חיים שלום,
אכן כך, מצד אחד להבין ולהכיל ללא נקיטת צד וביקורת, ומצד שני לכבד את האדם כפי שהוא ומה שהוא אדם, בכנות.
יש”כ גדול!

שלום וברכה,
אני רוצה להגיב לדברי גבריאל.
בראשית דברי אכתוב, שגם אני לא מומחה ולא לוקח אחריות אבל אכתוב מה שאני חושב.
נראה שהתכוונת לגבי עזרה לאחרים, וטענת כמה טענות ורציתי להגיב על תחילת דבריך, שאנו לא מומחים ולא מקצועיים, וכל דבר שנעשה ונאמר, יאמרו אח”כ: זה מה שקלקל והרס, או זו היתה הטעות, ונאמר על כך:
א. מי שלא עושה, לא נכשל. וכבר מסופר על אותו אחד שישן מערב שבת עד מוצ”ש בשביל לא להיכשל בחילול שבת… ולגבי טענת מה יאמרו שיאמרו… זה כלל גדול בחיים … שיאמרו מה שיאמרו…
אבל היות ואנחנו לא בעלי מקצוע, כמובן שאנחנו לא נוכל ליטול עטרה כזאת לעצמנו, אלא מאי… זה שצריך מומחה, זה לא אומר שאי אפשר לדבר עם אותו אדם כלל או שיש להמעיט בדיבור איתו ח”ו. הוא צריך בוודאי שידברו איתו [אולי לפעמים הוא ידחה אבל הוא צריך יחס טוב].
נכון, יתכן והוא צריך עזרה מקצועית ואולי לא אבל יש לתת לו תמיכה ולפחות להראות שאיכפת ממנו ושמבינים אותו ושלא כועסים על החרדות שלו….
יש הבדל בין לפתור את הבעיה שלו, לבין להחמיר את מצוקתו או חס ושלום להעליבו…
חום ורגישות, כמעט כל אדם יכול לתת. ומאור פנים וסבר פנים יפות לכל אדם, ק”ו לאדם עצוב שאני פוגש, שאני לא יודע מה האבחנה שלו, אולי סתם דבר מה מעיק עליו. עאכ”ו אם אכן סובל מאיזה חרדה וחוסר בטחון עצמי, כמה שיכול לעזור לו סתם חיוך ומילה טובה, וכבר אמרו חכמים, גדול המלבין שיניים לחברו וכו’
וגם אנו יכולים להשקיע יותר מזמננו בחיפוש מזור ויועץ ועצה וכפי שציינת שזה לא פשוט, אבל מה, אם תהיה על אי בודד ותראה פצוע פיזי, האם לא תנסה לעצור דימום או לחבוש?
כמובן שצריך ידע לפחות בסיסי לשם כך
אבל גם בתחום הזה אפשר להשיג ספרים וללמוד ולפחות להבין ברמה מסוימת
ותופעות אלו קיימות בכל העולם ומדברים גם על התמודדויות המשפחה של הסובל

ותשועה ברוב יועץ וראיתי שהרב מורסקי שליט”א כתב כמה הפניות וכאן המקום להודות לו על הבמה החשובה ועל זיכוי הרבים
דוד

שמחתי לתגובתך, תודה!

דוד שלום, ראשית אני לא רב וכו’, אני אדם שלמד ולומד (בלנ”ד) תורה בס”ד, ‘רב’ בלשון הקודש זה מלשון ריבוי, כמו ‘ורב’ (על בני ישראל במצרים) ו’הרב שלי’ הכוונה – הרב שמרבה אותי, מלמדני, מרחיב את דעתי ומביאני אל הטובה ואל הרווחה ומשכילני בדרך אמת עד שאני עומד על רגלי ללא קביים וממשיך להתרבות, ריבוי הדעת, מרבי, ועובד את ה’ מתוך אמונה וידידות, אהבה ויראה. ואם לזה התכוונת, אזי אני צריך ללמוד ממך, כי עדיין לא הגעתי לכדי מידה זו של הכרת הטוב וייש”כ.
לענינינו,
ההערה שלך נכונה וכואבת ומתוך לב כאוב ואני מזדהה עם הדברים ולמד מהם.
תודה

אתה צודק. ראשית בלי ביקורת עצמית. ביקורת לשם ביקורת [ותכופות – גם שלא לשם ביקורת!] היא לא מועילה ובדרך כלל היא הרסנית ואין בה כל תועלת.
דבר ראשון, אתה בסדר. תשנן לעצמך שאתה בסדר. ללכת בעולם עם תסכול ורגשות אשם וביקורת, נקיפות מצפון ותחושות תסכול, זה אסור. זה מצער את האדם, וכשיהודי מישראל בצער, שכינה בצער.
אך אינך צריך – לא להיות ברגשות אדם וביקורת ותחושות שאתה לא בסדר בשביל שהשכינה לא תצטער, כי אז יהיו לך רגשות אשם חדשים, בגלל שציערת את השכינה… אלא הכוונה באמירה שהשכינה בצער, היא ללמדנו ולהביננו בינה כמה ה’ אוהב שאנחנו בשמחה, שאנחנו מרגישים טוב עם עצמנו ופועלים מתוך חדווה ורעננות הרוח והנפש והרחבת הדעת, ומתוך כך להבין, שה’ לא צריך שיחזיקו אותו ויתמכו בו ונהיה ח”ו כמו קוזקים שלו… אלא ה’ רוצה שלנו יהיה טוב והוא מחזיק אותנו והוא תומך גורלנו באהבה (לא ילד-הורי אלא הורה לילד).

