שלום, ניתן להתקשר אלי לנייד: 054-8423649 או לפנות אלי במייל: a0548423649@gmail.com
בהצלחה

אשמח מאוד שהרב יצור איתי קשר בדחיפות במספר הטלפון 055674….
תודה רבה

ב”ה.
ציטוטים:
“כל הנמצאים, חוץ מן הבורא, מצורה הראשונה עד יתוש קטן שיהיה בטבור הארץ – הכל מכח אמתתו נמצאו, ולפי שהוא יודע עצמו ומכיר גדולתו ותפארתו ואמתתו, הוא יודע הכל ואין דבר נעלם ממנו” (רמב”ם, יסודי התורה ב, ט).
“וה’ ית’ אינו כוח בגוף העולם אבל (אלא הוא ית’) נפרד מכל חלקי העולם, והנהגתו יתעלה והשגחתו מחוברת לעולם בכללו חיבור – נעלם ממנו תכליתו (סופו, כלומר, הוא בלתי נתפס בשכלנו), וכוחות בני אדם מקצרות לדעתו (דעת בני אדם קצרה לדעת את מחשבות ויכולות ה’), כי המופת (ההוכחה) יעמוד על הִבדלו‍ֹ יתעלה מן העולם והִנַקו‍ֹתו‍ֹ ממנוּ, ו(מאידך גיסא) המופת יעמוד על מציאות מעשה הנהגתו והשגחתו בכל חלק מחלקיו ואפילו הדק הַפָּחוּת, ישתבח מי שנצְחַנו שלמותו” (רמב”ם, מורה נבוכים, חלק א פרק עב).
“ולא תחשוב שזה הדעת יסתור אותו אומרו ‘נותן לבהמה לחמה לבני עורב אשר יקראו’, ואומרו ‘הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם’, ואומרו ‘פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון’, ומאמר החכמים ‘יושב וזן מקרני ראמים עד ביצי כינים’, והרבה כמו אלו המאמרים הנכתבים הנמצאים, ואין בהם דבר סותר דעתי זה, כי אלו כולם השגחה מינית (השגחה כללית) לא אישית (לא השגחה פרטית), וכאילו (ר”ל וכביכול [שאין לו פה לספר כשל בני אדם]) הוא מספר (על) פעולותיו בהכינו (בכך שהוא מכין) לכל מין מזונו ההכרחי וחומר עמידתו, וזה מבואר נגלה” (מורה נבוכים, חלק ג פרק יז).
הרמב”ם כותב, שהשפע יורד מאת ה’ מגבהי מרומים (מורה נבוכים ב, יב; ג, מה) על כל העולמות ועל עולם הדומם, הצומח והחי לקִיומם וחִיוּתם, מהשכלים העליונים בעלי הנפשות העליונות (מו”נ א, עב; ב, ד-ה; ב, י-יא) הנשפעים מהשכלים הנבדלים (מו”נ ב, ד; ב, ו) כלומר, מהמלאכים (מו”נ א, מט; ב, ו; ב, ז; ב, י; ג, מה; פי’ ההגדות לרשב”א ברכות י, ב) ומהכרובים (מו”נ ב, ו) המכונים ‘פמליה של מעלה’ (מו”נ ב, ו. מקביל לספירות ג”ר וחג”ת נה”י), וכן מן ‘השכל הפועל’ (מו”נ ב, ד; ב, יב; ג, נב; יסודי התורה ד, ו. המקביל למלכות, עי’ פי’ הגר”א לס’ יצירה א, ט אופן א’ ד”ה והוא רוה”ק ופי’ לתיקונים אחרונים, צ, א ד”ה בריש הורמנותא דמלכא; רמ”מ משקלוב, ביאורים וליקוטים, עמ’ נג, מים אדירים עמ’ רפד; וכן, אמרי שפר, מהדו’ גרוס עמ’ 192; רלב”ג משלי א, ח; ואלשיך שמואל ב כב, יא) הנקרא גם ‘שׂרו של עולם’ (מו”נ ב, ו; ב, י; יבמות טז, ב), ועל