שנה הבאה אני אמור לעלות לישיבה גדולה.
אני מתלבט האם עדיף ללכת לישיבה בעיר שבה אני גר, כדי להישאר קרוב לבית,
או עדיף דווקא ישיבה מחוץ לעיר, רחוק יותר.
אבא שלי אומר לי שדווקא המרחק יעזור לי לפתח עצמאות,
אבל אני חושש מהמרחק הזה. אני מפחד ש"רחוק מהעין – רחוק מהלב".
וגם קשה לי לחשוב על כך שאהיה רחוק מהבית.

תודה

חיכיתי שבועיים בלי להתקשר. בסוף אבא התקשר ושאל אם אני ברוגז, כי "מפריע להם שאני לא מתקשר".

זה קשה לי מאוד. הוא לא הבין בכלל למה הפסקתי, ולא התייחס לזה שהוא לא התקשר אפילו פעם אחת בשבועיים. זה מרגיש כאילו רק אני צריך לזכור אותם, אבל הם לא אותי. 😥 

יש לי חבר שבהתחלה חשבתי שאנחנו מתאימים אחד לשני – שנוכל לעזור, להקשיב ולבנות אחד את השני בעבודת המידות ובפיתוח האישיות.
אבל לאט לאט הרגשתי שהוא שולט עליי, כאילו אני מנוהל על ידו, ולא מצליח לבנות את עצמי.
במקום שזה יהיה קשר הדדי – אני רק עוזר לו, והוא נהיה "המלך" ואני כאילו כפוף אליו.
הוא גם התחיל להעיר לי הערות לא במקום, ביקורתיות ופוגעות, ובמקום להבין ולעודד – זה רק שובר אותי.
שמרתי את זה בלב, כי חשבתי שככה זה חברות, אבל זה לא מרגיש נכון.
מה עליי לעשות?

תודה רבה,
יוסי

תודה רבה על השו"ת החשוב והמעמיק.

כבר כמעט שנה שאני נתקל באותה בעיה בשיעור: בכל פעם שאני שואל שאלה את הר"מ – יש בחור אחד שלועג לי, מחייך או מגחך בצורה מעליבה.
הדבר מצער אותי מאוד, וממש פוגע בי.

מה אפשר לעשות עם זה?

בתודה והוקרה,
אברהם כ.

אני בקשר חזק מאוד עם חבר, כל היום ביחד, טוב לי עם זה אבל אני מפחד שזו תלות.

האם החשש מוצדק?

תודה על הפורום המהמם!