יש”כ, זה יכול להביא תועלת לנדרשים לכך.

שומע את הזעקה. נוגע ללב.
אם אין לך כל ברירה אחרת, וכפי שכבר ציינתי בתוך המאמר, אל תפסיק את הטיפול בריטלין.
המחשבה שאתה נותן להם חומר זה והבעיות שיש איתו, אינם צריכים לסובב אותך. גם כשאתה, בלית ברירה, נותן להם את החומר הזה, הידיעה שהוא לא הפתרון האולטימטיבי, תגרום לך בהכרח לנסות למעט בו ולייצר פתרונות אחרים, אבל במידה ואין לך כאלו, אל לך לבוא אל עצמך בטענות, היות ואתה עשית כל מה שיש לאל ידך וה’ הטוב יעשה את שלו.
בגלל שאין תמיד פתרונות אחרים, אין זה אומר שאין לדעת את האמת, שהחומר הזה הוא ברירת מחדל אחרונה. כשאנחנו יודעים זאת, אנחנו יוצרים שאיפה למעט בו ולמצוא פתרונות טובים יותר, אבל כשאנו מסתירים זאת ואומרים שזו תרופה וכו’, אנו מנצחים את הבעיה לתמיד.
אינני מכירך ואין לי מספיק מידע על ילדיך ומרקם הבית והחיים שלך, אבל אייעץ לך עצה כללית: שהילדים ילמדו במוסדות לימוד תומכים יותר ומתחשבים יותר במצב. שהילדים יאכלו, כמה שניתן לך לעשות זאת, רק מאכלים בריאים שאינם עתירי מלח ושאר מאכלים העלולים לגרום לסטרס ולחוסר ריכוז. רשום את הילדים לחוגים בהם יש הרבה פעילות, כמו התעמלות וכדומה.
ובעיקר אומר לך, ממבט של אבא, כמוני כמוך, אל תאשים את עצמך ואל תתבע מעצמך יותר מדי. היה ברוגע ובשלווה. סמוך ובטח על ה’ ית’. השרה רוגע ושמחה בבית, עליצות ושמחת חיים, עם חיוך גדול על השפתיים, גם עם בלב אתה דואג. החסיד צהלתו ושמחתו על פניו הגם שיש לו צער בלב בפנים (חובות הלבבות).
בהצלחה!

