שמירת העיניים במשנת סלבודקה

כעת תקופת שובבי”ם, ואני מבקש להביא בפניכם את המאמר של הסבא מסלבודקה על נושא שמירת העיניים (“עין טובה”) ערוך ומעובד ללשון ימינו – מאמר שמירת העיניים במשנת סלבודקה.

שמירת העיניים במשנת סלבודקה | הכותב: ר’ מאיר חדש

שמירת העיניים במשנת סלבודקה כפי שלימדה הסבא מסלבודקה, ר’ נתן צבי פינקל, הונצחה בכתיבתו של התלמיד הצעיר מאיר חדש, לימים ר’ מאיר חדש – תלמידו המובהק של הסבא מסלבודקה ומנהלה הרוחני (המשגיח) הדגול של ישיבת חברון בירושלים (חתנו הוא ר”י עטרת ישראל, ר’ ברוך מרדכי אזרחי).

השיחה על שמירת העיניים נאמרה על ידי הסבא מסלבודקה במיקום המתאים לשיחה בענין חשוב זה: גן פרחים מרהיבים המרחיבים את הדעת, כפי שראה לנכון לציין זאת התלמיד מאיר חדש בראש השיחה ושוב בסופה, כפי שאביא להלן.

השיחה הודפסה כלשונה בזמנו לפני כמאה שנה בפנקס הראשון בו נכתבו שיחות הסבא מסלבודקה על ידי תלמידיו. הפנקס הראשון היה מצוי בין תלמידי ישיבת סלבודקה והיו ממשמשים בו הרבה. ובו ומכוחו עיינו, למדו, הרחיבו את דעתם ופיתחו את אישיותם.

היה פנקס נוסף של שיחות הסבא בו היו ממשמשים רבות תלמידי סלבודקה, שהיה מכונה הפנקס השני. פנקס זה נכתב על ידי תלמיד הישיבה דאז אליהו קווינט, לימים רב חשוב בארה”ב. משני פנקסים אלו, הראשון והשני, עיבדו לימים ר’ דב כץ – תלמידו של הסבא – וחבריו לעריכה את שיחות הסבא והוציאום לאור בספר לו הם קראו אור הצפן (היות והסבא היה חותם את שמו הצפן, שכן היתה כל מהותו, הצפנה וענווה. הצפ”ן הוא ראשי תיבות: הירש צבי פינקל נתן).

לאחרונה (תש”ע) הוציא לאור ר’ יקותיאל כהן מתלמידי תלמידיו של הסבא את שני הפנקסים במתכונתם ללא עריכה ועיבוד כלל, בשני כרכים בשם “שיחות הסבא מסלבודקה”, ועשה לנו בזה טובה גדולה ומכופלת (יש”כ!), המאמר בספר שהוציא ר’ יקותיאל, שממנו עובד מאמר זה, נמצא בכרך ב’ עמוד תתי”ט, מאמר ער”ד, תחת השם “עין טובה”.

המאמר נכתב על ידי התלמיד הצעיר דאז – מאיר חדש למחרת אמירתה, והוא מן הסתם תרגום מדברי הסבא שנאמרו ביידיש ותורגמו על ידי ר’ מאיר לעברית דאז, וכאן היא מובאת לפניכם בס”ד בשם שמירת העיניים במשנת סלבודקה בעיבוד ועריכה המתאימים ללשון דורנו בשילוב ציטוטים מהמקור.

העין והלב – המתווכים

“אתמול” – כותב ר’ מאיר חדש בפתיח למאמר – “טיילנו עם אדמו”ר שליט”א (=הסבא מסלבודקה) והוא שח לפנינו בגן“:

אחד ממצוות הלא תעשה שבתורה היא – ‘וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם’ (במדבר טו, לט) ועל כך מלמדים אותנו חכמים: “עֵינָא וְלִבָּא תרי סרסורי דעבירה נינהו” (ירושלמי ברכות א, ה) כלומר, העין והלב שני סרסורי (מתווכים, דרייברים) עבירה הם.