ידי ‘פמליה של מעלה’ ו’שרו של עולם’ הוא ית’ מנהיג את כל הברואים, להם (למלאכים אלו) יש שליטה וידיעה מאת ה’ על כל העולם, וזו הסיבה שישראל מוזהרים לא לעובדם גם לא כאמצעיים (כאמור בדברים ד, יט; ראה מו”נ ב, ה; ב, ו; ב, י), ומלאכים אלו (מו”נ ג, מה) הם בעלי דעה ובחירה מעין כוח הבחירה של האדם אך באופן שונה שאיננו ידוע לנו, כי הרי הם עושים רק טוב (מו”נ ב, ז; יסודי התורה ג, ט), ראה בענין בחירתם לקמן אות כ”ה ואות מ”א.
וכותב הרמב”ם: “הנהגת זה העולם התחתון ר”ל עולם ההוויה וההפסד, אמנם הוא בכוחות השופעות מן הגלגלים (מהמלאכים, כנ”ל), וכבר זכרנו זה (כמה) פעמים. וכן תמצא החכמים ז”ל אומרים ‘אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל, שנאמר “הידעת חוקות שמים אם תשים משטרו בארץ”‘. ומזל יקראו גם כן הכוכב. תמצא זה מבואר בראש בראשית רבה, אמרו ‘יש מזל שהוא גומר הילוכו לשלושים יום, ויש מזל שגומר הילוכו לשלושים שנה’, הנה כבר ביארו בזה המאמר שאפילו אישי ההוויה (פרטי כל המציאות) יש להם כוחות (של) כוכבים מיוחדים להם, ואף על פי שכוחות הגלגל מתפשטות בכל הנמצאות, אבל יהיה גם כן כוח כוכב אחד מיוחד במין אחד” (מורה נבוכים, חלק ב פרק י).
מבואר בדברי רבינו הרמב”ם, שלכל עשב ועשב יש כוכב ומזל משפיע ומנהיג מפמליה של מעלה. וכדברי הרמב”ם כן אמרו בזוהר: “ולית לך עשבא זעירא בכל עלמא, דלא שלטא עליה כוכבא ומזלא ברקיעא, ועל ההוא כוכבא ממנא חד, דקא משמש קמיה דקודשא בריך הוא, כל חד וחד כדקא חזי ליה”‏ (זהר, חלק ב, דף קעא, ב. תרגום: ואין לך עשב קטן בכל העולם שלא שולט עליו כוכב ומזל ברקיע, ועל אותו הכוכב ממונה אחד שהוא משמש לפני הקב”ה. כל אחד ואחד כפי הראוי לו).
כותב הרמב”ם בעיקר הי”א מי”ג עיקרים: “והיסוד האחד עשר, שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים מצוות התורה, ומעניש מי שעובר על אזהרותיה, ושגמולו הגדול הוא העולם הבא, ועונשו החמור (הוא) הכרת. וכבר אמרנו בענין זה מה שיש בו די. והפסוק המורה על היסוד הזה אמרו: ‘אם תשא חטאתם, ואם אין, מחיני נא מספרך’, והשיבו יתעלה ‘מי אשר חטא לי’ וכו’. ראיה שידוע לפניו העובד והחוטא לשלם גמול טוב לזה ולענוש את זה” (פירוש המשנה לרמב”ם סנהדרין פרק י משנה א).
ו”שלשה הן הנקראים אפיקורסין: וכו’ והאומר שאין הבורא יודע מעשה בני האדם, כל אחד משלשה אלו הן אפיקורוסים” (רמב”ם תשובה ג, ח).
“ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו, יֵדְעוּ הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן, ככתוב (ירמיהו ה) ‘עונותיכם הטו’ וגו’, וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה (ויקרא כו) ‘והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי’, כלומר, כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו, אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי” (רמב”ם, הל’ תעניות א, ב-ג).
כלומר, לומר שהדבר אירע במקרה וללא השגחה, זו דרך אכזריות, ולכן גם ‘השגחת המקרה’, כפי שיתבאר בסעיף מ”ז, היא השגחה עליה צריך האדם לשוב בתשובה עד שיושגח בהשגחה בדומה לצדיקים.
“ודרך האמת שעליה אנו סומכים ובה אנו הולכים הוא, שאנו אומרים שזה ראובן ושמעון אין שם דבר שמושך זה להיות בַּשָׂם ועשיר, וזה להיות בּוּרסי (מעבד עורות) ועני, ואפשר שישתנה הדבר ויהיה היפך (זה) וכו’. אבל הפילוסוף אומר שזה קרי (מקרה שלא מאת ה’ כלל ח”ו), ואנו אומרים שאין זה קרי אלא דבר זה תלוי ברצון מי שאמר והיה העולם, וכל זה דין ומשפט! ואין אנו יודעים סוף חוכמתו של הקב”ה לידע באי זה דין ומשפט גזר על זה להיות כך ועל זה להיות כך, כי לא כדרכינו דרכיו ולא כמחשבותינו מחשבותיו, אבל חייבים אנחנו לקבוע בדעתנו, שאם יחטא שמעון – ילקה ויֵעָנִי וימותו בניו וכיוצא בזה; ואם שב ראובן ותיקן דרכיו וְחִפֵּשׂ במעשיו והלך בדרך ישרה – יֵעָשֵׁר ויצליח בכל דרכיו, ויראה זרע ויאריך ימים. זה הוא עיקר התורה. ואל יאמר אדם, והרי רבים עשו כן ולא הצליחו, אין זה ראיה, כי היה להם עוון הגורם, או ייסורים לנחול דבר שהוא טוב מזה. כללו של דבר: אין דעתנו משגת דיני הבורא ית’ בבני אדם היאך הם בזה העולם ובעולם הבא” (אגרות הרמב”ם, איגרת על גזירת הכוכבים).
“ומפני זה אמרו ‘אין מזל לישראל’, רצונם לומר, שתיקונם והפסדם (של ישראל) אינם לסיבה טבעית ולא על מנהג המציאות, אלא נתלה בעבודה (תורה ומצוות) ובמרי (עבירות) וזה אות יותר גדול מכל אות” (אגרות הרמב”ם, אגרת תחיית המתים, וכ”כ האבן עזרא, הפירוש הארוך, שמות לג, כא).
“ומכיון שזה מתחייב באשר למציאות האדם, כלומר, שיעשה מעשי טוב ורע כאשר חפץ (בחירה חופשית), מתחייב שֶׁיְּלַמְּדוּהוּ את דרכי הטוב, ושיוטלו עליו ציווים ואיסורים, ושייענש ויקבל שכר, וכל זאת הוא צדק. הוא חייב להרגיל את עצמו לעשות מעשים טובים כדי שיזכה למעלות ולהימנע ממעשים רעים כדי שתסורנה המגרעות, אם יש, ואל יאמר ‘הִגיעני מצב שאיני יכול לשנותו’, שהרי כל מצב ניתן לשינוי מטוב לרע ומרע לטוב כשהוא בוחר בזה” (רמב”ם, שמונה פרקים, פרק ח, בתרגום החדש, עמ’ 46. וראה ספר הברית ב, יב, ג, ויש מש”כ שספר הברית בא להוציא מדעת הרמב”ם. ואינו, דמבואר שם בסה”ב כמו הרמב”ם, שהרי כותב להדיא “אצל בן אדם”).

