יש”כ

רפאל יקירי ואהובי, שלום.
שאלתך מצוינת ומעידה על בקיאות.

תשובה:
לפי הרמב”ם, ה’ משנה את רצונו, אך רצונו קדום ואינו כרצוננו. טרם שנברא העולם, הוא רצה שלא ייברא אלא בזמן שנברא. אף שה’ מעבר לזמן ולמקום – שהרי גם הם נבראו עם העולם – בכל זאת, עצם הבריאה מוכיחה שינוי רצון: לפני הבריאה, לא רצה לברוא; וכשהעולם נברא, רצה בכך. מבחינתנו זהו שינוי בזמן, אך מבחינתו – זהו גילוי רצונו לברוא מה שלא היה.

מכאן, שה’ רצה לברוא את העולם כאשר נברא, ולפני כן לא רצה בכך. רצונו אמנם אינו כרצוננו, אך עצם מושג ה”רצון” שייך גם בו, אף שאינו זהה לרצון אנושי. לכן, טוען הרמב”ם, גם ניסים אפשריים – ואין לך נס גדול יותר מעצם בריאת העולם ברצונו. אין בכך סתירה לפסוק “אני ה’ לא שניתי”, שכן פסוק זה אינו נאמר על רצונו של ה’, אלא על כך שהוא אינו גוף ואינו משתנה כתכונות הגופים הנבראים.

במשנה תורה כותב הרמב”ם כי ה’ אין לו גוף, ואין בו מקרה ממקרי הגופים, כגון קימה, ישיבה, עמידה, רגשות, שמחה או כעס. רגשותיו של אדם משתנים ותלויים בגורמים חיצוניים, ואם נאמר כך גם על ה’ – יהיה זה חסרון בו. אך מכיוון שהוא שלם בתכלית השלמות, בלתי משתנה ונעלה מכל חיסרון, הרי ש”אני ה’ לא שניתי” פירושו שאין בו שינוי רגשות ותלות כפי שמצוי ביצורים הנבראים.

לסיכום:
לפי הרמב”ם, “אני ה’ לא שניתי” אינו עוסק בשינוי רצון, שכן ה’ משנה את רצונו!
סברת “חוסר רצון” בה’ היא חסרון עצום – כאילו היה מכונה רוחנית קוסמית דוממת פסיבית (סבילה בלבד) נצחית החושבת רק את עצמה חלילה, כדעת אריסטו.
ה’ רצה ברצונו הקדום – הנבדל מכל רצון אנושי – לברוא את העולם.

יש עדיין תלמידים בדורנו שטועים בכך, משלבים את תפיסת היוונים עם דברי הרמב”ם, וסוברים שאין שינוי רצון בה’ בגלל “אני ה’ לא שניתי”, ובכך יוצרים לעצמם עגל זהב רעיוני – כאילו מישהו או משהו אחר ברא את העולם.
רמח”ל בריש ‘מאמר הויכוח’ מכנה זאת “שניות ומינות”, והנושא הובהר בכתבי הרמב”ם, הכוזרי, הרמב”ן, “אור השם” והאר”י – לפי ביאורם של רמח”ל, הגר”א וה”נפש החיים”.
כל הבנה אחרת היא קיצוץ בשורשי הנטיעות ממש, והס מלהזכיר.
באהבה

הרב אוחיון שלום ויש”כ על הערתך החשובה,
בדבריו אלו מבקש הרב מודינה לייתר את הצורך בספירות בהתאם לדברי אותם מקובלים שסברו שלולי הספירות יקשה קושיית הפילוסופים כיצד ה’ ישתנה מרצון אל רצון ולכן הכריחו הספירות לצורך השינוי באמרם שהשינוי חל בהם ולא בו ית’ שאינו משתנה מרצון אל רצון.

במשל זה של הרב מודינה (משל הספינה) רוצה לומר, שאין צורך בספירות כדי ליישב קושיה זו של הפילוסופים כי אין ה’ משתנה כלל אלא האדם משתנה בקרבתו אל ה’.

