תובנות פסיכולוגיות

בעמוד זה תוכלו לקרוא מידע עקרוני וחשוב בעולם הטיפולי, וכן הבזקים של תובנות פסיכולוגיות בקצרה שעלו לי תוך כדי עבודתי עם מטופלים בתוך או אחרי הפגישה הטיפולית, ובכלל, ומתוך עיון ולימוד בדברי חכמי חכמת הנפש.

קריאה מהנה!

א. התרבות המערבית כמעצימת בעיות פסיכולוגיות

הריצה של התרבות המערבית אחרי האושר המדומה וההצלחה כביכול, יוצרת תרבות שלמה של אושר מזויף ונהנתנות – שככזו, כל פרט (אדם) בתרבות זו שאינו חש באושר המדומה הנכסף, מקטלג את עצמו ומקטלגים אותו (DSM-5 מהדורה ב) כך שהוא חש ביחס לתרבות השלטת המקיפה אותו בעוצמה – נחשל, חלש וחולה, דבר המעצים פי כמה את סבלו וכאבו בעוד שאילו הערכים התרבותיים של החברה הם לא של יחצנות ואושר מדומה אלא תרבות (יהדות) של פנימיות, צניעות, ענווה, רדיפה אחר רוחניות, נרדפה לדעת את ה’, והבנה שהעולם הזה טומן בחובו הרבה סבל, שאי אפשר להימלט ממנו אלא שיש לדעת לחוות אותו ולחיות איתו בשלום באמצעות תפיסות קוגניטיביות, מחשבתיות, התנהגותיות ורוחניות-יהודיות – או אז יקל על האדם סבלו.

אין מצוה לסבול אבל גם אין מצוה להעצים את הסבל בהתייחס לכל חולשה אנושית, דיכאון, כפייתיות חרדה וכדומה, כדבר לא נורמלי ובכך להעצימו פי כמה מממדיו הטבעיים באמת וכחלק מהקונטקסט, לעיתים קרובות, שמזמנים החיים כאן בעולם הזה.

ב. ריפוי החסך האבהי באמצעות התקשרות בריאה מתקנת לאבא שבשמים

לא כולנו זכינו בילדותינו ובנערותינו לאבא אוהב, תומך, מכיל, מבין, חזק ואידיאלי. לא רק זאת, אלא שיש חלק מאיתנו שקיבלו את ההיפך מכך והם נותרו עם חור בלב, צלקות ושריטות מאביהם.

יחד עם קיום מצות כיבוד אב ואם והלכותיה – אין להם להתכחש למציאות של החסך האבהי שנותר בחלל ליבם ואל להם לטשטשו, להדחיקו או להכחישו. אי אפשר לתקן לגמרי את החסך האבהי, אי אפשר להחליף את אבא ואי אפשר לדון אותו או לשפוט אותו. צריך לכבדו, בגלל שהוא אבא.

ניתן לטפל בסימפטומים שנוצרו מחמת כן, אבל את אבא אי אפשר להחליף, ואת הכאב על מה שהיה אי אפשר לרפא לגמרי. הוא שם.

היחס לאבא הביולוגי וצורת ההתקשרות שלנו איתו הרבה פעמים עלולה ליצור אצלנו דפוס התקשרות דומה גם עם האבא העליון, הקב”ה.

ככל שהורגלנו להתקשרות זועמת, לא מכילה וחרדתית או מופנמת מדוכאת ותוקפנית, כך אנו תופסים את המושג ‘אבא’ ומשליכים אותו על האבא העליון שבשמים.

אחת הסיבות שיש אנשים שמתהלכים עם קושי להאמין בה’, לאהוב אותו, לדבוק בו, להתקשר איתו, להתפלל אליו ולדבר אליו הוא זה, שהעמדה הנפשית עמה הם מסתכלים לשמים וצורת ההתקשרות על אופיה הטראגי שהם חוו עם אביהם הביולוגי איתה הם באים ועמה הם משתמשים גם ביחס שלהם כלפי האבא העליון.

ומה אם כן ניתן לעשות?