במקרים כמו שתיארת כדאי להתקשר ל’עזר מציון’ מחלקת נפש כאן

צריך לדעת לקבל עזרה, וגם אם קשה לקבל עזרה לא לבוא בטענות וביקורת על כך, אלא לחמול ולאהוב ולסייע ולהגיב באופן מתון, גם אם בפנים בוער, ולהישאר רגועים ושלווים, גם אם זה חיצוני, ולשכנע בידידות ובאהבה ללכת להתייעץ ולקבל עזרה וטיפול, ולהתפלל ולדבר עם ה’ ולבקש ממנו כדבר בן אל אביו אוהבו כפי שהרחבתי במאמר אחר.
אני מצרף לכאן את הנייד שלי אם זה נדרש 054-8423649

ידידי אברהם שלמה וידיד בית ישראל, ה’ ישמרך ויחייך, ויחייך לך באור פניו סלה,
מריבוי התגובות כאן ובאופן מיידי לאחר פרסום מאמר (פוסט) זה אני למד, שהנושא די בוער בציבור שלנו, החרדי.
נהניתי מדבריך ומהארת מאמר חז”ל באור אמת, ואני רק כמוסיף על דבריך היקרים, ברשותך, ומחזקם.

כשרוצים להגן על אידיאל חשוב וטוב, לבל ימוט, עלולים לפתח גסות הדעת וגסות המידות, אגרסיביות, נרקיסיסטיות ושלל מידות שהם הפך פיתוח האישיות הבריאה, העדינה, החומלת, השלווה, המיושבת בדעתה והרוגעת בים של טוב לב, מה שקוראים רבותינו הקדמונים: אדם בעל מידות טובות.

