מאמר על תשעה באב וגלות התורה.
הכותרת של המאמר – “על מה אנו מתאבלים בתשעה באב?” – קצת מרגיזה. על מה? על בית המקדש שחרב! מה זו השאלה הזו?
זה נכון, ודאי על בית המקדש שחרב, אבל מה חסר לנו כעת, כאן ועכשיו!
יהיו שיאמרו, רוחניות. חסר לנו הרגשות רוחניות. גם זה נכון וחסר, אבל האם זוהי הסיבה בגינה אנו מתאבלים, על הרגשות רוחניות?
תלמד הרבה תורה, ואולי אף יותר מכך – רוחניות וקבלה וכדומה, והרי לך הרגשות רוחניות נעלות, אולי לא כמו בזמן בית המקדש, אבל גם כך הרבה. ושוב חוזרת השאלה, על הרגשות רוחניות ונשגבות אבסטרקטיות ונעלמות ומתכסות ומתגלות בתוכנו ומחוצה לנו אנו מתאבלים?
אולי גם כן, אבל זה לא העיקר כלל.
הגר”א סבור שעיקר צרת חורבן בית המקדש, ארץ ישראל והיציאה לגלות בין האומות, זו גלות התורה. כן, על כך אנו מתאבלים, על גלות התורה.
אנו אומרים כל יום אחרי שמונה עשרה “שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך”. שואל אדוננו הגר”א, מה השייכות בין “שיבנה בית המקדש” לבין – “ותן חלקנו בתורתך”? אם רוצים ללמוד תורה, לומדים. מה זה שייך לבית המקדש? כך שואל הגר”א ומשיב:
בלי בית המקדש בארץ ישראל, בו יושבים הסנהדרין בלשכת הגזית ומקיימים “כי מציון תצא תורה ודבר ה’ מירושלים” – זו לא תורה.
זו לא תורה? מדוע? הרי יש כל כך הרבה ישיבות וכוללים בארץ ישראל ובחו”ל, עם כל כך ריבוי של תורה ב”ה, כן נרבה וכן נפרוץ, אז איזה תורה חסר? מה יש בתורה של בית המקדש, סנהדרין וארץ ישראל?
כתוב באיכה, אומר הגר”א במקום אחר, “מלכה ושריה בגויים אין תורה”, כשעם ישראל הוא בלי ארץ ישראל, בית המקדש וסנהדרין – אין תורה. בגלות, בגולה וגם בחיים של גולה בתוך ארץ ישראל – אין תורה.
תורה בלי סנהדרין, אומר הגר”א במקום נוסף, היא תורה של ספיחים. ולא נזכיר כאן מה זה ספיחים. תורה של ארץ ישראל, בית המקדש וסנהדרין בלשכת הגזית, אומר הגר”א, היא היא תורה ממש. ולמה? כי זו תורה שמשקים אותה. התלמידי חכמים שבבחינת משה, בדרגא דמשה, רעיא מהימנא, משקים לתורה והיא מוציאה פירות של חידושים מתוקים. דבש ונופת צופים. חידושי תורה פשוטו כמשמעו.
ועל דא קא בכינא! על גלות התורה, על “מלכה ושריה בגויים, אין תורה”. אמנם לומדים תורה ויש ריבוי תורה, אבל “מלכה ושריה בגויים אין תורה”. תורה, היא תורה של ארץ ישראל בבחינת גאולה עם בית המקדש וסנהדרין. תורה של גלות, זה – “אין תורה”.
לא ש”אין תורה” כלל והתורה והלימוד שלה לא נקרא תורה ח”ו, אלא כוונת הגר”א שיש כאן יחסיות. היחס שבין תורה של גאולה לבין תורה של “מלכה ושריה בגויים”, הוא יחס של יש תורה ל”אין” תורה. התורה היא כל כך גדולה כשמשקים אותה – שכשלא משקים אותה, אומר הגר”א, זה נקרא ביחס ובערך, “אין תורה”.
תורה של גאולה, של סנהדרין, של בית המקדש – זו תורה של “שיבנה בית המקדש ותן חלקנו בתורתך”. ה’חלקנו בתורתך’ זה רק על ידי בית המקדש עם הצורה של בית המקדש, עם התוכן של בית המקדש. והתוכן של בית המקדש הוא: תורה.
“כי מציון תצא תורה ודבר ה’ מירושלים”.
