התפלה ועבודת ה’ – בלתי להויה לבדו

מאמר בנוגע לספירות הקבלה.

כותב הרמב”ן בפירושו לתורה על הפסוק (שמות כ, ב) “לא יהיה לך אלהים אחרים על פני”:

והנכון גם לפי הפשט, שהוא מלשון “והיה ה’ לי לאלהים” (בראשית כח כא), “להיות לכם לאלהים” (ויקרא יא מה).

יאמר, שלא יהיה לנו בלתי השם, אלהים אחרים מכל מלאכי מעלה ומכל צבא השמים הנקראים ‘אלהים‘, כענין שנאמר (להלן כב יט) “זובח לאלהים יחרם, בלתי לה’ לבדו”, והיא מניעה, שלא יאמין באחד מהם ולא יקבלהו עליו באלוה ולא יאמר לו “אלי אתה”. וכן דעת אונקלוס שאמר “אלה אחרן בר מיני”.

ודע, כי בכל המקום שאמר הכתוב “אלהים אחרים” הכוונה בו ‘אחרים’ – זולתי השם הנכבד (הויה), ויתפוס זה הלשון בקבלת האלהות או בעבודה לו, כי יאמר לא תקבלו עליכם אלוה בלתי ה’ לבדו וכו’.

וטעם “על פני” – כמו “אם לא על פניך יברכך” (איוב א יא), “ועתה הואילו פנו בי ועל פניכם אם אכזב” (שם ו כח). יזהיר “לא תעשה לך אלהים אחרים”, כי על פני הם, שאני מסתכל ומביט בכל עת ובכל מקום בעושים כן וכו’.
והנה אמר “לא תעשה לך אלהים אחרים”, שאני נמצא עמך תמיד ורואה אותך בסתר ובגלוי.
ועל דרך האמת תבין סוד הפנים ממה שכתבנו (לעיל ג, ב), כי הכתוב הזהיר במעמד הזה “פנים בפנים דבר ה’ עמכם” (דברים ה ד), ותדע סוד מלת ‘אחרים’, ויבא כל הכתוב כפשוטו ומשמעו. וכן רמז אונקלוס, והוא שנאמר (פסוק כג) “לא תעשון אתי” וגו’ (כוונתו שפני הם קדושי עליון של מעלה).
“כי אנכי ה’ אלהיך” – לבדי, ואין ראוי שתשתף עמי אחרים. ו’אנכי’ – אל תקיף, שיש לאל ידי, ‘וקנא’, שאקנא בנותן כבודי לאחר ותהלתי לפסילים. ולא נמצא בכתוב בשום מקום שיבא לשון קנאה בשם הנכבד כי אם בענין עבודה זרה בלבד. ואמר הרב (רבינו הרמב”ם) במורה הנבוכים (א, לו) שלא תמצא בכל התורה ובכל ספרי הנביאים לשון חרון אף ולא לשון כעס ולא לשון קנאה אלא בענין עבודה זרה בלבד.

והנה בקדושי עליון, “ויחר אף ה’ במשה” (לעיל ד, יד), “ויחר אף ה’ בם וילך” (במדבר יב, ט), וכתוב (איוב מב, ז) “חרה אפי בך ובשני רעיך כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב”. אבל בלשון קנאה אמת הוא. וכך אמרו במכילתא (כאן) בקנאה אני נפרע מע”ז אבל אני חנון ורחום בדברים אחרים.
ולפי דעתי שיזכיר קנאה בע”ז בישראל בלבד, וטעם הקנאה כי ישראל סגולת השם הנכבד אשר הבדילם לו, כאשר פירשתי למעלה (יט, ה).
והנה אם העם שלו משרתיו פונים אל אלהים אחרים, יקנא בהם השם כאשר האיש מקנא באשתו בלכתה לאחרים, ובעבדו בעשות לו אדון אחר, ולא יאמר הכתוב כן בשאר העמים אשר חלק להם צבאות שמים.