שלום רב לאוהבי תורתך ה’, דורשי האמת ומבקשי פניך,

נא התבוננו בדברים הבאים:

מה המשמעות של ‘טבע’? חוקי הטבע! החוקיות הקבועה של הטבע. הסטטיסטיקה.

מה המשמעות של ‘נס’ או ‘גזרת השם’ כנגד הטבע? שידוד מערכות הטבע. ביטול החוקיות של הטבע.

‘טבע’ הוא “עולם כמנהגו נוהג” (גמרא). כלומר, יחס אוהד ומכבד לחוקיות של הטבע.
‘נס’ ו’גזירה’ משמעו, ההחלטה החדשה של ה’ כעת, שהטבע לא ינהג כמנהגו התמידי אלא יחול בו – כעת, כאן ועכשיו – שינוי. ואם לא החלטה של כאן ועכשיו ממש, אז לפחות בבריאת בראשית הוחלט שביום מן הימים, שהוא הכאן והעכשיו, הטבע ישתנה ויתחולל נס.

לפעמים אנחנו חושבים, שישנה אפשרות לומר, שאין טבע כלל. כלומר, כל תנועה וכל אי-תנועה (מנוחה) נעשית בנס או בגזרת ה’.
המחשבה הזו, קודמת לה הנחה. ההנחה היא, שטבע זה מקרה ולא רצון ה’. זאת אומרת, מחשבה שטבע זה נושא לא דתי ותורני. ואילו נס וגזירת ה’, זהו דבר ששייך לרצון ה’ והוא נושא דתי ותורני מובהק.

ולא היא! ההנחה פשוט שגויה.
כשזורעים זרע תפוח באדמה וכעבור 10 שנים עומד כאן לפנינו עץ גדול ממדים, עמוס בתפוחים זהובים, זהו טבע. מנהגו של עולם. העץ פעל לפי כל חוקי הטבע שמבראשית.

אבל מהו זה, טבע זה? האם הוא ישות? מהם אלו חוקי הטבע? הם מקרים שרירותיים ללא כל יד מכוונת? לא. כל הטבע, חוקיות הטבע, הכל פועל באמצעות הספירות שהם הכוחות והמידות של ה’ המנהיגות את כל העולם באופן טבעי באמצעות שם ‘אלוהים’. לכן שם אלוהים הוא בגימטריה ‘הטבע’.

לא רק שאין לנו בדל של זלזול בטבע זה, אלא ערכו גדול ביותר בעינינו. היכולת של ה’ להנהיג את עולם הטבע יום יום, שעה שעה, בחכמה כזו, שרק הדור הבא כי יבוא, ידע להסביר לנו, עד כמה עדיין לא הבננו כלום, לא אנחנו ולא הם, מהגאונות הטמונה בהנהגת הטבע ובחוקיותו, היא יכולת והנהגה מופלאים ממש.

נתבונן: אם יבואו ויאמרו לאדם, יודע אתה, כאשר אתה זורע את זרע התפוח, מגיע לאחר מכן מלאך בעל כנפיים צחורות כשלג, והוא מזריק במזרק מיוחד חומרים חלבוניים לתוך קליפת הזרע, המסייעים לו לספוח את הנוזלים מהאדמה. לאחר מכן מגיע מלאך גדול יותר, בעל 6 כנפיים, ומפעיל בזרע את אנזימי העיכול שלו, ובעודו מפעילם יוצאת בת קול מהדהדת משמים המצווה: “חומרי התשמורת, התפרקו מחומרי האנדוספרם והפסיגים ומאנזימי הנשימה!” וכן נעשה מיד. מיד לאחר מכן מגיע משמים המלאך מיכאל, עומד לימין הזרע ומתחיל לרבות את התאים של עובר הזרע. משמאלו נוחת המלאך גבריאל ומבצע בהם פעולת ‘התמיינות’ ומושך מהזרע שורשון וניצרון והנה הזרע מחל לנבוט וכו’ וכו’ (התיאור ע”פ האמור כאן).

כמה התפעלות תהיה לאדם מסיפור שכזה. אך האם הסיפור הזה דמיוני? לא!

ניקח את המילים ‘מלאך’ ו’בת קול משמים’ ונחליף אותם כעת, במילים ‘חוקי הטבע’. נקבל אותו הדבר. מה אכפת לי אם אני אומר ‘מלאך’ מה אכפת לי אם אני אומר ‘חוק טבע’. את הכל ה’ עושה, את כולם ה’ מחיה, ואת הכל ה’ מנהיג תדיר.

למה אנו מתפעלים כל כך מנס? ולמה אנו מייחסים לגזירה ערך מיוחד? כי זה נשמע מדהים. אבל באמת טבע זה מדהים יותר.
נס נעשה על ידי שם ‘הויה’ [או על ידי שם ‘שדי’ – רמב”ן], אבל לא תמיד ה’ רוצה לשדד את שם ‘אלוהים’ על ידי שם ‘הויה’. יש לנו סולידריות עם הטבע ואנו לא מבזים טבע.