במאמר זה הראיתי שלפי דברי הרמב”ם, הנתיבות המשפט (“הנתיבות”) ועוד, קושיה מעיקרא ליתא, ובדור בו היתה שלטת דעת אריסטו ומקובלת על דעת כל החכמים וברי השכל וממילא על דעת כל התלמידים והמון העם, שאין שינוי רצון מלפניו כלל, באופן כזה, שהאומר שיש שינוי רצון הוא חסר דעה והוא מכחיש את שמש דעת אריסטו בצהרי יום חמה היוצאת מנרתיקה, שעד לפני 200 שנה, במשך אלפיים שנה דעתו היתה שלטת וקובעת בכל המדעים כולל המטאפיסיים והאלוהות, אז לא היה ניתן לומר כלאחר יד, שהקושיה הזו היא שטות גמורה אלא חכמי ישראל, כולל הרב מודינה ועוד רבים היו זקוקים ליישב דעת החכמים והתלמידים בהסברים שונים, ‘ספירות’ ו’משל הספינה’ ועוד, כדי להכריח מחד שאכן אין ה’ משתנה מרצון אל רצון והשנית לעומתה שיש השגחה וה’ נעתר לתפילת המתפלל ויש שכר ועונש וכו’.

וגם הרמב”ם יישב הדבר על פי דרכו אבל הותיר הפתח לדורות הבאים בדבריו שיבינו, חכם ומבין מדעתו, בענייני האלוהות והמרכבה, שקושיה מעיקרא ליתא, ועשה זאת כמשה רבינו בשעתו, ממשה עד משה לא קם כמשה, ולימד וריבץ דעת תורה את החכמים שרצון הוא שם משותף וככל האמור במאמר כאן.

כך שכיום בדור בו כל אחד מבין וחכם מדעתו להשכיל דבר, שאין שכל האדם עם כל ריבוי המחשבות האנושיות המוגבלות שבתוך גולגולת העצם שלו יכולה להבין מה ערך גודל אצילות רצונו ית’ שהוא למעלה מהזמן והמקום, בחינת אין סוף ממש, וכשאנו מתפללים אכן ה’ משנה את רצונו לפי תפילתנו ככל שהוא רוצה לשנות והוא יודע יצרנו וטובתנו מה טוב עבורנו, באופן בלתי מושג לנו כלל, וכשאנו עוברים עבירה הוא נותן לנו עונש, וכשאנו עושים מצוה הוא נותן לנו שכר, שכל זה שינוי רצון מלפניו ית’, ואיננו צריכים למשל הספינה, כי לפי משל זה אין ה’ שומע כל תפילה ונעתר לבקשת המתפלל ולתחינת הצדיק בהיותו מתרצה אל תפילתו וכדברי כל תהילות דוד בן ישי בתהילים, אלא לפי משל הספינה ה’ ית’ הוא ישות סטטית קפואה בזמן ללא רצון וללא שינוי, מן מכונה רוחנית קוסמית משוללת ישות ורצון ל”ע ח”ו, דבר שאנו כיהודים לא מקבלים כלל וככל דברי הרמב”ם והנתיבות המשפט שהובאו בגוף המאמר.

וגם הספירות באמת הם אינם באים לענות על קושיה פילוסופית, כי אם השינוי בהם והוא ית’ לא משתנה מרצון לרצון הרי זו שניות גמורה ועבודה זרה, שהרי הוא לא פועל כלום והספירות פועלות, ואם תאמר שהוא פועל ולכן הספירות פועלות הרי שיש בו שינוי רצון ואם תאמר שאין בו שינוי רצון הרי שהספירות הם פועלות לפי דעתם ורצונם והרי לך שניות במחלצות של “קבלה”, אלא באמת מה שאמרו אותם מקובלים הם לא הובנו על נכון כי באו ליישב דעת החכמים והתלמידים מקושיית אריסטו אבל הם לא הובנו על נכון וכוונתם היתה לשמים, ודעתם הברורה של כל המקובלים באמת היא, כפי שמבאר רמח”ל בריש ‘מאמר הויכוח’, שהספירות אינם שניות כדעת הנוצרים ח”ו, אלא הם מידותיו ית’, והם עצמותו ית’ כתארי ה’ העצמיים לו, כפי שהוא מתגלה אל ברואיו במידותיו, וככל דברי גדול המקובלים הרמב”ן ע”ה, שסבר כן, כפי שכתבתי במקום אחר, ולפי דעתי לכן אמר האריז”ל לא ללמוד קבלה ממקובלים שאחרי הרמב”ן מפני ענין זה.

