האם היתה פעם תקופה שחיינו עם שכנינו הערבים בשלום?

ממתי התחילו הבעיות עם הערבים המוסלמים?

יש אומרים מקום המדינה בתש”ח, יש אומרים מהצהרת בלפור, יש אומרים מוועידת בזל ויש אומרים שתמיד חיינו עם שכנינו הערבים בשלום ושכנות טובה עד שבאו אותם שקלקלו את הכל וכו’.

אני רוצה להציג כאן סקירה קצרה מההיסטוריה שלנו עם הערבים המוסלמים ומהאג’נדה שלהם כלפינו, כדי להבדיל בין דמיון למציאות, כשלפעמים המציאות וההיסטוריה עולה על כל דימיון וקונספציה, במיוחד בענין זה.

הסקירה שלהלן – מתוך וויקיפדיה (‘המכלול’). כל התאריכים לועזיים, למניינם.

לקרוא ולדעת:

קרב ח’ייבר: הקרב הראשון של מוחמד – מייסד האסלאם

קרב ח’ייבר (בערבית: غزوة خيبر) הוא קרב שהתרחש בראשית ימי האסלאם בין מאמיניו של מוחמד לשבטים יהודים שהתגוררו בנווה המדבר ח’ייבר, שבחצי האי ערב.

בין השנים 623 ל-627, בעקבות התפשטות האסלאם, החלו סכסוכים בין מוחמד ליהודים, שכבר גורשו מהעיר מדינה והתרכזו באזור ח’ייבר. בעקבות הסכם שלום בינו לבין תושבי מכה, התערערה מנהיגותו של מוחמד, והוא היה צריך להציג למאמיניו הישג צבאי, ולכן בחר בתקיפת השבטים היהודיים של ח’ייבר. כשראה שהיהודים מעוניינים להיפגש איתו למשא ומתן, הזמין 30 מנהיגים יהודים. כשהם בדרך וללא נשק, פשט עליהם כוח של מאמיני מוחמד והרג את כולם מלבד אחד שהצליח לברוח. כך נחלש מאד כוחם של השבטים.

בשנת 626 יצא אחד ממנהיגי מכה שהתנגדו למוחמד, אבו סופיאן, בראש צבא גדול כדי לצור על ית’רב (אל-מדינה) ולהכניע את מוחמד. יהודי קרייט’ה היו ככל הנראה נייטרלים, אבל מוחמד האשים אותם שהם מסייעים לאנשי מכה. המצור נמשך 25 יום, כשבסופו יהודי קרייט’ה מבקשים להיכנע בתנאים דומים לאלה של יהודי נדיר. מוחמד סירב וביקש כניעה ללא תנאי. וכשנכנעו טבחו אנשי מוחמד 600 גברים מבני קורייט’ה, ושבו את הנשים והילדים. מוחמד הורה לאסלם את השבויים.

ב-628 הושג הסכם בין אנשי שבט קורייש במכה לבין אנשי מוחמד בית’רב. ההסכם, שהפסיק את הקרבות ביניהם לזמן-מה, מכונה “הסכם חודייביה” (حديبية). באותו זמן התגלע סכסוך בין מוחמד ואנשיו לבין חקלאים יהודים שישבו בנווה המדבר ח’ייבר (خيبر). בקרב שהתחולל ביניהם הרגו אנשי מוחמד 100 מאנשי ח’ייבר. הנותרים הסכימו להיכנע ולשלם באופן קבוע למוחמד ולאנשיו מחצית מיבוליהם כמס. בשנת 630 יצא מוחמד בראש צבא של 5,000 איש אל מכה בטענה שאחד השבטים הפר את הסכם ח’ודייביה. אבו סופיאן ממכה החליט שאין עוד טעם להתנגד והניח למוחמד להיכנס למכה ולהשתלט עליה.

הטבח ביהודי פאס 1033

הטבח ביהודי פאס בשנת 1033 היה מקרה הרג המוני של כ-6,000 יהודים בני העיר פאס לאחר כיבוש העיר על ידי שבט מקומי קנאי לאסלאם.

