כואב הלב על הסבל שאתה עובר. לחיות בחרדה כזו יום־יום זה סבל מתמשך. קודם כל חשוב שתדע זאת: אתה סובל, ולא מגיע לך לסבול כך. אתה בסדר גמור. לא עשית שום דבר שבגללו אתה אמור לשאת כאב כזה.

שים יד ימין על ליבך, הרגש את הדופק, ואמור לעצמך מילה במילה:
“אני סובל. אני זקוק לחמלה. אני חומל על עצמי. חמלה עצמית. נעימות הלב. אני בסדר. מגיעה לי חמלה.”

איך יוצאים מזה? אמונה, תפילה ושיחה.

אמונה – הסבל שאתה עובר אינו מקרי. יש לו תכלית. מהי התכלית? ה' יודע, וה' עושה עמנו את מה שטוב לנו. אם נחשוב בדרך אנושית, ייתכן שהמשבר של החרדה נועד להצמיח אותך למקום גבוה יותר – מקום שלא היית מגיע אליו לולא ההתמודדות הזו, דרך תהליך של עבודה פנימית, טיפול וחמלה עצמית. ייתכן שיש בכך גם תיקון על דבר מה מהעבר, אך אין זו סיבה שלא לטפל, ואין זו סיבה להמשיך לסבול. ההפך – יש להבין מה היה עד היום, למה אתה מתמודד עם סבל כזה, ולעבוד בצורה מסודרת לצאת ממנו באמצעות טיפול והדרכה. ייתכנו גם סיבות נוספות. זו אמונה וביטחון בה', שכל מה שעובר עלינו הוא לטובתנו, גם אם הטוב אינו תמיד נראה לעין. ראה גם במאמרי על ביטחון:
https://www.soulology.co.il/%d7%90%d7%a8%d7%91%d7%a2-%d7%9e%d7%93%d7%a8%d7%92%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%98%d7%97%d7%95%d7%9f-%d7%91%d7%94%d7%a9%d7%9d/

תפילה – דבר עם ה' בתפילה. למשל, בברכת “חונן הדעת”, לפני סיום הברכה, הוסף כמה מילים אישיות מהלב: בקש דעת כיצד להינצל מן הסבל והחרדה, שייתן לך חן בעיני עצמך וביטחון לשוחח בחברה. כך גם בברכת “רפאנו” – שירפא את פצעך; וכן ב“שמע קולנו”, וגם לפני “יהיו לרצון” האחרון. דבר עם ה' כפי שמדברים עם אב רחום וחנון, כי ה' רחמן, ולכן חז"ל מכנים אותו “רחמנא”.

שיחה – כאן נכנס המקום של טיפול: “ישיחנה לאחרים”. עצם השיתוף, היציאה מן הסוד והבושה – כפי שכבר התחלת לעשות בעצם פנייתך כאן – כבר מרגיעה ונותנת כוח. אתה כבר לא לבד. אחד הקשיים הגדולים של האדם הוא הבדידות. כאשר יש בלב מקום בודד – זה כואב מאוד. מקום החרדה אצלך היה בודד; כעת הוא כבר אינו בודד, ולא תצטרך לשאת אותו לבד.

מלבד עצם השיתוף המרפא, קיימות גם טכניקות טיפוליות להתמודדות עם חרדה חברתית. אני רוצה להציע כאן רעיון שיכול לסייע גם לבחורים ואנשים נוספים המתמודדים עם קושי דומה:

דע שהחרדה נובעת ממידת הפחד הטבועה בנפש, כחלק ממדרגות נפש־רוח־נשמה. כאשר מידת הפחד פועלת בצורה שאינה תואמת את המציאות – נוצר סבל. אילו היית מפחד מאריה טורף רעב – זה היה שימוש נכון במידת הפחד. אך פחד כפי שאתה מתאר – זו חרדה שמפריעה לחיים ויוצרת סבל מיותר. מידת הפחד שלך עדיין אינה מנוהלת באופן מאוזן.

הנקודה החשובה היא: אתה אינך הנפש. אתה הרוח. הרוח היא האדם עצמו, כפי שכותב הגר"א שרוח האדם היא האדם. יש כאן הבחנה ברורה בין הנפש – שבה מצויה מידת הפחד – לבין הרוח, שמנהלת. באמצעות הרוח אפשר לטפל בנפש ובמידת הפחד שבה.