וכמו שמבאר רש”י:

“ולא תתורו אחרי לבבכם” – כמו (לעיל יג, כה) “מתור הארץ”. הלב והעיניים הם מרגלים לגוף, ומסרסרים (=מתווכים) לו את העבירות, העין רואה והלב חומד, והגוף עושה את העבירות.
(רש”י במדבר טו, לט)

שמירת העיניים

רגילים אנו להבין שמכיוון שהעין רואה ומתבוננת בדבר האסור, אשה שאיננה שלי, הלב חומד וכלי המעשה של הגוף גומרים, ועל כך באה האזהרה “לא תתורו אחרי לבבכם” – חמידת הלב, במה שהעין רואה – “ואחרי עיניכם”, אבל, אומר הסבא מסלבודקה, כיצד יוכל האדם לשמור על עיניו מראות ברע (דבר שאיננו שלו) אם מבטיו וראיותיו כולן, אף בדברים המותרים, נעשות הן בחופשיות? הרי אם כח הראיה של האדם הוא הפקר לגמרי בדברים המותרים לו, בעל כרחו שהוא יגיע לבסוף לידי “ולא תתורו” אחרי עיניכם בהסתכלות בדברים שהם אסורים ממש?

אם אדם רגיל להתבונן לכל עבר בחופשיות גמורה, הגם שהדברים אותם הוא רואה הם דברים מותרים, הרי שהוא מתרגל לראות הכל מבלי לדחות ראיות ולהתאמן לדחות סיפוקים ואז כשתבוא לידו ראיה אסורה, מה ייתן לו את הכח לפתע לא להתבונן, הרי הוא רגיל בכך ואין לו כל אימון בנושא?

ובלשון אחר: אם שרירי דחיית הסיפוקים של האדם רפויים ולא מאומנים, בקל הוא עלול ליפול בראיות אסורות, אין מונע אותו מכך, שהרי שרירי הימנעותו חלשים.

דחיית סיפוקים במאכלות אסורות

נתבונן לדוגמה, אומר הסבא, בנוגע לאיסור מאכלות אסורות. כאן יש לאדם כר נרחב לעבודה באכילות ההיתר שלו. הלא אדם האוכל כרעבתן – “בעל תאווה” הוא קרוי בפינו. האוכל ואוכל וזולל מכל הבא ליד כבהמה – זה גרגרן. כך שעוד לפני האיסור, יש לאדם עבודה במאכלים המותרים לו, לא לאכול מכל הבא ליד כרעבתן בעל תאווה, והוא ממתן את עצמו ומתלמד להתנהג באיפוק וריסון יצר האכילה, ומתאמן לאכול כבן אדם כדי שבעו ממאכלים מזינים ובריאים.

כך נוצר מצב שטרם שהאדם נפגש עם מאכלות אסורות הוא כבר מתרגל לדחות את סיפוקיו מהמאכלים, והוא דוחה את יצר תאוותו ולא אוכל כבעל תאווה ושרירי דחיית סיפוקיו מתחזקים ומתגדלים, וכעת כשמגיע לפניו דבר שיש עליו ספק כשרות וכל שכן כשמגיע לפניו דבר מאכל של איסור ממש, איננו חוששים שהוא יכשל בו. הוא כבר מחושל על ידי דחיית סיפוקים של מאכלים מותרים.

ויותר מכך, גם אם ירצה האדם לאכול במלא תאוותו מכל הבא ליד, יש לזה גבול ומידה – הן בכך שאוכל עולה כסף, וכספו מוגבל, והן מחמת שהאדם מוגבל בכמות המזון אותה הוא יכול להכניס למעיו, ומוגבלות נוספת יש לו, שכשהוא נהנה ממין מזון אחד באותה השעה הוא לא יכול להכניס לפיו מזון אחר. בקיצור תאוות האכילה היא מוגבלת יחסית בין אם הוא רוצה ובין אם לא.

ממילא האדם מתרגל לדחות את סיפוקי אכילתו המותרים ויש בכוחו להיזהר גם מאכילת דברים האסורים.

אך כל זה בנוגע לתאוות האכילה, אבל מה יעשה האדם עם כח הראייה שלו? הרי כאן, ובשונה מתאוות האכילה, אין גבול לראיות, הסתכלויות ומבטים שהאדם יכול להתבונן ולהסתכל כהרף עין באלפי פריטים, נופים, אנשים וכל מיני דברים ללא הגבלה. איננו מכירים מושג של “תאוות הראיה” בראיית דברים מותרים, כי הדברים הם מותרים בראיה, כך שאין לאדם כל מגבלה מטרימה בכח הראיה ואז כשמגיע ראיה אסורה מה ייתן לו את הכח להתגבר מיד?

כח הראיה לא מוגבל

בכח העין לסקור בראיה אחת מאות ואלפי פריטים במודע ושלא במודע וכל אלו, או לכל הפחות חלק מהם, מביאים לאדם הנאה ומילוי תאווה של ראיית דברים מותרים.