סוף דבר, ה’ משתנה מרצון אל רצון אלא שרצונו הוא רצון נבדל מרצוננו.

שלום, אכן היה טעות בהפניה וכעת בזכותך – סודרה. לחץ על ההפניה ותגיע למקום חפצך. יש”כ

שי שלום, תודה על המתנה, שנתרמת מדברי.

בנוגע לשאלתך:
מורנו הרמב”ם כותב, כפי שציינתי בגוף המאמר: “ועוד יתבאר (ג, יג), שרצוננו ורצונו של הנבדל מכונים ‘רצון’ בשיתוף (מילה רב משמעית) ואין דומות (דמיון) בין שני הרצונות” (מורה נבוכים, חלק ב פרק יח, הדרך השניה) וזו דרכו הק’ תמיד. דרך המלך.

לדעת הרמב”ם, כשאנו מתפללים, אנו לא מפעילים ‘אלוהות’ ולא עושים ל”ע סדר בשכל של הקב”ה ח”ו. לא במילים אלו ולא במילים מכובסות אחרות, אלא הרמב”ם מלמד אותנו, שתפילה היא ממש תפילה, “שומע תפילה עדיך כל בשר יבואו”, “ואזניו אל שוועתם”, “שמע קולנו ה’ אלוהינו חוס ורחם עלינו” וכו’, אלא שאין מטרת התפילה להבין כיצד יש או אין שינוי ברצונו ית’, כי המילה ‘רצון’ – היא רב-משמעית (שם משותף) בהקשר ליחס ביננו לבינו ית’, ותפילה היא ממש תפילה, לא פיקציה ח”ו, הגם שאיננו יכולים להסביר כיצד זאת, וכפי שכותב החזון איש, שזה סוד כמוס שאיננו מבינים אותו, אבל הכינור תלוי על כל לב והוא יכול לפרוט לקב”ה מליבו והוא ית’ מאזין לו כמו אב המאזין לבנו ילד שעשועיו וטיפוחיו (הלשון ברוח דבריו שם), אך העובדה שאנו לא יודעים כיצד זאת שיש שינוי ואין בו ית’ חיסרון מחמת כן, איננה גורמת לנו ודוחקת אותנו ליצור ולבנות “קונסטרוקציה אלוקית” כדי להגן על עצמותו ורצונו ית’ מפני שינויים כאלו ואחרים, כדי “להרוויח” שהשינויים לא חלים בעצמותו ית’ אלא “רק” באלוהות וכו’ [וכידוע ואינני רוצה להאריך כאן בזה], כי אין מכך באמת כל רווח, שהרי אם אין שינוי בעצמותו, כלומר ברצונו שהוא עצמו, אזי מי החיל את השינוי, אם תאמר – אלוהות, על זה נאמר “יבחר לו אלוהים חדשים” וזו עבודה זרה! כפי שמתריע רמח”ל על כך ממש בריש “מאמר הויכוח” בלשון זו. ואם תאמר שאין כל שינוי ברצונו באמת, אזי תפילה היא ח”ו פיקציה ותו לא, וגם אם תאמר 1000 (!) פעמים שאנחנו משתנים וממילא אורו מגיע אלינו, ולא הוא משנה את רצונו וכו’, אתה אומר למעשה שהוא ית’ מוגבל ומייחס לו אין-אונים, דבר שהרמב”ם מתריע עליו במורה תכופות, ואתה טוען בכך, שהוא ית’ כמו פסל מטפיזי ל”ע ולא אל רחום וחנון מאזין תפילה ואל שוועתם ישמע ויושיעם, כי לדבריך (לא אתה השואל כאן, אלא השואל התאורטי), הוא לא מאזין והוא לא מושיע, רק הכל נעשה באופן דממילא בצורה מכנית קונסטרוקטיבית, על ידי האור שפתחת אצלך ואז נשפע עליך, לא שהוא רוצה בכך, ומשנה רצונו בגלל תפילתך ונותן לך מידו הפתוחה והרחבה, וכשאתה אומר, פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון, אתה סבור שזה רק משל, אבל הרמב”ם סבור שהוא כך ממש, ה’ הוא בעל חסד ורחמים דיין ושופט צדק, כלומר לא האלוהות שתחתיו והוא עצמו לא משתנה ונותר פסיבי לגמרי, אלא הוא עצמו! דיין ושופט צדק, אני ה’ עושה כל אלה. ואז ממילא התפילה שלנו כך, היא אמתית כי תפילה היא לא משל אלא היא עובדת ופועלת באמת.