כיצד? כמו שהיית מתייחס לאדם שמעליב אותך. הגמרא בסוף בבא קמא אומרת: אם מישהו צועק עליך שאתה חמור, אל תשיב לו בעלבון, אלא אמור לו: נכון, אני חמור – תביא לי את האוכף. לא מפני שאתה באמת חמור, אלא מפני שאתה יודע שאינך כזה, ואתה מעביר לו מסר שדבריו אינם נוגעים בך.

כך גם עם מידת הפחד שיצאה משליטה. התייחס אליה כאל מישהו שפונה אליך ואומר: “עכשיו מסתכלים עליך, יחשבו שאתה בטלן.” ואתה עונה לה: “שלום אדון חרדה. נכון, איך ידעת שאני בטלן? זה כבר לא מהיום.” לא משום שאתה באמת כזה, אלא כדי להראות למידת החרדה שהיא אינה מנהלת אותך.

עם הזמן תרגיש שיש כאן שני קולות: האחד – הרוח, שהיא אתה; והשני – החרדה שבנפש. הנפש מתחת לרוח, והרוח מנהלת. אט־אט תיווצר בך מה שהפסיכולוגים מכנים היום “הפרדה קוגניטיבית” – הבחנה בין האדם עצמו לבין הקול הפנימי שמטריד אותו. כבר לימדו אותנו חז"ל להבחין בין האדם לבין יצרו: היצר אינו האדם עצמו, ועל האדם לנהל אותו. כך גם החרדה – היא כמעין יצר שמנסה להפריע לך בחברה, בישיבה ובלימוד התורה, ועליך ללמוד לנהל אותה.

זכור: אתה טוב. אתה בסדר. אתה סובל – ומגיע לך לצאת מן הסבל. התחל בתהליך של טיפול ועבודה פנימית עד שתשתחרר מהכאב הזה.

אתה מוזמן לשאול כאן כל מה שתצטרך. אם אדע לענות – אשתדל להשיב ככל יכולתי. בנוסף, אני ממליץ לפנות למטפל ירא שמים, שיעזור לך לצאת מן הקשיים ולגדול לאילנא רברבא בעזרת ה'.

בהצלחה ובידידות,
אשר

אני מצרף גם לינק לשיר על אמונה, תפילה ושיחה שהפקתי:

https://www.soulology.co.il/%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%99-%d7%a0%d7%a4%d7%a9-%d7%95%d7%a0%d7%a9%d7%9e%d7%94/#%D7%90%D6%B1%D7%9E%D7%95%D6%BC%D7%A0%D6%B8%D7%94-%D7%AA%D6%B0%D6%BC%D7%A4%D6%B4%D7%9C%D6%B8%D6%BC%D7%94-%D7%95%D6%B0%D7%A9%D6%B4%D7%82%D7%99%D7%97%D6%B8%D7%94

בברכה ובתודה

יוסף

יש כאן באמת שני צדדים, וכפי שציינת – אביך רוצה לחזק בך עצמאות ובגרות, ואתה חושש מהמרחק ומהגעגוע לבית.
ראשית, אני שמח מאוד בשמחתך. עצם השאלה הזו מעידה על קשר טוב ועמוק עם הבית ועם אביך, וזה דבר מבורך ויקר מאוד.

מצד אחד, לימוד קרוב לבית אכן יכול לגרום לכך שפחות מפתחים עצמאות ובשלות, שהן חשובות מאוד לחיים.
מצד שני, הקרבה להורים, הקשר החם והיציב, הם יסוד חשוב להתפתחות, לחוסן נפשי ולשמחה פנימית.

לפי מה שאני מרגיש בין השורות, נראה שטוב לך לשקול לימוד בישיבה מחוץ לעיר, כדי לפתח בגרות ועצמאות – אך לעשות זאת בצורה הדרגתית וחכמה, תוך שמירה על קשר חזק עם הבית.

לכן, הצעתי היא כך:
בשנה הראשונה בישיבה גדולה, תשתדל להגיע הביתה לפחות פעם בשבוע, אפילו לכמה שעות. תוכל ליהנות מהעוגות של אמא, מהמאכלים שאתה אוהב, לשבת ללמוד עם אבא, לשוחח איתו ועם שאר בני המשפחה.
לאחר תקופה, תוכל לעבור בהדרגה לפעם בשבועיים, וכן הלאה – לפי מה שתרגיש שטוב ונכון לך.

