ר’ מאיר היקר, דורש אמת ואיש אמונה,

אם תבין את דברי הלשם כך, שהוא סובר כביכול שהייתה איזו תחילת זמן שבה חודשו הספירות, ואחר כך חזר והתאחד עימן, כפשוטו – נמצאנו אומרים דברים חמורים מאוד, שאין הדעת והאמונה סובלות:

א) לפי זה, אתה מייחס ללשם סברה שיש למעלה עניין של זמן. והרי הלשם עצמו כותב בכמה מקומות שדברי הרמב”ם ב”מורה הנבוכים” הם לו נר לרגליו בענייני האמונה, והרמב”ם כותב שם במפורש שהזמן עצמו נברא עם בריאת העולם – ואין למעלה, בעליונים, שום שייכות למושג זמן כלל.

ב) אם נבין בדבריו כפשוטם, משתמע חלילה שהייתה שם תנועה – שהקב”ה לא היה בהתלבשות הספירות, ואחר כך נתלבש… האם יעלה על הדעת לומר כן? אפילו ילדה בכיתה ב’ תחייך למשמע רעיון כזה. הרי דבר פשוט אצל כל העוסקים במחשבת ישראל, ובפרט כדברי הרמב”ם במורה (וכפי שהלשם עצמו מעיד שהוא מסכים עמו בזה, וכפי שציטטתי בספרי ‘קדוש וברוך’), שתנועה שייכת אך ורק בחומר וגשם – לא במציאות העליונה ולא בבורא יתברך.

ג) גם ידוע שהלשם היה תלמיד מובהק לדרך הגר״א, והגר״א עצמו כותב בפירוש, שאין למעלה שום תנועה, אלא הכל אחדות פשוטה, בלי שינוי ובלי ריבוי. עוד כותב הגר״א שכל הספירות וההנהגות העליונות – כולן מאוחדות תמיד בייחוד גמור, והם דבר אחד ממש. הפירודים – רק מצדנו, מצד תפיסת האדם, ואנו הם שצריכים לייחד את המבט שלנו כלפי שמיא. דברים אלו הבאתי גם במאמר נפרד בבלוג רשימות תורניות.

לכן, הפירוש הנכון בדברי הלשם הוא, שלאחר בריאת העולם – גילה ה’ יתברך את שמו יתברך לנבראים, את שם הוי”ה, שהוא ליבת ההנהגות וכל השמות כולם. ומצד הנבראים, ניתנה רשות לפנות אליו דרך שם זה – כלומר, זוהי התחברות הנגלית מצדנו, ולא שינוי או חידוש למעלה חס ושלום. כפי שכתב נפש החיים – זו “התחברותו לעולמות”, לא מצד מהותו, אלא מצד גילויו כלפינו.

הלשונות בקבלה – לעולם אינם כפשוטם. אין זה מועיל לדייק בלשון ולהחיל עליו גשמיות, אלא יש להבין את הציור שמאחוריה, ואחר כך להסיר את המילים ולשמר את המהות, כפי שנאמר “באובנתא דליבא תליא מילתא”.

ומכאן האזהרה: אסור ללמד קבלה או ללמוד קבלה למי שאינו ראוי לכך, שאינו יודע לפרש לשונות רוחניים ואינו יודע לסלק הגשמה. במקום שנגמרת הפילוסופיה – שם מתחילה הקבלה, כדברי הגר״א. ומכאן הזהירות, כפי שכתב הרמח״ל בפתח מאמר הוויכוח, שמי שאינו שומר עצמו עלול ליפול ח”ו לשתי רשויות, למינות ולדברים שאין הדעת סובלתם, וכדאי לעיין בכל דבריו שם.