בקיצור, רבנו הרמב”ם מגן כמו חומה בצורה העומדת לעד על כך, שהוא ית’ לא כמו בן אנוש והוא לא מתפעל ומתופעל על ידי רגשות מתחלפים כשל בני אדם ועם זאת הוא אב הרחמים, מתי שהוא קובע שהרחמים הם הרלוונטיים כעת כדי להביא את האדם לאושרו, וכן להיפך בשימוש במידת הדין והכעס וכו’, והתפילה היא תפילה ממש שה’ שומע לנו ומשנה את רצונו ועם זאת אין זה שינוי ברצונו כשלנו כך שאין כאן חסרון בו, כי אנו מבינים שכל השאלה של חסרון בו מחמת שינוי, הוא רק שאלה של שכל, ואיזה שכל? השכל שלנו, שבתוך 4 הקירות של הגולגולת האנושית שלנו, אבל אם אדם מתבונן בכך ומבין סוף כל סוף, שהוא ית’ לא מוגבל להבנה של השכל שלנו כי הוא ברא את השכל שלנו ואת מגבלות השכל שלנו (צמצום) ומגיע לידי בגרות ובשלות ומבין שהוא ית’ לא מוגבל מחמת מוגבלותנו, אזי האדם נרגע ומבין שהוא עומד לפני בורא עולם והוא שומע אותו ועושה את רצונו לפי הנראה בעיניו לעשות עבור אושרו של האדם המתפלל אליו, ועם זאת, אין בו ית’ כל חיסרון, כי רצוננו ורצונו הם רצון רב משמעי. כל זה למדתי ממורנו הרמב”ם.

אבל יש שחלקו על הרמב”ם, ואמרו, באמת הוא כמו שאמר אריסטו, שכל שינוי הוא חסרון ולכן ח”ו לומר שה’ משתנה מרצון אל רצון, רק כשרצו להבין אם כן מהי תפילה ועבודה וכו’, אמרו שהתפילה היא לא לעצמותו ית’, כי הוא לא משתנה אלא הוא [ל”ע] קפוא בשמריו [ח”ו], אלא אנו מתפללים לאלוהות שתחת לו ח”ו, כך הם אמרו וחשבו שבכך הם ניצחו את הרמב”ם והביאו לעולם היהודי תובנה גבוהה יותר משל הרמב”ם ולעגו לו ואמרו, שבערוב ימיו הוא חזר בו והסכים לדבריהם וכו’, ובזה קבעו את התפיסה של אריסטו ובזה קבעו גם שהתפיסה של התפילה אצל הרבה מאתנו, היא תפיסה של איזושהי הפעלת אלוהות באופן שהוא ית’ עצמו לא שייך לזה, שהרי הוא לא משתנה, וכל זה בא להם כי עזבו מקור מים חיים, את משה, ממשה עד משה לא קם כמשה, את רבנו הרמב”ם, רבי משה בן מיימון הדיין הספרדי.

דע, שאני מאמין בקבלה בכל ליבי ומאודי ולומד וכו’ כפי שלימד אותנו רמח”ל וכפי שלימד אותנו הגר”א, ומי שלומד קבלה כפי שרמח”ל מסביר אותה, כיון שרמח”ל הוא תלמיד מובהק של הרמב”ם, כפי שכל רואה רואה, אזי הוא הולך בדרך המסורה לנו ממשה (רבנו) עד משה (בן מימון), וממשה (חיים לוצאטו) עד בוא אליהו (הגר”א), והוא בדרך הישרה והנכונה, דרך המלך, והוא לא עובד איזושהי אלוהות שניה, אלא הוא עובד את ה’ ב”ה, את מי שאמר והיה העולם, את האחד והיחיד והמיוחד, או כלשון רבנו ה’נפש החיים’, תלמיד הגר”א: את ‘האדון יחיד’.
מקוה שעניתי לשאלתך. בברכה,

רציתי לשאול:
האם דעת הרמב”ם היא גם כך? ואם כן, האם בגלל זה לא מומלץ לקרוא ‘מורה נבוכים’?