בנוסף, אפשר כבר כעת לסכם עם אבא, אם הדבר אינו קשה לו, שהוא יבוא לבקר אותך מדי פעם בישיבה.
כדאי גם לשמור על קשר יומיומי – בשיחה טלפונית בהתעניינות הדדית.

דע לך: אין בעולם מי שדואג לך באמת כמו הוריך, ואין מי שאוהב אותך כמוהם. הקשר איתם הוא מתנה גדולה לכל החיים. תמיד תשמור על הקשר, על האהבה ועל הכבוד כלפיהם.

אני מציע שתראה את המכתב הזה גם לאביך. אם הוא יראה שדבריי נכונים ומתאימים, תהיה לך בכך גם ברכת הדרך. ואם תרצו – אפשר גם להתייעץ עם דמות רוחנית שמכירה אותך, ותוכל להקשיב לשני צדדי הספק – צד הבגרות והעצמאות, וצד הגעגוע והקשר לבית – ולברך ולכוון בדרך הנכונה.

בהערכה רבה ובהצלחה גדולה בדרכך.

אשר

שנה הבאה אני אמור לעלות לישיבה גדולה.
אני מתלבט האם עדיף ללכת לישיבה בעיר שבה אני גר, כדי להישאר קרוב לבית,
או עדיף דווקא ישיבה מחוץ לעיר, רחוק יותר.
אבא שלי אומר לי שדווקא המרחק יעזור לי לפתח עצמאות,
אבל אני חושש מהמרחק הזה. אני מפחד ש"רחוק מהעין – רחוק מהלב".
וגם קשה לי לחשוב על כך שאהיה רחוק מהבית.

תודה

יואל היקר, שלום וברכה.

יש לך רצון עמוק וטבעי לחוש אהוב, רצוי, ושההורים שלך באמת מתעניינים בך. זה צורך אנושי, בריא ומבורך. כל אדם צריך לדעת שיש מישהו בעולם שחושב עליו, שזוכר אותו, ושאכפת לו ממנו באמת.

אני אומר לך בפשטות ומתוך ניסיון חיים: אין מי שאוהב אותך יותר מההורים שלך, אין מי שדואג לך יותר מהם, ואין מי שידאג לך בחיים יותר מהם. גם אני, שכותב לך כאן מתוך הערכה ואכפתיות, אומר לך במפורש: אם תצטרך אי פעם עזרה אמיתית בחיים – בשידוכים, בעזרה כלכלית, בבריאות, בהוצאות חתונה או בכל דבר משמעותי – לא תפנה אליי, אלא תפנה להורים שלך. הם יהיו שם בשבילך. לא אני.

אני רגיל לומר זאת לבחורים שאני מלווה: אף אחד בעולם לא אוהב אותך יותר מההורים שלך שילדו אותך וגידלו אותך במסירות.

חז״ל אומרים שיש שלושה שותפים באדם. והקב״ה, שאוהב אותך מעל הכול, נתן לך רחמים וריחם עליך. גם האהבה של ההורים שלך אליך היא מאת ה׳ יתברך, שהוא נותן האהבה ומקור כל האהבות כולן.

ולכן, לפני הכול, חשוב שתדע: עצם זה שכואב לך, שאתה מתגעגע, שאתה רוצה להרגיש יותר קשר ויותר יוזמה מצידם – זה מראה על לב חי, רגיש ובריא. זה לא חולשה. זה כוח.

וכעת לשאלתך עצמה.

הרצון שלך לשמוע ולהרגיש התעניינות ואהבה מההורים שלך הוא טבעי מאוד. יחד עם זה, נראה שההורים שלך רגילים לחשוב שזה התפקיד שלך להתקשר. כך הם התרגלו, כך אולי נהגו גם עם ההורים שלהם, ולכן מבחינתם אין כאן בעיה.

כאן נוצר קושי – לא בגלל חוסר אהבה, אלא בגלל פער בציפיות.

כאן אני רוצה להכניס מושג חשוב לחיים: אפר״ת – אירוע, פרשנות, רגש, תגובה.