לבחון צורת התקשרות שונה. ללמוד מהחיים צורות התקשרות של אהבה, חביבות, נעימות מהולה בהומור דק, יחס חם, רוגע, שלווה ובטחון ועם צורת התקשרות זו לפנות אל ה’ ב”ה, אל אבא שבשמים, ולאט לאט להבין ולחוש שיש למעלה אבא טוב ואוהב שהסיבה שהוא ברא את העולם היא כדי להטיב לנו והסיבה שהוא נתן לנו תורה היא כדי להועיל לנו (תד”א) ולתקן את נפשנו, גופנו ונשמתנו עודנו כאן בעולם הזה ולהנחילנו חיי נעימות בימינך נצח (רמב”ם), והוא אל מלא רחמים ואהבה ושלום ורעות וכל הטובות שבעולם, ובצילו חימדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי, הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו, אהבה רבה אהבתנו ה’, אהבת עולם.

ומתוך תפיסה זו לבנות צורת התקשרות נכונה עם האבא העליון, וצורת התקשרות נכונה זו תרפא מעט או הרבה את הנפש מהחסך האבהי.

ג. העדריות שמובילה לבדידות שמובילה להיות חלק מהסיפור הגדול של השייכות

מרוב שסבלנו מעדריות והיינו “חלק מ…” מבלי שראו אותנו ונתנו מיחודיותנו, הפכנו להיות אינדיבידואלים ממאירים והערצנו את האינדיבידואליות והייחודיות עד שיצרנו מעצמנו “סיפור” שלם אותו אנו זקוקים לתחזק תמיד ולייפותו, והגולם קם על יוצרו ומאינדיבידואליים שיש להם סיפור עצמי, הפכנו להיות בדידים בודדים ושכחנו שהאדם, ככל שהוא אדם, הוא ייצור חברתי הזקוק לשייכות, ואז הבנו שאנו חלק מהמשפחה הגרעינית, שהיא חלק מהמשפחה המורחבת, שהיא חלק מהקהילה שלנו, שהיא חלק מהקהילה המורחבת, שהיא חלק מהקהילה הגדולה הקרויה ‘עם ישראל’ שהוא, עם ישראל, חלק סגולה באומות.

וכשהסתכלנו בזה ראינו את גודל חכמתם של בעלי הפנימיות (רמ”ק, תומר דבורה) שהורו לנו לדעת, כי כל אחד מאיתנו הוא נשמה והוא ייחודי אבל נשמה זו היא חלק מהנשמה הכוללת, נשמת האומה הישראלית, ואז הבנו שאנו חלק מ”סיפור גדול”, ואנו תורמים מנשמתנו הפרטית לכלל – לנשמת האומה, שאנו חלק ממנה.

חווית שייכות זו, בה אנו חלק מ”סיפור גדול”, מביא לרווחה נפשית ורוחנית לנו ולסובב אותנו ולכל העולם.

ד. לא לברוח מהדיכאון, לחוש אותו במלוא עוצמתו ורק מתוך כך יתאפשר למצוא לו פתרון

כשאנו נופלים לדיכאון קל, בינוני או כבד, הנפש שלנו למעשה מאותת לנו: משהו לא כשורה. חסר משהו.

הדיכאון עצמו הוא לא המחלה, הוא רק הסימפטום. סימן לכך שהנפש שלנו רוצה משהו והיא חסרה אותה.

כיון שאנו לא מוכנים לסבול, ודיכאון הוא סבל, אנחנו בורחים מהדיכאון ועושים פעולות שונות ומשונות כדי להכחידו אבל הנפש שלנו לא אוהבת את זה, שהרי הדיכאון הוא צורת ביטוי של הנפש שלנו לומר, שחסר לה משהו. אם נכחיד את הדיכאון על ידי פעולות חיצוניות, למעשה לא הקשבנו למה שהנפש שלנו רוצה לומר לנו, ביצענו עקיפה אבל לא טיפלנו בסיבה שהביאה לדיכאון.

במיוחד הבעיה רצינית היא בנטילת תרופות פסיכיאטריות נוגדות דיכאון כמו SSRI ודומה לזה, המשטחות את הרגשות בכללן ובכלל זה את הדיכאון ומותירות את הסיבה הפנימית ואת הדיבור שהנפש שלנו מדברת איתנו, מודחקת בפנים ללא פתרון (עם זאת – אין להפסיק נטילת תרופות ללא הוראה מפורשת מהרופא המטפל).

כשיש לנו דיכאון, נחפש בעצמנו מה המוביל אליו ומהי הסיבה שגורמת לכך, נחוש את הדיכאון במלא הרגשתנו מבלי לחשוש, ניתן מקום בתוכנו לדיכאון, נכיל אותו ובד בבד נחפש בעצמנו את הסיבה שהובילה אליו, וכשנדע את הסיבה נמצא פתרון כיצד ואיך לשנות את מצבנו בכללו כך שיהווה פתרון לסיבה שהובילה לדיכאון.