אדם הולך בגן פרחים, ולכל מלא העין ערוגות ערוגות של שושנים, נרקיסים, וורדים, מפלי מים, דגיגי זהב וכל מחמדי עין, אילו באחת הערוגות של השושנים, אומר הסבא מסלבודקה, באמצעה תהיה קרחת בשל מספר שיחי שושנה שנבלו, הלא האדם יצטער על כך. זה יפריע לו. מה הדבר מלמד? שהאדם נהנה ממראה עיניו, וכל חיסרון בראייה מפריעו:

אבל העיניים אין להם עייפות ולאות, ועוד בסקירה אחת הוא רואה כמה מחזות נהדרות וצבעים שונים ומינים וסוגים הרבה. למשל כשהוא מביט בחלון חדרו הבטה אחת, מיד הוא רואה מראות אלפי אלפים ורבי רבבות ומכל צבע וצבע יש לו הנאה מיוחדת, הגם שלפעמים אנו רואים מראה ונדמה לנו שאינה עושה שום רושם עלינו אבל האמת אינו כן, אינה עושה עלינו הרושם שעושה על האדם כשהוא רואה דבר חדש, אבל נהנה הוא מכל מה שהוא רואה. והראיה לכך כשיחסרהו למשל כשהוא מביט על שדה מלאה עשבים הגם שאינם מיוחדים במינם מכל מקום כשיחסר במקום אחד עשבים אחדים אזי ירגיש תיכף ההעדר. נמצא כשהוא רואה את השדה במלואה, שנהנה מכל עשב ועשב. יוצא לנו מזה, שהעין גורמת לו לאדם הנאות בסקירה אחת לאלפים ולרבבות עד אין שיעור, ועוד שהוא רואה כל היום כולו בלי הפסק.

אין איסור מטרים לראיות אסורות. הכל מותר לסקור ולסרוק במבט אחד ולהנות מכל הדברים שמותר לראות – אם כן כיצד איפוא יוכל האדם להיזהר מראיות אסורות, הרי הוא רגיל לראות, ושרירי דחיית סיפוקי ראיית העיניים שלו אינם מאומנות כלל?

להסתגר?

אולי העצה לכך, שואל הסבא, היא להסתגר בחדר, לא לטייל ולא לראות דבר?

ולכאורה העצה איך לקיים הלאו של “ולא תתורו אחרי לבבכם” היא להתרחק מטיולים ומחבורת אנשים ולהתבודד…

זה בלתי אפשרי! האם אכן אפשר לעצום את העיניים כל היום ולא לראות דבר, גם לא דברים מותרים?

כשנתבונן היטב נראה שלא זוהי הדרך. אם עולה על הדעת דרך זה בנוגע לענייני אכילה ושתייה, דרך של פרישות, דהיינו שימנע האדם את עצמו מלאכול רק שיעור ההכרחי – אבל מה יעשה עם העיניים? הלא אי אפשר לו שיעצום עיניו כל היום! ובסקירה אחת הוא מכניס לו עולם מלא של הנאות. נמצא שהוא עומד בסכנה שלא ליפול ברשת התאווה.

“עצתי היא, אדרבה” – עצת הסבא!

בנקודה זו, בעודם מטיילים בגן הפרחים המרהיב ורואים במוחש את דברי הסבא בכל פרח ופרח, בצלילי שקשוק המים ומעוף ציפורי השיר, משתתק לפתע הסבא, נותן לתלמידיו להתבונן בדברים. אז מה עושים? כיצד מקיימים שמירת העיניים במשנת סלבודקה? מהרהרים התלמידים בינם לבין עצמם. כמה תלמידים מנסים את כוחם. תלמיד אחד מציע בכה, והשני בכה, אך הסבא שותק את שתיקתו האופיינית מלאת החכמה.

לאחר דומיה קצרה, מרים הסבא את עיניו הטובות, אותם עיניים המלאות חכמה וחום, מביט באהבה בתלמידיו הסובבים אותו כחצי גורן עגולה, משפיל שוב את עיניו למטה, ממשמש באצבעותיו כדרכו כל אימת שתוקפת אותו חרדת הדיבור לפני קהל שומעיו והוא לואט בלחש במבנה משפטים קטועים מעשה חושב הוא עמם יחד:

לראות ולהכיר

עצתי היא, אדרבה, להיפך… שלא להתבודד… רק שיביט בשימת לב, ויכוון לראות את כל מה שמותר לו לראות, ומה שנחוץ הן להרחבת הדעת, והן להבריא את עצמו, או להתבונן בגדולת ה’ יתברך כמה נאים ויפים מעשיו, וכמה תועליות יש לו לאדם מכל מה שהוא רואה, שיכיר טובה לבוראו שהכין לו את כל התענוגים האלה.