ראשית תודה על ההערה.
מבלי להיכנס לוויכוח בנושא – האם סמים כמו הסם ‘מתילפנידאט’ (Methylphenidate) הרשום בפקודת הסמים המסוכנים, שהוא החומר הפעיל בקבוצת תרופות ה’ריטלין’, הדומה בהרכבו הכימי ובהשפעתו לסם ‘קוקאין’ – כשהוא ניתן במידה מבוקרת לילד על מנת לשפר את תפקודי הקשב שלו, זהו דבר נכון או לא נכון והאם הסם הזה ניתן לקוראו ‘תרופה’ או לא – אלא גם אם נצא מנקודת הנחה שזה בסדר לתת לילד סם ושסם זה ניתן לקוראו בשם ‘תרופה’ ולהכלילו במשפחת התרופות המרפאות, השאלה שלי היא האם כשמגיע לפנינו ילד או נער חסר קשב עם מוסחות גבוהה והוא לא מצליח להקשיב לנלמד וליצור קשרים חברתיים נאותים ובעקבות כך דימויו העצמי יורד וכו’, האם זה אומר שיש לו הפרעה של קשב וריכוז. זו השאלה המרכזית שאנו דנים בה: האם יש מושג נוירולוגי של הפרעה כזו?
יתירה מכך, גם אם הסקנו שיש כזו הפרעה, ולו מפני שכך כתוב בDSM-5 היות ורוב הפרלמנט של הDSM הצביע בעד ההפרעה ונקבע שם שיש כזו הפרעה נוירולוגית, השאלה היא האם הילד העומד לפנינו אכן סובל מהפרעה זו?
יתכן מאוד, שהילד העומד לפנינו לא סובל מהפרעה זו, לא בגלל שאין כזו הפרעה, אלא אפילו אם נאמר שיש כזו הפרעה, אך יתכן מאוד שהילד פשוט יושן כל יום בשעה מאוחרת ולכן המוח שלו לא יכול להתרכז. יתכן גם שהילד חווה בבית מריבות בין ההורים או שהוא רב עם אחיו מריבות שמשפיעות על התפקוד הרגשי שלו דבר הגורם לו לדכדוך, שבתורו גורם לאי פניות לימודית. מכירים ילדים ונערים שלא יכולים ללמוד בגלל קשיים רגשיים ודכדוך? ואולי בכלל ישנם ילדים בכתה שמציקים לילד ולכן אין לו פניות לימודית? או שמא האוכל שהוא אוכל הוא ג’נק פוד או אוכל אחר שמפריע לו לריכוז כמו לדוגמה שימוש ב’מונוסודיום גלטומט’, שאחוז מסוים מהאוכלוסיה רגישים לחומר זה הגורם לבלבול וחוסר תפקוד מנטלי בעקבות צריכתו?
ובכלל, אולי יש לילד חרדות ואנחנו אפילו לא יודעים מכך כי הוא מסתיר את זה או בגלל שילדים החרדות שלהם לפעמים מתבטאים בחולמנות ובהייה, אפתיות ואי הקשבה?
מדוע אנו גוזרים על הילד בעקבות מבחן ‘מוקסו’ ו’טובה’, שהוא מופרע בהקשבתו? אולי הוא פשוט לא פנוי להקשבה בגלל כל האפשרויות שהעליתי כאן?
במקרה שיש לילד, אחד מהדברים הללו, דיכאון, חרדות, חוסר שנה, הרגלי אכילה גרועים וכדומה, ובמקום לטפל בבעיה הגורמת לו לאי פניות לימודית ויכולת ריכוז וקשב, אנו מלעיטים אותו בסם הזה (ריטלין), האם אנחנו מטיבים איתו? האם לא ראוי יותר לטפל בבעיה בעצמה?
האם כל נוירולוג או אפילו פסיכיאטר שמגיע אליו הורה עם ילד בתלונות על חוסר קשב והוא עובר מבחן ‘מוקסו’ או ‘טובה’, ובמבחן רואים שאכן יש לו קושי בקשב, האם כשהנוירולוג רושם לו ריטלין זה דבר נכון לעשות? אולי הילד סובל בכלל מדבר אחר, כפי שהצגתי קודם? הנוירולוג עוקב אחרי זה? אני יודע שהוא אפילו לא שואל על זה. מבחינתו הוא למד בבית הספר לרפואה, שחוסר קשב זו הפרעה שנמדדת במבחן ‘מוקסו’ והוא רושם על אתר ריטלין וקורא להבא בתור להיכנס…
ניתן לטעון מה אכפת לי אם יש לו דבר זה או אחר, תכלס’ הוא לא מרוכז וריטלין יפתור לנו את הבעיה!
אז ככה: א) אנחנו לא עובדים בשיטת ‘מצליח’ ובאופן חיצוני ושטחי. לדחוף לילד ריטלין כשזו לא הבעיה של קשב אלא חוסר הקשב שורשו אחר, זה אולי חיים קלים לדוחף, לא לילד. כעיקרון כל תרופה וכל שכן סם זה (ריטלין), לא ניתן אותו לא לעצמנו ולא לילד כל עוד לא התברר למעלה מכל ספק שאכן זו הבעיה, זו הדיאגנוזה, וזה הטיפול המיטיבי עבורו.
ב) במידה ואנחנו נותנים לילד ריטלין כשלמעשה הוא לא סובל מהפרעת קשב אלא הוא סובל מדבר אחר שגורם לו לחוסר הקשב, אנו עושים איתו עוול גדול. במקום לטפל בשורש הבעיה, לדוגמה לטפל בדיכאון שלו (הסמוי כנראה, כי דיכאון מגיב אחרת אצל ילד מאשר מבוגר שרואים אותו עצוב מאוד) או בחרדות שלו, בדכדוך שלו או בחוסר השינה שלו וכו’, אנחנו מדלגים שלב ופועלים בצורה בלתי מבוקרת ועושים מה שלא נכון לעשות, ובדרך כלל הדבר נובע רק בגלל שזה הקל ביותר. האם זה ראוי?

כל מה שכתבתי וכאמור, זה רק אם נסבור שיש כזו הפרעה לה קוראים ‘הפרעת קשב וריכוז’ שמקורה בבעיה נוירולוגית במח, אבל הרי יש הסבורים, שאין כזו הפרעה נוירולוגית. כלומר, יש כזה סימפטום שיכול להיות ילד במצב של חוסר קשב אבל אין כזו הפרעה נוירולוגית. וכלשון הפסיכיאטר (ילדים) ד”ר אבולעפיה כאן “מי המציא את ההפרעה הזו?” אם אין הפרעה כזו וכולה היא רק סימפטום אזי לעולם אנחנו צריכים לחשוב רק על השורש של הבעיה.
צריך לזכור, שהרבה מאלו שמקבלים ריטלין – החברותיות, שמחת החיים, היכולות הרגשיות ועוד שלהם – נפגעת. הם הופכים להיות ‘זומבים’ מהלכים. זה מותר לעשות? זה מוסרי? יש ילדים שמפתחים טיקים? טיקים זה לדעתי ביטוי ללחץ נפשי שלא מצליח להתפרק אלא רק באופן כזה, שהוא לא מעשה ולא פירוק אלא פירוק-תגובה, כוונתי, קצת פירוק ובעיקר תגובה ללחץ. זה סביר לעשות כך לילד?