ובכאן אני מזכיר מה שיורו הכתובים בענין ע”ז, כי היו שלשה מינין:
הראשונים החלו לעבוד את המלאכים שהם ‘השכלים הנבדלים’, בעבור שידעו למקצתם שררה על האומות, כענין שכתוב (דניאל י, כ) “שר מלכות יון ושר מלכות פרס”, וחשבו שיש להם יכולת בם להיטיב או להרע, וכל אחד עובד לשר שלו כי היו הראשונים יודעים אותם, ואלה הם הנקראים בתורה ובכתובים כלם ‘אלהים אחרים’, ‘אלהי העמים’, כי המלאכים נקראים ‘אלהים’, כמו שנאמר “הוא אלהי האלהים” (דברים י, יז), “השתחוו לו כל אלהים” (תהלים צז, ז), “כי גדול ה’ מכל האלהים” (לעיל יח, יא).
ואף על פי שהיו העובדים מודים שהכח הגדול והיכולת הגמורה לאל עליון, וכך אמרו רבותינו (מנחות קי א) דקרו ליה אלה דאלהיא, ובזה אמר הכתוב “זובח לאלהים יחרם”, הזכירם בשם הידיעה.
והמין השני בע”ז וכו’, והמין השלישי בע”ז וכו’.
והנה התורה אסרה בדבור הזה השני, כל עבודה בלתי לה’ לבדו, ולכך הזהיר בתחלה “לא יהיה לך אלהים אחרים על פני“, שהם המין הראשון, וזהו “על פני“, כאשר רמזתי סודו וכו’ (כלומר, אפילו קדושי עליון הנשגבים ביותר של מעלה).
ואמר בכולם “לא תשתחוה להם ולא תעבדם” בשום עבודה כלל, ואפילו לא יהא דעתו להוציא עצמו מרשותו של הקדוש ברוך הוא, והנה ריקן כל העבודות כלן לשם המיוחד ית’.

למדים אנו מדברי הרמב”ן, שהיו שלוש סוגים של עובדי עבודה זרה, כאשר הסוג הראשון מאותם עובדי עבודה זרה הם אותם אנשים שאמרו, היות ויש בצבא השמים ברואים קדושי מעלה הנקראים ‘שכלים נבדלים’ (נבדלים מחומר), בחינת “פני השם”, להם יש שכל ודעת של מלאכים לעשות רצון קונם הא”ס, והם בעלי דעה ובינה יתירה להשגיח על אומות העולם ועל שאר דברים ומיני השגחות והנהגות ומידות, כפי אשר יצוה להם ה’ ית’, על כן במקום לפנות באופן ישיר אל הא”ס הויה ית’, נפנה אליהם.

והגם שידעו הם באמת ובתמים, ובייחוד שלם, ששכלים נבדלים אלו אין הם אמצעים נפרדים מה’ ומובדלים לעשות כפי רצונם, אלא כל חיותם וכוחם המה מאורו ית’ המחיה אותם והגנוז בהם, כמו שכותב הרמב”ן “ואף על פי שהיו העובדים מודים שהכח הגדול והיכולת הגמורה לאל עליון, וכך אמרו רבותינו (מנחות קי א) דקרו ליה אלה דאלהיא” – והכל בדקות העניינים בדרגות ומדרגות גבוהות מאוד בעולמות העליונים, אף על פי כן, אומר הרמב”ן, זו עבודה זרה גמורה.

לכן, אומר הרמב”ן, שהיה מראשוני המקובלים (וראה ספר ‘קבלת הרמב”ן’ בהוצאת מוסד הרב קוק), אסור לתת שום כוח חיצוני לספירות הקבלה, כביכול הם בשלב מסוים כלשהו היו או שיהיו חוץ מאור א”ס ב”ה, כי אם אנו אומרים שהם כוחות נבראים, או שהם כלים, או שהם בעלי דעה ובינה יתירה, ויש בהם פעולות בדומה למלאכים, הרי שהמשתחוה במשכן בו יש השראת שכינה שנאמר ‘וּכְבוֹד ה’ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן’ (שמות מ, לה), וכבוד ה’ הוא שכינה, מלכות – המתפלל בו, הרי הוא עובד עבודה זרה ממש (פירוש הרמב”ן לבראשית מו, א), כי הוא משתחוה ומתפלל לקדושי עליון נבראים או נאצלים שהם לא עצמותו ית’. ולכן אומר גדול המקובלים – הרמב”ן:

חס ושלום שיהיה הדבר הנקרא ‘שכינה’ או כבוד נברא חוץ מהשם הנכבד יתברך (רמב”ן בראשית מו, א).