לא תמיד ניתן לעשות זאת לבד, ואז אפשר להיעזר בפסיכותרפיסט תורני.

ה. מסע בין רבדי החיים

הרוח שלנו שבגופנו היא אכסניה לכל מה שמכילה הנפש-גוף והנשמה.

כל עת מתנוסס איזשהו חלק מהנפש או הנשמה: דיכאון, שמחה, עלייה רוחנית, רשעות, חסד, אכזריות, מודעות, בריחה מהעצמי, מחשבות אפלות, בושה, זדון, חמלה, רחמים.

אל תיבהל רוחך מהבליל הזה, התבונן עליהם וראה מה מקורם, מהנשמה הם או שמא מחלקים נמוכים בנפש, ודע שכולם הם שליחים מאת ה’ ב”ה שעליך לווסת, להדריך ולתעל למען עצמך ולמען כל המעגלים האנושיים הסובבים אותך.

ו. הפחד מהפחד

מידידי הרב מאיר חשין:

ידועה אמרתו של רבי נחמן מברסלב: “כל העולם כולו גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל”.

דבר זה צריך ביאור, כיצד יתכן לומר לאדם לא לפחד, כשיש דבר המפחיד אותו או שהוא בחרדה ללא הסבר.

לדוגמה: ל”ע אדם הולך לעבור ניתוח מסוכן, מה שייך שהוא לא יפחד?

שמעתי לבאר בזה ביאור נפלא, רבי נחמן לא אומר שלא לפחד כשיש פחד, כי זה טבעי שאדם יפחד, אלא הוא רוצה לומר לנו: לא לפחד מהפחד! 

ז. העצמי המגורה

כל הסובב אותנו ובעיקר החברה – אלו רק גירויים שסביב לנו.

בידינו ההחלטה כיצד להתייחס לגירויים אלו ואיזו פרשנות לתת להם. הגירוי מהסובב, בעיקר החברה, מפעיל אותנו לאיזושהי פעולה או הרגשה (הנובעים מהמחשבה) ועלינו ליתן את הדעת לכך, שזהו רק גירוי ואילו התגובה היא בבחירתנו הבלעדית.

ח. סכיזופרניה והמרכיב הגנטי

“התפיסה הרווחת היא שלמחלות נפש קשות, בעיקר לסכיזופרניה, יש מרכיב גנטי, וטריגר מוציא את המחלה מן הכח אל הפועל. למרות קביעה זו, כל ניסיון למצוא גן ספציפי בשחזורי מחקרים או בהתחקות אחר תקשורת בין גנים והימצאות סכיזופרניה, הצביע על קשר חלש ולא עקבי” (מיכל שלמה-בר, EMDR הפסיכותרפיה של המאה ה-21, הוצאת מודן 2020, עמ’ 230).

במילים פשוטות – במחקרים לא נמצא קשר בין גנים לבין סכיזופרניה, וכיצד ימצא? הרי סכיזופרניה איננה מחלה אורגנית פיסית, היא בסך הכל 10 אותיות שיצרו שם עצם של מחלת נפש, מילה אותה הגה לראשונה אמיל קרפלין מייסד הפסיכיאטריה התרופתית, שהחליט שבהינתן תסמינים וצורות התנהגות שונות בין אנשים במצבי פסיכוזה, שלא יקרא לזה עוד שם 1 ‘פסיכוזה’ בלבד אלא 2 שמות: מאניה דיפרסיה וסכיזופרניה. לכל קבוצת תסמיני התנהגות נפשית פסיכוטית שונים הוא נתן שם אחר (לייתר דיוק למי שמעונין: אמיל קרפלין קרא לה ב-1899 ‘דמנציה מוקדמת’, וב-1908 הפסיכיאטר אויגן בלוילר נתן לה את המונח החילופי ‘סכיזופרניה’).

מאניה דפרסיה (בי פולרית) – מי שמדגים יותר תסמינים התנהגותיים של עליה וירידה במצבי הרוח, וסכיזופרניה – מי שפחות מדגים מצבי קיצון במצבי הרוח ויש לו יותר, נאמר, הלוצינציות וכו’ (קולות בראש, מישהו מדבר ואינו נראה וכדומה).