ילד שסובל מדיכאון ואת הדיכאון שלו אנחנו לא רואים ולא יודעים אבל הוא סובל בפנים באופן שאפילו הוא לא מודע לכך, והביטוי החיצוני של הדיכאון הוא סוג של אפתיות וחוסר ענין וקשב, ואנחנו במקום לטפל בשורש הבעיה, במה שגורם לו לדיכאון וממילא לסימפטום חוסר הקשב, אנחנו למעשה עוקפים את הבעיה השורשית ונותנים לו לבלוע את הסם הזה, שקרוי תרופה, האם לא הגיוני יותר, שהילד יפתח כמעין ‘היפומאניה’? הדיכאון שואב אותו אליו, ואילו הסם גורם לו לתחושות משמחות ולחוויות של הארות קלות, אבל כיון שהדיכאון הוא האובייקט הקיים בנפשו (מכל סיבה שהיא), והתחושות של ה’האיי’ והשמחה והמרץ, הם רק תחושות מזויפות אותם גורם הסם, והם לא קיימות בתבנית הנפש של הילד, רק חיצוניות לו, אזי סביר מאוד שהילד יפתח מצבי רוח קיצוניים של דיכאון ושמחה, ואחר כך יאמרו שהוא נוטה למצבי רוח קיצוניים ויש מי שגם יגיע להפרעות במצב הרוח (היפואמניה ומאניה דיפרסיה וכו’).
אבל גם מבלי להגיע למצב חמור זה, האם הילד מרגיש בפנים טוב, כשהוא עם דיכאון או חרדות הגורמות לו לחוסר ענין וקשב, והריטלין מעיף אותו מעל לכל זה מבלי שהשורש טופל, זה טוב לילד? הוא לא סובל בתכלס’?

מלבד זאת, מי שם את עצמו פטרון לקבוע, שילדים שיש להם צורת מחשבה אסוציאטיבית והם יצירתיים מאוד ומבינים דבר מתוך דבר ויש להם נפש אומנותית יותר מאחרים וכשהמורה מזכיר אוטו למשל הם כבר נזכרים באוטו של החבר של אבא שלהם והם כבר עפים עם המחשבות שלהם למרחקים וכו’ כידוע, מי קבע שזה לא טוב? מי החליט שזו הפרעה? בגלל שהוא לא מקשיב למורה? אז צריך לבקש מהמורה להיות מעניין יותר ולא משעמם. בגלל שהמורה משעמם צריך לתת לילד ריטלין? ובכלל, רוב האנשים האומנותיים, היצירתיים, הממציאים, הגאונים וכו’ – הם הם אלו שכיום הנוירולוגים היו אומרים עליהם שיש להם הפרעה! לנוירולוג שהמציא את ההפרעה הזו יש הפרעה, לא לאדם היצירתי שחושב מחוץ לקופסה! זו לא הפרעה זו מתנת שמים!
והריטלין לפי מה שאנחנו רואים בעינינו מוחק את מתנת השמים הזו והופך ילדים כישרוניים ויצירתיים ל’זומבים’ מהלכים, שלבסוף באין ברירה פותחים להם ישיבות בהם כל הנערים צורכים את הסם הזה. פגשתי נער מישיבה כזו. הסתכלתי לו בעיניים. הכל כבוי. הֶרֶס. זה היה מזעזע!

סוף דבר הכל נשמע, אם יש לילד קושי צריך לטפל בשורש הקושי. אם יש חוסר קשב צריך לבדוק למה זה ומדוע, ומה שורש הבעיה. אם יש ילד שמגיב טוב לריטלין וזה הדבר הטוב בשבילו כעת לאחר כל הבירורים האפשריים, ניתן לו ריטלין אבל לא כתרופה כי זה לא מרפא כלום, זה אולי מזיק למוח כי זה סם ואיננו יודעים מה זה ישפיע בעוד כך וכך שנים על הילד ועל מוחו, אלא ניתן לו את זה, בדיעבד ובדלית ברירה אחרת, במינון הנדרש ולתקופת זמן קצרה וקצובה עד שהוא יעלה על דרך המלך בליווי שלנו ההורים, המטפלים והמחנכים.
וה’ יעזור שלכולנו יהיה קשב פנימי לילד “חסר” הקשב ושיהיה לנו אוזן להאזין לקצב הנפשי של הקשב האישי האינדיבידואלי של ילד הקש”ר ונזכה ונחיה ויהיה לנו כח ושכל לחנך דור לתפארת אמן ואמן.

אם על דברי אבולעפיה – נכון.
אם על התקציר שלי – תודה ויש”כ.

תודה!