האירוע: ההורים לא מתקשרים במשך זמן.

הפרשנות: אפשר לפרש – “לא אכפת להם ממני”, “אני לא חשוב להם”.

הרגש: מכאן באים כאב, אכזבה, ריחוק.

התגובה: הפסקתי להתקשר, התרחקתי.

אבל שים לב: הבעיה לא מתחילה באירוע, אלא בפרשנות.

אפשר לפרש את אותו אירוע גם אחרת:
“הם אוהבים אותי מאוד, פשוט רגילים שאני מתקשר.”
“זה לא מתוך זלזול, אלא מתוך הרגל.”
“הם כן דואגים לי, גם אם לא תמיד מבטאים זאת בדרך שאני צריך.”

כשמשנים פרשנות – משתנה גם הרגש, ומשתנה גם האופן שבו מגיבים.

זו עבודה פנימית עמוקה, והיא חלק מבגרות רגשית אמיתית.

ולכן אני מציע לך שתי דרכים אפשריות. תבחר מה שמתאים לך, או תנסה את שתיהן.

הדרך הראשונה:
לא לומר להם כלום, ולהמשיך להתקשר כרגיל.

אבל לעשות עבודה פנימית:
לחזק בלבך את ההבנה שהם לא מתקשרים לא בגלל שלא אכפת להם, אלא דווקא בגלל שאכפת להם, והם רגילים למציאות הזאת.

כשתעמיק בהבנה הזאת, לא יתעורר בך כעס ולא תסכול, אלא בגרות.
זה יבנה בך יכולת לנהל רגשות, להבין אנשים, ולא לנסות “לתקן” אחרים – אלא לבנות את עצמך.

זו דרך של עומק ושל גדילה פנימית.

הדרך השנייה:
פשוט מאוד – לדבר.

לבקש מהם שיחה קצרה, כמה דקות, ולומר להם בכנות ובכבוד:
“חשוב לי שגם אתם תתקשרו אליי לפעמים, כי זה נותן לי תחושה שאני אהוב, רצוי, ושאכפת לכם ממני.”

ייתכן שהם יאמרו שזה התפקיד שלך להתקשר.
ייתכן שהם יאמרו שהם מבינים אותך, ומעכשיו ישתדלו יותר.

ואולי יהיה שילוב: פעם אתה, פעם הם.

בכל מקרה – לדבר תמיד באהבה ובכבוד.

א. כי דרך ארץ קדמה לתורה.
ב. כי התורה מצווה: כבד את אביך ואת אימך. איש אביו ואמו תיראו.

חשוב לי שתדע:

עצם זה ששאלת את השאלה הזאת, ולא התעלמת מהרגש שלך, ולא ברחת ממנו – זה מראה על בגרות, עומק ונפש מתפתחת.

רוב האנשים פשוט סוחבים בפנים. אתה ביררת.

לכן אני נוטה לחשוב שהדרך הראשונה מתאימה לך במיוחד, אבל אתה תבחן את עצמך ביושר.

בקשה אישית ממני אליך:

אל תקרא את המכתב הזה פעם אחת ותסיים.
תקרא אותו כמה פעמים, לא מיד ברצף, אלא בהפרש זמן.

יש כאן כמה נקודות חשובות בצפיפות, וכל פעם אפשר להבין עוד רובד.

אשמח אם תכתוב לי בהמשך מה עשית ומה הרגשת, כדי שגם אחרים יוכלו ללמוד מזה.

בהערכה גדולה,
אשר

חיכיתי שבועיים בלי להתקשר. בסוף אבא התקשר ושאל אם אני ברוגז, כי "מפריע להם שאני לא מתקשר".

זה קשה לי מאוד. הוא לא הבין בכלל למה הפסקתי, ולא התייחס לזה שהוא לא התקשר אפילו פעם אחת בשבועיים. זה מרגיש כאילו רק אני צריך לזכור אותם, אבל הם לא אותי. 😥 

בהערכה ותודה על האכפתיות והאומץ על אף אי הנעימות.

אשר

רק רציתי להעיר, שחוששני שהביטוי "מחזיק אצבעות" בו חתמת לקוח ממקומות לא ראויים.

מה שידוע לי שהרב שטיננמן זצ"ל ורח"ק זצל לא השתמשו בו.

בהערכה

שמואל