ושוב כותב שם:

ובדברי רבותינו דברים רבים יורו על שם השכינה שהוא האל יתברך (רמב”ן בראשית מו, א)

השכינה, שהיא בספירות הקבלה – ספירות מלכות, אומר הרמב”ן, היא לא דבר נברא, ולא דבר שמחוץ לה’ ית’, לא לפני לא אחרי ולא באיזשהו שלב כלשהו בתהליך ההאצלה והבריאה הבראשיתית, כי אם כן, אזי זו עבודה זרה גמורה מלמדנו הרמב”ן.

ולכן אומר הרמב”ן ומדגיש, שהספירות הם עצמותו ית’ ממש, והם התארים החיוביים שנאמרו על דרך החיוב בה’, שאין הם נפרדים ממנו באיזשהו שלב אלא הם עצמותו ית’ לגמרי, שרק בשכלנו אנו מחלקים אותם לעשר, אבל מחוץ לשכל – הכל אחד ואין בו ספירת מספרים (כשיטת ר”ח קרשקש, רמח”ל והגר”א).

ולמדים אנו מהרמב”ן, שאמירה לפיה הספירות הם נבראים (ובספר ‘טעמי המצוות’ לריקאנטי כותב במפורש “שהספירות הם נאצלות ולא נבראות”, והביאו ר”י חייט ב’מערכת האלוהות’ פ”ג ד”ה ואמר בלימה), שלא היו קודם ונבראו בזמן בראשית, והם כלים לאור א”ס ית’, והם בעלי דעה ובינה יתירה המשתוקקים לעשות רצון קונם ולעבוד עבודתו, והם שכלים נבדלים, כלומר שכלים פשוטים (צורה ללא חומר, אי-מורכבים), שה’ ברא ואחר כך הוא התפשט בתוכם באורו הא”ס, כנשמה (אור א”ס) בגוף (ע”ס), כשם שנשמת האדם מתפשטת בתוך גופו הנברא, ואז האיר בהם הא”ס בעצמה קדושה כזו שהם נהיו לאחדים עימו, וכאשר אנו מתפללים אנו מתפללים לאור א”ס זה – דרכם של הספירות, או דרכם של הספירות המשתקפים בשמות הקודש שלא נמחקים, באמצעות הספירות, כפי אשר הוא מתגלם ומתפשט ומתגלה בהם, הרי שלפי הרמב”ן זה הסוג השלישי של עובדי עבודה זרה, כי לפי הרמב”ן, אם פונים לשכלים נבדלים/שכלים פשוטים וכיוצא בזה, ולא לעצמותו ית’ (שלפי הרמב”ן, הספירות הם תארים עצמותיים לו ית’ מאז ומעולם) הרי שעובדים עבודה זרה, גם אם אומרים שיש בספירות את אורו וכוחו ית’, כי כפי שכותב הרמב”ן, בזה ממש טעו הסוג הראשון של עובדי עבודה זרה וכלשונו “אף על פי שהיו העובדים מודים שהכח הגדול והיכולת הגמורה לאל עליון”, “ואפילו לא יהא דעתו להוציא עצמו מרשותו של הקדוש ברוך הוא”, אלא התפילה וכל העבודה צריכה להיות רק, ואך ורק, כמו שכותב הרמב”ן כלשון הפסוק: בלתי לה’ לבדו. רק לשם הויה המורה על עצמותו ית’ כשלעצמו, בלבד. בלתי להויה לבדו.

ולמדנו אם כן מהרמב”ן, שאי אפשר לומר על הספירות שהם משהו או מדרגה כלשהי חוץ ממנו ית’ או כל חילוק אחר וכל שכן שאסור להגיד שהם נבראות ולא נאצלות [אפילו אם אומרים בפה שהם חוץ ממנו ית’ אבל הם ממש אחד איתו בייחוד גמור, אפילו שהם לא ממש הוא והם לגמרי מאוחדים עימו… כי אלו דברים הנאמרים בפה אבל לא נתפסים בלב וכל שכן לא בשכל, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא], ורק מותר להגיד, אומר הרמב”ן, שהספירות הם עצמותו ית’ ממש, מלכתחילה, כי המה התארים החיוביים הנאמרים עליו ית’, כשיטת ר”ח קרשקש, רמח”ל והגר”א. לא משהו חוץ ממנו ולא שחלק שבהם וכלי שלהם הוא חוץ ממנו ית’, והוא מתייחד עם הכלים שברא והוא אחד איתם… כי האומר כן ומתפלל כך, אומר הרמב”ן, הוא עובד עבודה זרה, כפי הסוג הראשון של עובדי עבודה זרה, שהיו מאז ומעולם באנושות ועד ימינו אלה.