פוגרום גרָנָדָה 1066

פוגרום גרָנָדָה 1066 הוא טבח שנערך ביום שבת 30 בדצמבר 1066 (ט בטבת ד’תתכ”ז) כנגד הקהילה היהודית של העיר גרנדה באנדלוסיה על ידי האוכלוסייה המוסלמית של העיר. הפוגרום החל כשהמונים מוסלמים הסתערו על הטירה של שליט גרנדה ורצחו את יועצו היהודי רבי יהוסף הנגיד (בנו של רבי שמואל הנגיד) והמשיך בטבח של כלל האוכלוסייה היהודית של העיר. לפי האנציקלופדיה היהודית של 1906 “יותר מ-1500 משפחות יהודיות, שמנו ביחד יותר מ-4000 אנשים, נהרגו באותו יום”

הטבח ביהודי פאס 1465

הטבח ביהודי פאס של שנת 1465 התרחש במרוקו תחת שלטון השושלת המרינית, ובמסגרתו חוסלה כליל הקהילה היהודית של העיר פאס בפרעות שערך המון מוסלמי מוסת מקרב תושבי העיר.

לפי מטייל ארצות מצרי בן התקופה, מהקהילה היהודית בעיר, שמנתה כנראה מספר אלפי נפשות, שרדו 11 יהודים בלבד (6 נשים ו-5 גברים). פרעות אנטי-יהודיות דומות התרחשו בהמשך בערים ברחבי מרוקו.

הטבח בחברון בשנת 1517

הטבח בחברון אירע בעיר חברון בשנת 1517 לקראת סוף המלחמה העות’מאנית-ממלוכית (1516–1517), כאשר העות’מאנים הטורקים הביסו את הממלוכים וכבשו את סוריה העות’מאנית. הטבח פגע באנשי היישוב היהודי בחברון, והיווה למעשה פוגרום, מהסוג שכוון נגד יהודים בארצות רבות אחרות.

הודים הותקפו והוכו ורבים נהרגו כאשר בתיהם ועסקיהם נבזזו ונשדדו.

גירוש מַוְזַע 1679

גירוש מַוְזַע (או: גלות מוזע) היה אחד האסונות הגדולים בהיסטוריה של יהדות תימן, אשר התרחש בשנת ה’ת”ם (1679).

בשנת ה’תל”ו (1676) עלה לשלטון בתימן האימאם אלמהדי (אחמד בן חסן אבן אלאימם אלקאסם). מראשית שלטונו פרסם גזירות דת קשות על היהודים ובהן הוראה לסגור ולהחריב את כל בתי הכנסת בתימן (למעט “כניסת אלעֻלמא” (كنيسة العلماء), בית כנסת החכמים, אשר הפך למסגד בשם “מסגד אלג’לא”, מסגד הגלות) ולאסור על תפילה בציבור. שיאן של הגזירות היה בהצהרה כי לא יתיר ליהודים לחיות בתימן אשר אדמתה קדושה למוסלמים ועל כן אינה יכולה לשאת את נוכחותם עליה.

בין המגורשים היה גדול משוררי יהדות תימן, הרב שלום שבזי, אשר נתן ביטוי לסבלות התקופה בשירתו.

המגיפות, המחלות והחום (שיכול להגיע עד 50 מעלות צלזיוס), ההתמודדות עם חיות טרף ועם סופות חול גבו את מחירם, ורק רבע עד שליש מהגולים נותרו בחיים.

מלבד הפגיעה בחיי היהודים וברכושם, גלות זו גרמה לאובדנם של כתבי יד עתיקים רבים, חלקם נהרסו בדרך ובמוזע עצמה וחלקם הושחתו בידי מוסלמים אשר בידיהם הופקדו על ידי היהודים קודם יציאתם.

טבח חברון בשנת 1834

טבח חברון בשנת 1834 התרחש בתחילת אוגוסט 1834, כאשר כוחות אבראהים פאשא פתחו בתקיפה נגד חברון. היהודים לא היו כפופים למדיניות הגיוס של פאשא אך סבלו מ”הזעם האכזרי ביותר” והיו מטרות ל”אלימות מיוחדת”.

פרעות צפת 1834

פרעות צפת או הביזה הגדולה בצפת הייתה סדרת פרעות שערכו כפריים ערבים ומוסלמים ודרוזים מקומיים בקהילה היהודית בצפת במהלך מרד הפלאחים בשנת 1834. הפרעות נמשכו שלושים ושלושה ימים במהלכם נבזז כל רכוש הקהילה, עונו נשים רבות ורבים נפצעו ואף נרצחו.