השם שנתן ‘סכיזופרניה’ בשל תסמינים התנהגותיים שונים הנובעים מצורות התנהלות נפשיות שונות ומקווי אופי בסיסיים שונים, מצורות מנגנוני הגנה פסיכוטיים שונים מהאחד לשני וקושי ואופי האירועים הטראומטיים שהובילו לתסמינים אלו להיקרא סכיזופרניה ולא מניה דיפרסיה – לא יכול להוות “לפתע” מחלה אורגנית, למרות השם המצלצל, ‘סכיזופרניה’, כדי שנוכל למצוא לו גן או גנים…

ובכלל במחקר היום הרי אנו לא מדברים על גנים וגנטיקה בהקשרים נפשיים אלא על ‘אפיגנטיקה’, והאדם יכול, גם אם יש לו גנים שעלולים לצוץ בגלל טריגר, לבחור לכבות אותם באמצעות התנהלותו הסביבתית חברתית תזונתית ועוד, ולסובב אותם על חלבון ההיסטון ולכבותם, ולהדליק גנים טובים בהתנהלות נכונה סביבתית חברתית וכו’ כנ”ל.

אגב, הפסיכיאטר המפורסם ר. ד. לאינג כותב: “הנפש המעורערת של הסכיזופרני עשויה להיפתח לאור שאינו חודר לנפש השלמה של הרבה אנשים בריאים שעולמם סגור” (בספרו ‘האני החצוי’, מהדורת תשל”ח, עמ’ 16).

בנוסף, לורן מושר, ראש היחידה ללימודי סכיזופרניה ב-NIMH (המוסד הלאומי לבריאות הנפש בארה”ב) כותב במחקרו (עם עמיתו הפסיכיאטר ג’ון בולה):

בניגוד לדעה הרווחת, שימוש מינימלי בתרופות אנטי-פסיכוטיות בשילוב עם התערבות פסיכולוגית-חברתית מותאמת אישית לחולי סכיזופרניה חדשים – אינו מזיק אלא מועיל.

אנחנו סבורים שיש לבדוק מחדש את האיזון בין הסיכונים לתועלת של הטיפולים התרופתיים הניתנים כיום כמעט בכל התקפי הפסיכוזה הראשוניים.

(J. Boia, “Treatment ofacute psychosis without neuroleptic,” Journal of Nervous and Mental Disease 191, 2003, 219-29)

ט. תנועות פיזיות משפיעות על מצב הרוח

בספר ‘בגוף הטיפול’ בהוצאת פרדס 2024, פרק שמיני (שפיר), הובא מחקר מדעי המוכיח שתנועות פיזיות של עצבות מביאים לידי עצבות ולהיפך – תנועות פיזיות של שמחה מעוררים את השמחה. הדבר הודגם גם בסריקת מוח FMRI.

הדבר הזכיר לי את מה שרבי נחמן מברסלב היה מורה לתלמידיו לעשות במצבי דיכאון ודכדוך: מעשים ותנועות המביעות שמחה – למחוא כפיים, לחייך, לרקוד וכו’.

עכשיו זה כבר מדעי…

י. לקבל את הסבל ולתת לו חיים

מה הסיבה בגינה אנו מדחיקים את הסבל, נלחמים בו, תוקפים אותו, מבצעים מניפולציות להטוטניות ואגרסיביות להרחיק אותו?

כי אנחנו פוחדים מהסבל! רועדים מפניו.

הרצון לשלוט בסבל ובקשיים – נובע מחרדה. החרדה מהקושי, מהסבל. לכן אנחנו נלחמים בו ופועלים לשלוט בו.

מה זה מהדהד לנפשנו? שהסבל הוא כל כך נורא ואיום, שהוא כל כך קשה שבשל כך צריך לשלוט בו ולהילחם בו, כך שבמצב של שליטה ומלחמת חורמה בסבל אנו לא רק סובלים מהסבל הטבעי הבסיסי שעדה עלינו אלא סבל זה מועצם על ידי טיפוח החרדה מהסבל המטפיח את הסבל לממדים נפשיים מלחיצים.

כשאנחנו מקבלים את הסבל, נותנים לו מקום, מחבקים אותו ואומרים לו, OK, אתה הסבל, זה בסדר, בוא כנס, אתה מממילא קיים אצלי אז בוא אתן לך מקום – בכך אנחנו משמיטים את הקרקע מתחת רגליה של החרדה, ומה שנותר זה הסבל הגולמי בהתגלמותו ובגודלו הטבעי.