אנחנו לא מחפשים רק הרגשות רוחניות, שגם זה טוב מאוד וחשוב, אלא אנו מחפשים בשר ולחם. בשר התורה ולחמה של תורה. אנחנו רעבים ללחם. ובשר כל שכן שאין לנו. כבר הרבה שנים, הרבה מאוד, 2000 שנה, אנו רעבים, צמאים ועייפים וכמהים ללחמה של תורה, ועדיין לא בא הצדיק (משיח) להשקותה ולהשביענו לחם.
טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ אִבַּד וְשִׁבַּר בְּרִיחֶיהָ מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה גַּם נְבִיאֶיהָ לֹא מָצְאוּ חָזוֹן מֵה’.
(איכה ב, ט)
ועל זה אנו יושבים בתשעה באב ומייללים: ריבונו של עולם, השביענו לחם, לחמה של תורה!
בורא עולם, השקנו יין מיינה של תורה!
רחמנא, זון ופרנס אותנו ולמדנו את תורתך, ותן חלקנו בה!
אנא!
כמו שכתוב ‘כִּי לֹא הִמְטִיר ה’ אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה’ (בראשית ב, ה). ד’אדם’ – הוא הצדיק, להשקות “את האדמה” הן על ידי מטר (בית הבעל) הן על ידי נהרות שעושה לה יאורין (בית השלחין).
והנה, כשהאדם מהיר ומצליח במלאכתו אז משקה אותם, מה שאין כן בלאו הכי, אז היא שותה ממנה מה שהשקו אותה הראשונים ונשאר בה.
וכן הוא בצדיק דלעילא (יסוד), וכן הוא בתורה (תפארת). שעתה (בגלות) אין אנו מקבלין שום דבר חדש בתורה כמו (שהיה) בזמן בית המקדש אלא (רק) מה שאנו מוצאין כתוב (כבר) בספרי הראשונים, ו(אילו) בזמן בית המקדש היו משקים לתורה, וכמו שאמרו על רבי עקיבא ‘דברים שלא נתגלו למשה רבנו וכו’ , ודריש על כל קוץ וקוץ (מנחות כט, ב), וזו היא השקאת התורה, מה שאין כן עתה, “מלכה ושריה בגויים, אין תורה” (איכה ב, ט), ואין לנו (בגלות עתה) אלא ספיחי הראשונים, הלואי שנוכל להבין דבריהם, וכמו שאמרו “ואינון בשולי כרמא לא ידעין” וכו’.
וכמו הזרע שזורעין בקרקע, שהאדם זורע בקרקע ומביא לה (=לקרקע) זרע ממקום אחר, וכשאין אדם טורח בה (בקרקע זו), אז היא נזרעת מעצמה ספיחין ומאכלת לאדם (=וזה מה שהיא מאכילה את האדם) כשאין אדם שיכול לטרוח בשבילה, וכן הוא בגלות, “ואדם אין לעבוד” וכו’, עד שיבוא משיח, כמו שאמרו בתיקון נ”א (תיקוני זהר, פט, ב) ע”ש, ובפרשת בראשית “וכל שיח [הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה’ אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה] – הוא משיח”.(ביאור הגר”א על תיקוני זוהר חדש, בליקוטים המובאים בראש מהדורת ווילנא תרכ”ז, על דף נג ע”א ד”ה בקירטא. ולא הבאתי כל המקורות, לאהבת הקיצור והם תח”י)
קורא יקר! נהנית מהמאמר? ✅ שלח כעת ל-3 מחבריך! יש לך דבר כלשהו להוסיף, להעיר, להאיר? אשמח שתכתוב אותו כאן למטה בתגובות! 👇
לכאורה לא מבואר בדברי הגר”א כאן שעל זה הוא האבל. אלא שזהו אחד מן היותר חמורים בחסרון החורבן. וכן הוא מבואר מתוך לשון הכתוב גופא.
אנו אבלים על החרבן, על מה שנחרב בית חיינו, מקום המפגש הקשר והחום בינו ובינינו, על הניתוק על ההתעלמות הנראית מאופן הריחוק, על היה ה’ כאויב, ועל שאין לנו את הימצאותו אלינו, את הרגשתת ישותו אצלינו, אנו חריבים יבשים מחוסרים כל טוב.
כשאדם חושב על מה הוא יכל להרוויח – אז אולי יש עניין דווקא אחד בצער ממאה שלא בצער… וקרבנות הלוא אנו יוצאים יד”ח באמירת פסוקים וכאילו הקרבנו! חסכנו זמן של עלייה עד ביהמ”ק… וגם הרבה כסף…
ובעומק יותר, אם יזכה איש לחשוב בצער השכינה, זהו צער אין סופי, אי אפשר לשער.