“הנבלה הגדולה ביותר – חיפוש על גופן של הנשים כדי לבדוק אם לא החביאו כסף או זהב – נעשתה לעין כל וללא-בושה. היהודים האומללים והמפוחדים עד מוות לא עשו דבר להגנתם, גם כאשר היה הדבר אפשרי. היו מקרים שבהם נכנס נער מוסלמי, כבן עשר או שתים-עשרה, לתוך בתיהם של יהודים וגזל מהם את רכושם, בעוד הם ומשפחתם צופים בנעשה.”

– אלכסנדר ויליאם קינגליק

באחד הבתים בו ניסתה קבוצת יהודים להתבצר נורו שני מגניו והנשים בתוכו עונו. רבי מנחם מנדל מקמיניץ כתב בזכרונותיו, כי היהודים הופשטו מבגדיהם לפני שגורשו מבתיהם: “וכאשר עשו כן בחצר שהייתי בו ופשטו בגדינו, ראינו שרוצים גם כן להרוג אותנו בקנה השרפה… והנה צווחה ברחובותינו… וגרשוּם ערומים החוצה, והעם הנותר עינוּ במשכב, הן זכרים והן נקבות”.

רבי מנחם מנדל סיפר גם על גורלה של חצרו של רבי יעקב הירש ממאהליב באותו לילה שהוא עצמו שהה על ההר. אנשיה נעלו אותה וניסו להתגונן באמצעות השלכת אבנים על הפורעים מגג הבית: “ויורו היורים בקנה השרפה ויהרגו את החכם הספרדי ולר’ יעקב הירש עשו חבורות ופצעים, ואחר כך נכנסו תוך החצר ושללו ובזזו כל הנמצא, וגם בגדי המתים פשטו, וטמאו כל הנשים שנמצאו בחצר”.

אנוסי משהד 1839

אנוסי משהד הוא שמם של חברי הקהילה היהודית בעיר משהד שבאיראן, שחבריה היו אנוסים לחיות כמוסלמים במשך 120 שנה ואף נקראו “ג’דיד אל אסלאם” (“המוסלמים החדשים”) אך שמרו על יהדותם בסתר.

ב-26 או 27 במרץ 1839 ערכו תושבי העיר טבח ביהודים, עקב עלילת דם. להלן תיאור השתלשלות העניינים מספר “נדחי ישראל”:

ביום ה-11 למוחרם, שנת 1255, שהוא יום קודש וצום ומספד למוסלמים השיעים, פנתה אשה יהודיה אל “רופא” פרסי שירפא את ידה מצרעת, וה”רופא” הזה, מסוג רופאי האליל השכיחים בפרס עד היום, ציווה עליה להרוג כלב ולרחוץ את ידיה בדמו, ורפא לה. האשה הזמינה פרחח פרסי שיתפוס כלב ויהרגהו בביתה. לאחר זה פרץ ריב בינה לבין הפרחח המוסלמי על תשלום שכר עבודתו. לבסוף רץ הפרסי, מלא חמת נקם, אל רחובות המוסלמים והכריז שהיהודים הרגו כלב ביום הצום, המקודש לזכר הקדושים בני עלי, וקראו לו בשם חוסין, וילעגו לדת המוסלמים. ההמון הקנאי, המתאסף ביום זה במסגד הידוע בשם האימאם רצ’ה (רידה), התפרץ אל רחובות היהודים ואל הבתים, הצית באש את בתי-הכנסת ורצח כשלושים ושש נפשות.

הקהילה מנתה אז כמאה משפחות, כארבע-מאות בני-אדם.

ייתכן שהטבח ארך יום אחד או יומיים (המקורות חלוקים בעניין התאריך המדויק). למחרת הטבח הצטוו היהודים לקבל עליהם את דת האסלאם או למות. יהודי משהד קיבלו על עצמם, כלפי חוץ, את האסלאם ונודעו כ”ג’דיד אל אסלאם” (מוסלמים חדשים). שנה זו נתכנתה “אללה דאב” (מתת-אל, עונש משמים).