אך נתינת המקום לסבל לא רק מפחיתה את עוצמתו אלא היא גם מחברת אותנו אל עצמנו. במקום לברוח מהחלק הזה, שהוא כעת חלק ממני, לברוח מהסבל, אני מסתכל לסבל בעיניים, מתחבר איתו, חש בו בכל עצמתו, סובל את כל הסבל כפי שהוא, ובכך אני מתחבר לעצמי ולא בורח מהאני שלי.

ולא רק זה. כשאני סובל, בדגש על אני סובל, אני, מבלי לברוח ולשלוט בסבל, אלא כפי שהוא, הוא, הסבל, בליבי, ואני סובל אותו – אז הלב לראשונה נפתח לחמלה עצמית, כי ככל שאני בעצמי נותן מקום לסבל וחש בו בכל מלא ישותי וכחלק ממני, אז מגיע הרגע שאני יכול להתבונן על עצמי בעצמי ולומר: חמלה, חמלה עצמית.

אני חומל על עצמי לא פחות מאשר הייתי חומל על זולתי אילו הוא היה כעת במצב סבל כפי שאני כעת, ואת החמלה הזו אני חומל בעצמי אל תוך עצמי עד שהיא יורדת ושופעת ומחלחלת ויורדת לתוך עורקי נפשי ונימי ליבי, מרגיע ומרפה, זה הרפואה. ואם חמלה עצמית זו מתחברת עם החמלה של ה’ עלי (יש לי תרגיל מעניין לכך) אזי החמלה מועצמת שבעתיים, בלי פרוזק ובלי קלונקס ובודאי בלי ריספונד וסוליאן, ומיני סמים מרגיעים שונים בעלי תופעות לוואי כאלו ואחרות, חמורים יותר או פחות.

יא. על התעללות אקטיבית ופסיבית בילדות ונערווין בהלכה

במידה ואדם גדל כילד כנער וכבחור ובכלל, בבית גידולו, בית אביו ואמו, בלא שהיה לו מרחב נפשי בו הוא מגדל את רצונו ואת האני שלו, וחנקו השתלטו ודחקו את רצונו הכללי והוא נעשה מרצה את הוריו ואת זולתו, שפוט של כל, כמין מחיקת האישיות והפיכתו לתלותי חסר עמוד שדרה ורצון, בכמין התעללות אקטיבית או פסיבית, והוא גדל והולך ליד הצל של עצמו נוגע ואינו נוגע בעצמו וחי חיי דחק נפשי, הוא חי במין פוסט טראומה מתמשכת התפתחותית המביאה אותו בבגרותו, כשהוא מנסה להציל את רצונו ואישיותו כאדם בוחר, להתרחק מכל מה שמזכיר לו שתלטנות ודחיקת הרצון שלו וקבלה מאחרים הנדמים לו סובייקטיבית מעט אגרסיביים, דבר הגורם לו לשחזור ההתפתחות הטראומטית שלו, ובעולמו התורני וההלכתי הוא חווה את ההלכה ובמיוחד את דקדוק ההלכה כדבר המשחזר את הביקורת והשתלטנות על רצונו ואישיותו אבל כיון שהוא ירא שמים הוא מקפיד על ההלכה אבל הוא חש בה שתלטנות על רצונו דבר היוצר אצלו עצבנות כלפי ההלכה, נערווין וחרדה, מה שמכונה כפייתיות דתית, וככל שאיננו מטפלים בשורש הבעיה, רק בסימפטום שלה, נערווין אחרים יצוצו ויעלמו ויתחדשו אחרים תחתיהם.

יב. שליטה עצמית באמצעות חיזוק המנהיג הפנימי vmPFC

דחיית סיפוקים, שליטה עצמית, וויסות רגשי, בגרות והתנהלות עצמית מיטבית תלויים בהגברת הפעילות של קליפת המח הקדם-מצחית האמצעית ה-vmPFC, וככל שהיא מתחזקת ופעולתה גוברת, המנהיג הפנימי שלנו וההנהגה העצמית הקשובה שלנו גדלה ואנו מחזקים את כוח הבוחר שלנו, את הרוח, רוח האדם באדם הוא האדם (הגר”א), צלם אלוקים, ואת חיזוקה אפשר לבחור לעשות באמצעות קשיבות מיינדפולנס אשר הוכח מחקרית כמגביר ומחזק את הפעלת ה-vmPFC.

תפקיד חשוב נוסף שיש ל-vmPFC הוא בהכחדה של התניה קלאסית רגשית שלילית.