והגם שמבואר בגמרא (סנהדרין מד, ב) שמותר לבקש מהמלאכים שיתפללו עבורנו ויכניסו התפילות לפני אל רם ונשא, אבל אין זה תפילה אליהם, בעצמם, אלא תפילה לה’ ית’, ובקשה מהם שיכניסו התפילות שלנו לפני ה’, וגם על זה יש חולקים וסוברים שאין לעשות כן וראה על כך מאמר מפורט ב’ישורון’ (מאסף תורני, ירושלים) ח”ג עמוד תש”ו והלאה ובמכתבו של הרש”ר הירש שם. וכן היא דעת הרמב”ן לעיל וגם להלן:

והע”ז השלישית: מהם העובדים למלאכים, הם (השכלים) הנבדלים, והם שרים של האומות, כמו שנאמר ושר מלכות פרס, ושר מלכות, מיכאל שרכם, או שיחשבו שיש להם יכולת, או להיותם מליצים בינם ובין האל לעובדים אותם, וכל אחד עובד שלו, וכל זה נזהר לנו בתורה.

ונראה שאפילו להתפלל להם על דרך זה אסור לנו כמו שנאמר באגדה, בשר ודם יש לו אוהב, אם באת לו עת צרה אינו נכנס לביתו פתאום אלא הולך ועומד על פתח חצרו של פטרונו וקורא לעבדו או לבן ביתו, והוא אומר לו איש פלוני עומד בחוץ, אבל הקב”ה אינו כן, אלא אמר הקב”ה, אם באת לך עת צרה לא תצווח לא למיכאל ולא לגבריאל ויענו לך, אלא אלי תצווח ואני אענה לך, הה”ד כל אשר יקרא בשם ה’ ימלט, הן ימלט, ולא לגבריאל.

ולפי זה אנו… במיכאל שרא רבא ובמכניסי רחמים, וכן נראה דברי הרב בספר המדע, ובמין זה של ע”ז אמר הכתוב, ויעבדו אלהים אחרים, כי המלאכים נקראים אלהים, והם אלהי השמים והשופטים אלהי האר?, כמו נתתיך אלהים לפרעה, אלהים לא תקלל, תרגם דיניא, ולכן אמר הכתוב, זובח לאלהים יחרם, בפתחות הלמ”ד כי הם צבאות מעלה שאלוהותם וכוחם ידוע. וכן תראה בסיעה של ירמיהו שהזכיר שם מיני ע”ז אלו, ויענו כל העם העומדים כי מקטרות נשיהם לאלהים אחרים, ושם כתוב, לעשות כונים למלכת השמים. ועניני ע”ז של ישראל היו מן הכת הזה.

(דרשת תורת ה’ תמימה להרמב”ן)

וכל שכן בנוגע לספירות, אותם שמתפללים לאורו ית’ הנמצא ומתייחד בהם כנ”ל, ואין כאן עצמותו ית’ אליו מתפללים אלא מתפללים לאלוהות שתחת לו ית’ (הא”ס) במדרגה, שניות, לפי שאורו וכוחו בהם עד שהוא והם הספירות הנבראות (לאותה השיטה ממנה באנו להפקיע) הם אחד ממש (כביכול, כי אי אפשר להיות כן באמת) – שלפי הרמב”ן, ראש המקובלים בדרך הספירות, זו עבודה זרה ממש, כי יש להתפלל רק להויה, בלתי להויה לבדו, וכמו שאנו אומרים כל בוקר לאחר התפילה בעיקר החמישי מי”ג עיקרי האמונה, וכלשונו של רבינו הרמב”ם:

והיסוד החמישי, שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין עושין כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות וכל מה שהורכב מהן, לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם אין להם שלטון ולא בחירה אלא רצונו יתעלה, ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה.
(פירוש המשנה לרמב”ם מסכת סנהדרין פרק י משנה א)

וה’ ית’ יזכנו להינצל מכל סרך עבודה זרה ומכל סרך אביזרייהו של עבודה זרה ומעין זה ומן הדומה לו, ולעבוד רק אותו לבדו, בעצמותו ית’, ללא כל אמצעיים ומתווכי ביניים שונים. בלתי להויה לבדו, כשיטת רבינו – ראש וראשון למקובלים – הרמב”ן ז”ל.