טבע זה פשוט מאוד נס מתמיד. כיון שזה נס מתמיד אזי לא קוראים לזה ‘נס’ אלא ‘טבע’, אבל זה לא פחות מנס, ואולי אף יותר. ההתמדה הזו של חוקי הטבע, היא בלתי מובנת לנו. כל רגע ה’ רוצה בטבע, מחייה אותו בשם ‘אלוהים’ (עשר ספירות) ומשגיח עליו בהשגחה גדולה באופן כזה, שבמידה והוא לא יעשה כן, כולנו נתאיין לאלתר.

למה כתבתי את כל זה? כדי לוודא, שאנו מבינים היטב מה זה ‘טבע’. “לא לבזות טבע” – זועק ר’ ירוחם המשגיח של ישיבת מיר (דח”מ ח”ב). טבע זה הדבר הקרוב לליבנו, שם ‘אלוהים’.

מה שהרמב”ם סבור ורוצה שנבין ונאמין בכך הוא, שטבע זה הרצון המתמיד של ה’ להחיות כל דבר, ושנדע לכבד את הטבע ולהעריכו. כל החוקיות של הטבע, זה אלוקות – שם אלוהים המחייה את הטבע ומתמיד את הוויתו.

בגלל שהסתדרנו עם הטבע, אומר הרמב”ם, ואנו מכבדים, מערכים ומעריצים את ה’ בשל החוקיות הקבועה והמתמידה של הטבע, ואנו מבינים שחוקי טבע כמוהם כמלאכים צחורי כנפיים הפועלים ומבצעים ומנהיגים ועושים תדיר, אנו יכולים לעלות שלב, ולהגיע אל הבחירה החופשית של האדם.

כשמבזים את הטבע, אומר הרמב”ם, וחושבים שדתיות יראת שמים וכו’ שייכת רק למקומות של ניסים וגזירות ויציאה מדרכי הטבע, וזה היות ולא מבינים שכל הטבע זה החיות והיצירה המתמידה והעקבית של שם ‘אלוהים’ המחייה כל טבע, אז מגיעים למצב, אליו הגיעו חכמי האיסלם (האשעריה), שאמרו: כל פעולה, תזוזה, מנוחה, אמירה וכו’ – הכל זה גזירה ונס של ה’ כל רגע נתון.

ועם זה הרמב”ם לא מסכים וגם לא יכול להסכים. הרי תורנו הק’ מבוססת על בחירה חופשית, כי אם אין בחירה חופשית, אפשר לגשת כעת כאן ועכשיו לארון הקודש, לנעול אותו על מנעול ובריח ולבצע ריתוך ברתכת.

ה’ לא גוזר, אומר הרמב”ם, ומבצע ניסים כל רגע נתון, כיצד תזוז אבן זו, וכיצד ילך אדם זה ולאן, ואיזו תולעת תיפול על עלה פלוני. מלבד שאין צורך בכך, זה גם נוגד את הבחירה החופשית של האדם. אם שמעון זרק אבן על ראובן והרגו, שמעון לא עשה כלום, כי ה’ גזר על האבן כעת בנס כל שניה ושניה שתלך עוד ועוד, ותעוף עוד ועוד, כל זה בגזירה אחר גזירה ונס אחר נס, עד שהיא פגעה בראובן, כך שלא שמעון הרג את ראובן אלא ה’ הרג את ראובן. ה’ זרק על ראובן את האבן בגזירתו ונסיו.

לכן, אומר הרמב”ם, האבן עפה על ראובן, בגלל שהחוקיות של הטבע אותו ה’ ברא ואותו הוא מחייה תמיד היא, שהכח ששמעון צבר באבן לתעופה תעוף ותתנגש בראובן ותהרגהו ולכן שמעון הרגו ולא ה’ הרגו, כי ה’ לא שינה כאן כלום מהמהלך הרגיל של הטבע, רק שמעון השתמש בחוקי הטבע הקבועים ובזריקת האבן הרג את ראובן.