יעיין נא כת”ר זוהר חדש איכה בכל ההתחלה, ויראה, שבני חו”ל ראוי להם לבכות על עצמם וגרמם, כמה הפסידו בתורה ועבודה, ברוחניות וגשמיות. אבל בני ארץ ישראל בוכים על הפסד הקשר החם, המציאותי!
עומק העניין ד’אין תורה’, היינו ‘אין קוב”ה’, תורה שבכתב, ולכן התורה שבע”פ שלנו היא רק גידולי ספיחין מתורה שבעל פה שמנותקת מגילויו ית”ש בה, שכינה בלא אור, בלא חיים, בלא קוב”ה. רח”ל.
כבודו זכה בעשירות לשון וקילוח נעים, כתיבתו תמה ובהירה, אשרי לו! ותודה על נקודות מחשבה נפלאות.
לפי הדברים האחרונים שכתבתי קודם – אמת הוא ש’אין תורה’ – היא עיקר האבילות ג”כ, רק עומק אחר יש בזה, ולא רק מתיקות ופלאיות נוראה שחסרה לנו בלימודינו.
דבריך משלימים לדברים שכתבתי, ויפים. יש”כ, אך כמובן אין כוונת הגר”א לדברי תורה פלאיים ומתוקים רק, אלא בעיקר לפירות של חידושי תורה כר”ע וחבריו, שאפילו למשה רבנו לא נתגלו, כנ”ל, וכו’.
שלום,
הדברים המובאים חשובים ונכונים ביסודם, אך אני תמה – מנין שענין האבלות היא רק על התורה? לא הובא שום ציטוט וראיה אלא שגם זהו חלק נכבד מאוד ממהות החסרון, אבל עיקר האבלות על עצם הריחוק הניתוק חוסר הקשר והשייכות, ככל אבילות על נפטר שעיקרה על ניתוק הקשר והחיבור ביניהם לנצח. וכן אנו מתאבלים על אבינו רועינו דודנו אוהבינו, שהלך בדרך מרחוק ואיננו עוד עמנו, על הניכור ההסתר והחלל העצום הנפער בחיינו. ומרוב ימים של ריחוק אנו אפילו לא יודעים מה חסרנו, כילד קטן שהתייתם מהוריו ונתנו לו מאכל ומשקה, שאינו יודע לבכות להתאבל ולהצטער על מה שחסר.
ושוב, ודאי התורה היא עצם החיבור עם הבורא, כמו שהאריך בנפה”ח, וממילא כתוצאה היא החסרון הגדול, אך ודאי לא נכון לענות שהנה, על זה מתאבלים. קיצרתי מאוד בשל העיתוי ואשמח לתגובה.
הקשר והשייכות עם ה’ זהו הברית שה’ כרת עימנו, והברית היא ברית על ארץ ישראל, ‘וכרות עימו הברית’, וברית על התורה, ‘ואתה אם בריתי תשמור’.
הקשר עם ה’ לא מתמצה ברגשות בלבד, שגם הם הכרחיים כמובן ושייכים, אלא בעיקר עם הורדת שכינת ה’ למטה, לעשות לו משכן כאן בעולם הזה.
עשיית רצון ה’ והחלת רצונו בעולם הזה – זהו שיא הקשר. כי יד על כס קה, כסא ה’ בעולם, הדום רגליו, ואין החלת רצון ה’ בעולם אלא על ידי רצונו ית’ ורצונו ית’ הוא התורה, והתורה היא לא אוסף של חוקים אלא היא רצון חי של ה’. ישות חיה תדיר.
כשאנחנו בגלות, רצון ה’ לא בא לידי חיות, ו’אין תורה’ כנ”ל, ועל זה אנו מצפים לבנין בית המקדש, כדי שיהיה לנו חלק בתורה, ‘ותן חלקנו בתורתך’, שיבוא משיח, ובחינתו תיתן לנו פירות של חידושי תורה שלא נתגלו אפילו למשה, בחינת רבי עקיבא, וכל זה מבואר בדברי הגר”א שהבאתי.
אציין כאן, שדברי הגר”א על ‘ותן חלקנו בתורתך’ כתובים בפירושו למסכת אבות, ויש מקורות נוספים מהגר”א, ולא אאריך כעת. ויש”כ על דבריך.
עוד אוסיף, שהמעיין היטב בדברי הגר”א שהבאתי כאן מהזוהר, יראה נפלאות ממש, כי דבריו לא מובנים על אמיתתם במבט ראשון, גם לא שני ודו”ק.