באמונה ודעת נכוחה,
בברכה של יראת הרוממות בדברי קבלה וסוד,

כבודו כאן כתב בזה”ל:
“…לכן, אומר הרמב”ן, אסור לתת שום כוח חיצוני לספירות הקבלה, כביכול הם בשלב מסוים כלשהו היו או שיהיו חוץ מאור א”ס ב”ה, כי אם אנו אומרים שהם כוחות נבראים, או שהם כלים, או שהם בעלי דעה ובינה יתירה, ויש בהם פעולות בדומה למלאכים, הרי שהמשתחוה במשכן בו יש השראת שכינה שנאמר ‘וּכְבוֹד ה’ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן’ (שמות מ, לה), וכבוד ה’ הוא שכינה, מלכות – המתפלל בו, הרי הוא עובד עבודה זרה ממש (פירוש הרמב”ן לבראשית מו, א), כי הוא משתחוה ומתפלל לקדושי עליון נבראים או נאצלים שהם לא עצמותו ית’”.
“ולמדנו אם כן מהרמב”ן, שאי אפשר לומר על הספירות שהם משהו או מדרגה כלשהי חוץ ממנו ית’ או כל חילוק אחר וכל שכן שאסור להגיד שהם נבראות ולא נאצלות [אפילו אם אומרים בפה שהם חוץ ממנו ית’ אבל הם ממש אחד איתו בייחוד גמור, אפילו שהם לא ממש הוא והם לגמרי מאוחדים עימו… כי אלו דברים הנאמרים בפה אבל לא נתפסים בלב וכל שכן לא בשכל, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא], ורק מותר להגיד, אומר הרמב”ן, שהספירות הם עצמותו ית’ ממש, מלכתחילה, כי המה התארים החיוביים הנאמרים עליו ית’, כשיטת ר”ח קרשקש, רמח”ל והגר”א. לא משהו חוץ ממנו ולא שחלק שבהם וכלי שלהם הוא חוץ ממנו ית’, והוא מתייחד עם הכלים שברא והוא אחד איתם… כי האומר כן ומתפלל כך, אומר הרמב”ן, הוא עובד עבודה זרה, כפי הסוג הראשון של עובדי עבודה זרה, שהיו מאז ומעולם באנושות ועד ימינו אלה”.

מפורש כאן שגם אם אני נותן שום כוח חיצוני לספירות הקבלה, שכביכול הם בשלב מסוים כלשהו היו או שיהיו חוץ מאור א”ס ב”ה, והם כוחות נבראים, או שהם כלים, או שהם בעלי דעה ובינה יתירה וכו’ הרי הוא עובד ע”ז ממש, כי הוא משתחוה ומתפלל לקדושי עליון נבראים או נאצלים שהם לא עצמותו ית’.
וכן מה שכתב כבודו שאסור לומר שהספירות נאצלות אבל הם כשלעצמם חוץ ממנו ורק ע”י יחודו עמם אז הם ממש אחד, וכ”ש שאסור לומר שהם נבראות וכו’.

ועכשיו מה נעשה עם בעל הלש”ם שלשונו לא משתמעת לשני פנים. ולא נראה גם שהלש”ם כתב את דבריו בסתר המדריגה כלל וכלל. והנה דבריו:

…”שכל הספירות כולם שהם כל הנקודות והאצ’ וכו’ הנה הם כולם מחודשים ממש. כי היה זמן אשר לא היו הם כלל”

“וכן צריכים אנו לדעת ג”כ מאוד כי כל מציאותם גופה אשר נתחדשו כנז’ הנה מצד עצמם הם אינם אלהות כלל וכלל ח”ו וכו’ אמנם אחר התיקון וכו’ הנה מתלבש המאציל ית”ש בעולם האצילות כולו ומתייחד עמהם ביחוד עצום מאוד עד שנעשים כל הי”ס דאצילות חד עמו ונעשה ונקרא כל האצי’ לאלהות גמור ע”י יחודו בהם. וע”ד הגוף של האדם שנעשה כולו חי ע”י הנשמה שבו וכו’ כן עיקר האלהות שבאצילות הוא תמיד רק מהמאציל ית”ש אמנם נעשה כל האצילות עצמי ג”כ אלהות גמור על ידו” וכו.
וחוזר על כמה וכמה פעמים בדרושו יעו”ש.

הרי לנו להדיא שהוא סובר המאציל ית”ש לחוד וספירות לחוד. בלשון ברורה. וזה ההיפך מהרמב”ן הנפלא שלקחתי לי לתכשיט ולזיכרון עד.
נ.ב וכן דעת רבינו הבא”ח בספרו עוד יוסף חי פרשת ויגש (חוט המשולש).