לפי השיטה שאין טבע, והכל גזירת ה’ ונס, שמעון לא הרג את ראובן. ה’ הרג את ראובן.
לפי שיטת הרמב”ם, שהיא שיטת התורה הק’, יש טבע ויש לטבע חוקיות, ויש טענה על שמעון מדוע הוא השתמש בחוקיות של הטבע, כך שכשזורקים אבן היא אכן נזרקת בכח ההתמדה, ובכך הוא הרג את ראובן.

הציטוטים שציטטתם אלו הם הציטוטים האומרים, שיש לטבע חוקיות ולכן יש לאדם בחירה חופשית ולכן ניתן לגשת כעת לארון הקודש, לחתוך עם משחזת (“דיסק”) את הריתוך, לפתוח את המנעול, לחבק את ספר התורה ולצעוק:
“משה אמת ותורתו אמת!”

ציטוט נוסף:
שֶׁבִּרְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ קָם וְיָשַׁב, רוֹצֶה לוֹמַר: שֶׁהוּשַׂם בְּטִבְעוֹ בִּתְחִלַּת בְּרִיאָתוֹ שֶׁיָּקוּם וְיֵשֵׁב בִּבְחִירָתוֹ; לֹא שֶׁהוּא רוֹצֶה עַתָּה בְּעֵת קוּמוֹ שֶׁיָּקוּם, אוֹ שֶׁלֹּא יָקוּם, כְּמוֹ שֶׁלֹּא רוֹצֶה עַתָּה בִּנְפִילַת הָאֶבֶן הַזֹּאת שֶׁתִּפֹּל. וּכְלַל הַדָּבָר שֶׁנַּאֲמִין בּוֹ, הוּא: כִּי כְמוֹ שֶׁרָצָה הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם נִצַּב הַקּוֹמָה, רְחַב הֶחָזֶה, בַּעַל אֶצְבָּעוֹת – כֵּן רָצָה שֶׁיִּתְנוֹעֵעַ וְיָנוּחַ מֵעַצְמוֹ, וְיַעֲשֶׂה פְּעֻלּוֹת בִּבְחִירָתו.

מובן מדבריו שאכן העולם מתנהל בדרך הטבע, לא בדרך של רצון אלוקי ספציפי על כל דבר.

סליחה שאני כבר מגזימה עם השאלות, אני פשוט חייבת להגיע לאמת.

חיממת את ליבי. יש”כ! היה ברוך!

איך שאתה מעמיד את דברי הרמב”ם
וכל ענייני ההשגחה
בצורה מדוייקת ואמתית
המסלקת שטותים שנטבעו ונחתמו
בלבות ההמון

אשריך רבי אשר !!!

כל כך כיף לי לקרוא דברי תורה אלו
המבוססים בצורה ברורה וישרה

ומעליהם מתנוססת לה
חכמת האמת בראש חוצות
ככה צריך להיות
ולוואי וילמדו רבים ממך, ותרבה לה הדעת

חזק ואמץ !!!

כפי שהבאתי ב’אור ההשגחה’, רמח”ל כהרמב”ם, מדגיש את הבחירה החופשית של האדם.
ככל שלאדם יש בחירה חופשית, זה מתנגש עם גזירת ה’, לכן ה’ לא גוזר על האדם אם יעשה מצוה או עבירה. זה ברור, הן להרמב”ם, הן לרמח”ל, ואין חולק בזה.

הרמב”ם סבור, שיש רצון ספציפי של ה’ על כל דבר שקורה בעולם, וללא רצון ה’, הבריאה היתה הופכת לתוהו לאלתר. ה’ מחיה את הכל וה’ מנהל את העולם ויודע את הכל, כל מה שהיה כל מה שהווה וכל מה שיהיה, אבל לאדם יש בחירה חופשית!