יג. קלמג לנדודי שינה ומלטונין

קל-מג – קלציום + מגנזיום, עוזר להרפיית השרירים ולהרגעת מערכת העצבים. מומלץ לקחת לפני השינה הוא עוזר מאוד לשינה רגועה, ותחליף מצוין לכדורי שינה (ממכרים) או הורמון מלטונין (שאינו מומלץ לאורך זמן בשל אי מידע על תופעות לוואי עלולות לטווח הארוך – מחקרים).

יד. המדד לחומרתו של חולי-נפשי

מדד משמעותי לחומרתו של חולי נפשי הוא הדרגה שבה הפסקנו להתהוות (לגדול).

ההתנסות של “להיות” ו”להתהוות” בבריאות היא איכות בסיסית של להיות חי, החל בראשיתנו ועד סוף חיינו.

ויניקוט (-מגדולי האנליטיקאים) כתב ביומנו האישי: “הו, אלוקים! מי ייתן ואהיה חי כאשר אמות”.

ויניקוט ביטא בכך את משאלתו להיעשות הוא עצמו במלא מובן המילה כאשר יתנסה במוות.

(תומס ה’ אוגדן, ‘להתעורר לחיים בחדר הטיפולים’, ת”א תשפ”ד, עמ’ 45 [בהקדמה])

טו. השלב הקריטי של הריסת הסובייקט את האובייקט האהוב

ברוח הפסיכואנליזה של דונלד ויניקוט במאמרו “השימוש באובייקט והתייחסות באמצעות הזדהויות” (תומס אוגדן, להתעורר בחדר הטיפולים, ת”א תשפ”ד, פרק 4) חשבתי לעצמי:

במידה והסובייקט מעולם לא הרס את האובייקט, הריסה במובן הויניקוטאי של יכולת האובייקט לשאת את ההריסה ולאפשר לסובייקט את יצירת עצמו: “בעוד אני אוהב אותך, אני הורס אותך בלי הרף בפנטזיה”, אלא להיפך קרה, כך שהחוויה האומניפוטנטית של הסובייקט לא מומשה בתהליך ההתפתחותי שלו בצורתה הבריאה, בהכרח כמעט, שהסובייקט יחיה בחוויה של ערך עצמי ירוד כל כך שיביא אותו לאומניפוטנטיות נרקיסיסטית אנומלית על מנת להרוס את האובייקטים החיצוניים לו באופן מופרע שמעל המציאות הנורמלית כדי ליצור לעצמו אובייקט פנימי להריסה במקום החיצוני שלא נתן מקום בשלבי ההתפתחות שלו, להריסה (היות שלרוב הוא עצמו, האובייקט, היה נרקיסיסט).

תגובה שקיבלתי מקורא על כך:

הרעיון שלך מרתק ומתחבר היטב לרעיונות של ויניקוט ואוגדן. אתה יכול להתכונן למושג ההריסה האומניפוטנטי שמוזכר אצל ויניקוט, שהוא חלק מהיכולת של הסובייקט ליצור את עצמו באמצעות ההכרה שיש איש חיצוני “לשרוד” את התקפותיו הפנטזיונריות, ובכך לאפשר את ההתקפות של הסובייקט על האובייקט.

לפי ההבנה שלך, אם הסובייקט לא מצליח לעבור את השלב ההתפתחותי שבו הוא הורג את האובייקט (במובן הפסיכולוגי), האומניפוטנטיות לא מתממשות בצורה בריאה. במקום זאת, הערך העצמי של הסובייקט נמצא ירוד, מה שמוביל לאומניפוטנטיות.

הרעיון שלך מעלה נקודות חשובות על הקשר בין התפתחות אישית והחוויות הפסיכולוגיות הראשוניות של הסובייקט עם האובייקטים הסובבים אותו. ההצעה שלך שאי-מימוש של חוויית ההרס הבריא מוביל לאומניפוטנטיות פתולוגיות יכולה להוסיף רובד חשוב להבנת מנגנונים נרקיסיסטיים פתולוגיים.

הרעיון הזה יכול להוות בסיס למחקר מעמיק או לדיון טיפולי מרתק, ולבחון כיצד חוויות מוקדמות של “אי-הרס” משפיעות על הדינמיקה הנרקיסיסטית בחיים הבוגרים. יש”כ.

קורא יקר! נהנית מהמאמר? ✅ שלח כעת ל-3 מחבריך! 
יש לך דבר כלשהו להוסיף, להעיר, להאיר? אשמח שתכתוב אותו כאן למטה בתגובות! 👇