וכן מה שהרב הביא בספרו ‘קדוש וברוך’ עמ’ 209
“הערות הלשם על ספרא צניעותא עם פירוש הגר״א מהדורת ווילנא תק״פ, ושם בעמוד ע״ג ע ל
לשון זו של הגר״א ״לכן מדברים דרך משל ואינן מבינין כלל״ מעיר הלשם בכת״י; ״לא זכיתי להבין
דבריו הקדושים, הלא גם הרשב״י ע״ה בהאדרות וכן בספרא דצניעותא מדבר גם כן רק בלשון הזה,
ולא עוד, אלא שגם שלמה המלך ע״ה בשיר השירים אינו מדבר גם כן אלא בלשון הזה, ואיך אפשר
לתלות כל סגנון הלשון שאנו מדברים משום שאין אנו משיגים, הלא אנו מדברים הלשון ממש
כמו כל אותן די רוח אלהין קדישין בהון״. וכמו שכותב הלשם גם במקום אחר (הובא בהערות לעיל):
״וא״כ הרי אין לנו לדאוג ולחוש על זה כלל, מאחר שכל עסקנו הוא רק באותו הלשון שהשתמשו
בו כל אינון די רוח אלהין קדישין בהון. וכן קבל משה מפי הגבורה כי הוא כל התוארים שבתורה.
ודי בזה״ (לשם שבו ואחלמה, ספר הדע׳ה, חלק א, דרוש ה, סימן ז). ונמצא, שכשם שהוקשה ללשם
האמור בליקוט הגר״א כאן, כלשונו ״לא זכיתי להבין דבריו הקדושים״, כן הוקשה ללשם הליקוט
׳בענין הצמצום׳ שבמהדורת ווילנא תרמ״ב(כפי שהובא באריכות לעיל) עליו כתב, שכתבו תלמיד לא
נודע מי הוא.]”

וגם אני הקטן אם יורשה לי לומר; שכשם שהוקשה ללשם האמור בליקוט הגר”א וכו’ כן הוקשה ללשם ענין הספירות שהם נאצלות באופן שמצד עצמם אינם אלהות כלל קודם שהתייחדו עם המאציל ית”ש.

אשמח למענה אמיתי מכבוד הרב.
בשורות טובות ישועות ונחמות לאוי”ט אכי”ר.

מאיר מלאכי יצ”ו

שלום,

ראשית, האר”י הציב בראש כל, שדבריו מבוססים על הרמב”ן, שלכן ציווה על תלמידיו לא ללמוד קבלה שאחר הרמב”ן כי היא עם טעויות ל”ע, רק את דברי הרמב”ן.

שנית, אי אפשר להבין אר”י ללא רב ומורה, כי אז עובדים עבודה זרה מבלי משים ופוגמים מאוד, וכפי שאמר רשב”י בזוהר אל “לא תעשה לך פסל מסכה” בנוגע לספירות, והבאתיו בספרי ‘קדוש וברוך’, ראה בלשונית ‘ספרי המחבר’ בבלוג כאן.

הספירות המה שמותיו ית’, ושמותיו ית’ המה גילויים ממנו, וככל שהגילוי כלפינו הנבראים ממנו ית’ גדול יותר, הספירה יותר מאירה אלינו והיינו ספירת תפארת, שם הויה, שאף על פי שכתר גבוה בספירות מתפארת, אבל היות ותפארת, הויה, נגלה יותר כלפינו, אז היות והגילוי גדול יותר, השם, שם הויה, מאיר יותר, כפי שכותב הגר”א ומדגיש שוב ושוב, וכל זה מצידנו – כמו שמבאר תלמידו ה’נפש החיים’.

בקיצור: הספירות אינם נבראים ח”ו, אלא הם שמות הנאחזים בשם הויה, שעוד קודם שנברא העולם היה הוא ושמו המיוחד אחד. ושכינה היא עצמותו ית’ כפי ההגדרות מבוארות במאמר כאן, לא אשתו ח”ו – שלחשוב כך (אשתו) זו עבודה זרה.
ושם הויה הוא שם העצם המורה על עצמותו ית’, כפי שמבאר הגר”א, וכשאנו פונים אליו ית’ אנו פונים אליו ית’ ממש בקריאת שם זה, הויה, שבו הוא ית’ התגלה אלינו כלפינו מצידנו הנבראים, כשם תואר וכשם עצם (ראב”ע והגר”א).

והיזהר לנפשך מאוד, כי טעות בזה הוא עבודה זרה ואין לנו אלא דברי רבותינו הרמב”ם, הכוזרי, אור השם (רח”ק), רמח”ל, הגר”א והנפש החיים.
בהצלחה!