יש דברים שאיננו מבינים, ואיננו מבינים לדוגמה, כיצד הכל ברצון ה’, כלומר לא בגזירת ה’ אלא ברצון ה’, ולמרות זאת יש בחירה חופשית. אבל זה כך.
מה ההבדל בין רצון ה’ לבין גזירה? בגזירה, ה’ קובע באופן חד משמעי לאדם פלוני לעשות עבירה פלונית או מצוה פלונית. את זה דוחה הרמב”ם.
רצון ה’, הוא לא גזירה אלא הסיבוב שה’ מסבב את הדברים כך, שאפילו שאינו לוקח מהאדם את הבחירה החופשית, אבל לבסוף יגיע ויקרה מה שה’ רוצה שיקרה, כי ה’ הוא כל יכול ואין בו לאות מסויימת ואיננו מייחסים לא באיזשהו אופן אין-אונים, כפי שמדגיש הרמב”ם תמיד. ולפעמים ה’ רוצה שיקרה מה שאנו קוראים – רע, כי בני אדם פעלו שלא ביושר מכח הבחירה החופשית שלהם, ולפעמים מה שאנו קוראים – טוב, בגלל שבני אדם פעלו ביושר מכח הבחירה החופשית שלהם. לזה הרמב”ם מסכים.

הרמב”ם לא מסכים לומר את הסתירה הבאה: אף על פי שה’ גוזר על האדם לעשות עבירה – לאדם יש בחירה חופשית האם לעשות את העבירה או לא. לא בגלל שום סיבה רק בגלל שזה פשוט לא הגיוני, רק טמטום ולזה, לטמטום וחוסר הגיון בריא, הרמב”ם לא מסכים, אף פעם.
הרמב”ם כן מסכים לומר, שה’ יודע את הכל, גם את זה שהאדם יעשה עבירה, ואף על פי כן לאדם יש בחירה חופשית, האם לעשות את העבירה או לא. הרמב”ם סבור, שכאן זה לא נוגד את ההיגיון היות וניתן להסביר, שידיעתנו וידיעתו ית’ זה שם רב-משמעי ושם-משותף, מה שאין כן גזירה – אי אפשר לומר, שגזירה בלשוננו וגזירה בלשון ה’ – זה שם רב משמעי ושם משותף… זה הכל. הגיון.

הרמח”ל, לדעתי, רבו הוא הרמב”ם, לא אף אחד אחר בעיקר. כלומר, יסודי מחשבתו העיקריים הוא הרמב”ם במורה נבוכים ועוד מקומות, ואת כל הפרשנות שהוא עושה לקבלה ולזוהר ונמשלים וכו’, ראה ריש מאמר הויכוח לרמח”ל (נורא נוראות!), זה בתנאי שהדברים מתאימים לעקרונות האמוניים שהרמב”ם הציב.
גם כאן, הרמח”ל צועד יד ביד עם הרמב”ם, וסובר, שיש לאדם בחירה חופשית גמורה, כפי שרמח”ל מדגיש תמיד בספריו, ועם זאת ה’ יודע הכל ומסובב את כל הסיבות ברצונו על פי הנהגת המשפט והנהגת הייחוד (זה חידוש של רמח”ל, חידושי תורה, פירות), כדי להגיע למה שהוא רוצה שיהיה לבסוף, מבלי שהדבר יסתור כהוא זה את בחירת האדם, היות ואין כאן גזירה אלא ידיעה ורצון ה’ מסבב כל הסיבות.

דע, כי נושאים אלו הם חקירות עצומות במעשה מרכבה וכבוד ה’ הסתר דבר, ולכן איננו יכולים להישען בדברים אלו אלא רק על גדולי עולם ממש, מוסרי התורה שבעל פה, כמו רבנו הרמב”ם, כי ממשה עד משה לא קם כמשה. ואף על פי שיש שלא הבינו את דבריו כראוי, ועקמו את דבריו ומדבררים אותו לא נכון ומשווקים את הדברים שכתב באופן לא ראוי ולא נכון, לא צריך להתרגש מזה, אלא להבין, שמשה אמת ותורתו אמת ומדבריו לא נזוע והוא כתר לראשנו, וכל מי שסטה מדבריו הגיע למחוזות אפלים ולסרך עבודה זרה וביטול הבחירה החופשית של האדם, כדוגמת האשעריה ודומיה.