכן, צריך לשמור על הגבולות.

על הטענה שבמידה ולא אספר לו את הכל ממש, הוא יידע על כך ממקורות אחרים – התשובה לכך היא, חינוך.
כשאתה תלמד עם ילדך את המאמר, והוא ישאל שאלות בנוסח שהזכרת, אמור לו:
“בני, זו שאלה יפה וחשובה וכבר אמרתי לך הרבה פעמים שאתה חכם ושואל שאלות מצוינות והסקרנות שלך טובה ומביאה אותך לידי מחשבה ידע וחכמה אבל בנושא זה, כיון שהוא נושא של צניעות, כבר אמרתי לך כל מה שאפשר ומותר להגיד לך, ואת שאר הדברים שאתה רוצה לדעת אמסור לך כשתהיה בן 18 (או ערב החתונה), וכעת עליך להתאפק כפי שהתורה דורשת.
ממידת הצניעות שלא תדבר על כך עם חברים וכל שכן עם זרים ותתאפק עם שאלותיך החשובות. אם תראה שאתה לא יכול להתאפק ואתה חייב לדעת תשובות על כך, הדלת שלי תמיד פתוחה בפניך ונוכל תמיד לבדוק את הדברים יחד, אבל רק עימי”.

כלומר, לחנך אותו גם לגבולות בשאלות אבל לא בגלל שאסור לשאול ולהחכים אלא בגלל שזה לא העת והזמן של גילו, ולהבהיר לו שהוא יקבל על כך מענה בשלב הבא של החיים שלו.

כמובן שכל אב צריך לומר ולנסח את הדברים שבציטוט זה בלשון שלו ולפי דעתו של בן, ומה שכתבתי הוא דוגמה לעיקרון הדברים.

בקיצור: אין לחשוף את הילד יתר על המידה אלא לחנכו עם מי מדברים, כמה מדברים כעת ומתי נדבר יותר, וכאמור.

הרבה נחת מילדך היקר!