אם באידאל חשוב וטוב הוא כן, כיצד הוא נראה בהגנה על תורתנו תורת אמת בת 3333 שנה שאנו עמלים להעבירה במרוץ הלפיד להאיר ליבות דורנו והדור הבא אחרינו, נכדינו וניננו?
ואם שאלה זו נשאלת על ימים רגילים יחסית, מה נענה לשאלה זו, אבתריה חורבן השואה האיומה בה אבדו מיליונים מיקירנו ועלו בסערה השמימה ולקחו כל מחמודות נפש ורוח, נשמה ותורה, ויחרדו כל חכמי לב כיצד לשקם חורבן יהדות אירופה שהוא חורבן התורה, הלב נפש ונשמה של הכלל ישראל?
ההגנה על כל הקדוש והיקר לנו אחרי השואה מתוך חרדה קיומית אקוטית להצלת הכלל ישראל והתורה לבל תשכח מפי זרעו הביאה עלינו כמו פורענות נוספת ל”ע, עליה לא חלמנו. היא גרמה לנו להיות תדיר בחרדה ובשמירה על האידיאל הקדוש בן 3333 שנה, והפכנו להיות, תכופות, כמו ל”ע קוזקים של הקב”ה, כביכול לבל ימוט הוא.
ותדיר, כדי ליצור מסגרות, להעמיד חומות ולבנות מבצרים, השתמשנו בכלים כבדים וגסים, באגרים (מחפרון עם פטישון במשקל כמה טונות), טנקים וכדומה, שנתנו את אותותם על הדור הבא. זאת כי מחמת החרדה הקיומית לגורלה של תורה ושל עולם התורה, דיברנו שלא ברוגע, כעסנו, הפגננו, צעקנו בקול, וגם בשקט (וזו צעקה כואבת יותר), לחצנו, דחקנו, הפעלנו באופן מניפולטיבי והשתלטנו, עווינו חטאנו פשענו, וכל זה מתוך הכרח וכוונה טובה עם מטרה קדושה כדי לשמר ולהגן, לשרוד ולנטור את הירושה הגדולה בת 3333 שנה אותה אנו נושאים על גבינו השפוף למען שמו באהבה, ולא סתם ממידות נלוזות ח”ו.
ושמעתי בימי בחורותי באוזני מאחד מגדולי המחנכים בן הדור שעבר, שסיפר כי הוא שוחח פעם עם הרב שך זצ”ל שאמר לו “אני יצרתי מסגרות, ואתם מחנכי הדור הבא תפקידכם הוא להכניס לתוך מסגרות אלו תוכן ולנפוח בהם נשמה חיה”. והם הם הדברים.
מסגרות – זו חובה, מבצרים – זה הכרח, הגנה – זה דבר שאי אפשר בלעדיו, אבל חינוך ילדים זה לא מלחמה!! ילדים זה לא מטרה לחיצי לחץ וחרדה, תוקפנות ולעג, ותלמידים הם לא בשר תותחים, גם אם המטרה היא קדושה. לא בגלל שום סיבה אלא בגלל שילדים לא נועדו לזה. ילדים הם ילדים. טובים, רכים ותמימים, עם עיניים נוצצות.
חינוך זה שלווה, חינוך זה רוגע, חינוך זה להסתכל על החניך בעיניים ולקרוא את הרגשתו מתוך לב חומל ואוהב, מתוך רגש של שמחה וידידות, מתוך אריסטוקרטיה של קדושה.
אחד מגדולי המחנכים בדור אחרון! – רבינו החזון איש זצ”ל – כותב:
“מן המפסידים היותר עיקריים, היות מלמד לרבים בלתי שלם במידותיו. המחנך הבלתי שלם, הפסדותיו כפולים: בצד אחד אינו יודע תורת המוסר ואינו יודע על מה להקפיד, ומשגרם (=משגר אותם) בהנהגות מגואלות על פי תורת המדות מבלי משים, ואף אם לקחו טוב ונכון, אחרי שאין תוכו כברו אין דבריו נכנסין אל לב החניך ולא עוד אלא שלומד ממעשיו יותר משיעוריו והתייחסות הרב לתלמידיו דורשת תכונות תרומיות ומיצוי המידות וכאשר מיסר את תלמידו בביטוי גס וזעקת רוגז על העול אשר עשה, מתערב כאן רע וטוב – אם יש כאן תועלת תוכחה והחניך מתעורר על חטאו וגומר בלבו שלא לשנות חטא זה, יש כאן ענין רע שהחניך מתרגל בגסות ובקפדנות המקבל מרבו שרואהו משמש במגונות אלו בשעת תוכחתו וגדול שימושה יותר מלימודה, והתלמיד מחקה תמיד את רבותיו ועל הרוב גם התוכחה לקויה כשמתלווה עמה ממדות הלא טובות וכאשר יתמיד החניך לעמוד לפני מחנך בלתי שלם, יתמיד לנחול מדות הרעות מן המחנך ובהיות המחנך מחזיק עצמו לאיש השלם כליל מדות הטובות וכל גנותות שעושה, הן נעשות בגאוה ובוז, גם חניכו מתרגל בתעתועיו לעשות תועבות על טהרת תרומה והמחנך הזה יפרה וירבה תולדותיו כדמותו וכצלמו, ובהיות המחנך ריק מחכמת התורה בעמל ההלכה ונכשל על ידי זה בצללי התנגדות לבעל הלכה נוחל ומנחיל גם לחניכיו פרי עונו“. עכ”ל (ספר אמונה ובטחון לחזו”א, ד, טו).
אם כן עלינו לשוב בתשובה. והתשובה הראשונה היא לטפל בעצמנו, בנזקים שנגרמו לנו באונס או בשגגה (ברצון – ודאי שלא היה) ממחנכינו השונים לתקופותיהם, להרגיע את רוחנו, להרגיש שאנחנו בסדר, שאנחנו טובים, שה’ אוהב אותנו וצר בצרתנו, שאנחנו רק בני אדם ולא ניתנה תורה למלאכי השרת, שאין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ, שרגש ונפש בריאה זה פנימיות, שהנפש היא כסא לנשמה ואנו חייבים נשמה בריאה על נפש בריאה, וככל דברי גדול-דורנו זה, שנטע ה’ בנו מן שמיא באופן פלאי, ר’ גרשון אדלשטיין שליט”א, ואחר כן, עם כל הקשיים שעודים עלינו בחיים, יש לנו כח, לב, רגש ומח לפנות לחניך, לילד, לילדה עם מבט אוהב בעיניים וראייה חומלת, ולהרגיש את עצמנו כשאנו מחוברים לעצמנו ולהרגיש מתוכנו את ילדינו ולהיות מחוברים אליהם באהבה וחיבה, בעדינות ובזוהר עילאה, ברגישות ובנחישות של רוגע, בשמחה ובידידות כנה, מכבדת ורוגעת, מתוך ים של שלווה אינסופית מידו הפתוחה והרחבה, האוהבת והמלבבת של ה’ ית’ וית’.

זו החזרה בתשובה של הדור הזה:
כנות, רוגע, שלווה, חיבה, ידידות, עדינות, עומק, הבנה, שכל, פשטות, ענווה, ומעל הכל אהבה, ודבר נוסף – אהבה, ועוד דבר חשוב מאוד וקריטי – אהבה, אבל הרבה (זו לא מילה)!
באהבה,

תודה

תודה