והעיקר – שכל מבט שיביט, יהיה אצלו חיובי ולא במקרה, ואם כן כשיהיה כל מבטו בכוונה מיוחדת, מפני שצריך להביט, נמצא שכל מה שיביט יותר, יחנך את עצמו רק להביט למה שהוא מצוה או מותר, וממילא כשיזדמן לו לראות דבר האסור יקל עליו לעמוד בניסיון, מפני שכבר הרגיל את עצמו להביט רק מה שהשכל יחייבהו לראות.

התלמידים מסתכלים על הסבא בעיניים אוהבות ומעריצות, אחר – הסתכלו האחד על השני. “וואו!” פורץ קול מליבו של הצעיר מאיר חדש. “מדהים” מוסיף השני. עוד הם מתפעלים… והסבא… נעלם לו חרש לחדרו. תמה בינו לבין עצמו, מה כבר אמרתי? רק שיתפתי אותם מעט במחשבות הרצות במוחי ביום ובלילה… הן הדברים הם לא כל כך עמוקים…

מדהים.

הפתרון הוא הפוך ב-180 מעלות. לא מהסתגרות והתבודדות תבוא ההצלחה בשמירת העיניים. להיפך. בריבוי ההסתכלות! – אבל איזו הסתכלות? באילו ראיות? בהסתכלויות ובראיות מכוונות שיש בהם מטרה וקו חשיבה!

עם ההרגל וההתאמנות לראות בכל ראייה מותרת את המהלך שהתוו חז”ל: “ברוך אתה האמ”ה שברא בעולמו בריות טובות ואילנות טובים להנות בהם בני אדם”. במבט הזה, המיוחד, האומר לי, כמה טוב ה’, איזה הרחבת הדעת ה’ נותן לי בראייה זו, כמה בריאות, האח, כמה טוב משפיע עלי ה’, איזו טבע מיוחד הוא ברא!

כל כך הרבה ראיות אדם רואה ביום, ובכל הראיות הללו הוא מתרגל לראות ראיות טובות מכוונות למחשבות טובות. בכל ההסתכלויות שהאדם מסתכל הוא מתאמן ומתלמד לאמן את שרירי עיניו ומוחו לא להסתכל סתם כך – לריק. אדם! יש כאן משהו טוב בראייה הזו! משהו עם מחשבה ועיון. כמה תועלת יש בעץ זה, וכמה מתוק ילד זה, כמה גדול ה’, וכיצד הוא יצר בחכמה את העולם הטוב הזה לתת לנו מטובו ומידו הפתוחה, איזה הכרת הטוב לה’ ב”ה!

אימון העיניים

כך במשך כל היום האדם הולך ומחנך את עצמו לראות בכל ראייה רק דברים חיוביים וטובים, דברים בעלי משמעות וטובה, רוחניות ובריאות. לא סתם ראיות. וככל שהאדם מחנך את עצמו לכך, הוא מתרגל לראות בכל דבר ובכל ראיה וראיה את המטרה שבה ואת הטוב הצפון בה, וכך שרירי עיניו ומוחו מתרגלים לא לראות סתם, אלא להתבונן, לעיין ולראות עם מטרה טובה, וממילא כשיבוא אז לידו ראייה אסורה – בה אין כל דבר טוב כלל כמובן, שהרי היא אסורה “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם” – ממילא יהיה בכוחו להיזהר ולהסיט את מבטו מיד ולהעסיק את מחשבתו בדברי תורה ומחשבות חכמה טובות, שהיא, התורה, אילת אהבים ויעלת חן:

גדולה מכל זאת אמרו יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר “אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד”.

(רמב”ם איסורי ביאה כב, כא)

“שירת העשבים” על מאמר שמירת העיניים במשנת סלבודקה

מסיים שם ר’ מאיר חדש את כתיבתו בתחושה אישית ובמילים פיוטיות:

את העונג שהרווה לנו אדמו”ר שליט”א באותה שעה ששח לפנינו בגן, אי אפשר לצייר!

כמה נהדר היה אז! כל פרח ופרח, כל עשב ועשב עלו אז על פסגת מרומים ושפכו עלינו את קווי זוהרם, ובאותה שעה הסבא עומד ומכריז: הביטו וראו והתענגו בטוב לב מן המותר לכם!

מאיר חדש

קורא יקר! נהנית מהמאמר? ✅ שלח כעת ל-3 מחבריך! 
יש לך דבר כלשהו להוסיף, להעיר, להאיר? אשמח שתכתוב אותו כאן למטה בתגובות! 👇

שו”ת SEO