עלילת דמשק 1840

עלילת דמשק הייתה עלילת דם שהתחוללה בדמשק בשנת 1840 ה’ת”ר וחוללה זעזוע גדול בקרב יהדות העולם.

סַפָּר יהודי בשם שלמה חאלק (כבן 20) נחשד והובא לחקירה, משום שהמודעה שתלה הנזיר על דלת בית הכנסת, הועברה ונמצאה על הקיר ממול למספרה שלו. בעינויים קשים נאלץ להודות באשמה ונקב בשמות שבעה מנכבדי הקהילה שידם הייתה כביכול במעל: הסוחר דוד הררי ושלושת אחיו, יצחק, אהרון ויוסף, דודם יוסף לניאדו (בן 50) ושני רבנים, משה אבואלעפיה (כבן 40, סוחר בעיסוקו, בנו של הרב חיים ניסים אבואלעפיה, ואביו של הרב יצחק אבואלעפיה) ומשה סלוניקלי. אלו נעצרו מיד, חלקם עונו עד מותם, והאחרים הודו. משה אבואלעפיה היה קורבן למעשי אכזריות גדולים ביותר.

עלילת הדם בשיראז 1910

עלילת הדם בשיראז הייתה עלילת דם שהתחוללה בשיראז שבאיראן בשנת 1910 ואורגנה בידי משפחת קוואם המומרת. בעקבות גילויו של ספר קוראן מושחת בגטו היהודי וכביכול היעלמותה של ילדה מוסלמית, הואשמו לשווא יהודי שיראז בחטיפתה והריגתה לצורכי פולחן. ב-30 באוקטובר 1910 הותקף הרובע היהודי של שיראז. 12 יהודים נרצחו בפרעות, 50 נפצעו, והרובע נשדד בידי המון הפורעים. האירוע תועד על ידי נציג כל ישראל חברים בשיראז.

ההיסטוריון האיראני ג’משיד סדאקט, טען כי לאורך המאה ה-19 התבצעו התקפות קבע נגד יהודים, דבר שהושם לו סוף בעקבות לחץ אירופאי. האחרון שבין ההתקפות התרחש בשנת 1910.

התריתל 1912

התריתל היו סדרת פרעות אנטי-יהודיות בעיר פאס שבמרוקו, שהתרחשו בין 17 ל-19 באפריל 1912 (ל’ בניסן – ב’ באייר התרע”ב), שבוע לאחר חג פסח וחגיגות המימונה.

במהלך הפרעות פרצו אלפי חיילים מוסלמים והמונים מתושבי העיר פאס למלאח (הרובע היהודי) של העיר, בזזו אותו ותקפו את תושביו היהודים. בפרעות נהרגו 51 יהודים, הועלו באש חלקים גדולים מהמלאח, ו-12,000 תושביו נאלצו להימלט.

בתי כנסת מהם נשרפו ונהרסו, ספרי תורה קרועים מתגלגלים ברחוב בתוך הבוץ וגויים דורכים עליהם בעוה”ר (בעונותינו הרבים) וספרי תורה שלא נשרפו הוציאו אותם החוצה קרעו אותם, והשליכו אותם כדי שיהיו למרמס לעוברים ושבים, ושברו הכוסות (כוסות של שמן זית לתאורה שבבתי כנסת) וספסלי בתי הכנסת. היהודים, מבוגרים וקטנים, ילדים ותינוקות, לא אכלו ולא שתו במשך שלושה ימים והולכים נודדים לחץ ואין, האמונים עלי תולע חבקו אשפתות (איכה ד, ה). גופות יהודים הרוגים מושלכות בטיט, ועוברי דרך דורכים עליהן.

שלמה הכהן, “יומן עיר פאס”

מאורעות תר”פ 1920

מאורעות תר”פ הוא כינוי להתקפות מצד ערבים על יישובים עבריים בגליל ועל שכונות של יהודים בירושלים שאירעו בשנת תר”פ-1920.

ב-1920 חגיגות נבי מוסא חלו ב-4 באפריל, במקביל לחג הפסח ולחג הפסחא של היוונים האורתודוקסים. אמין אל חוסייני, שהיה אז בתחילת דרכו, ועארף אל-עארף התסיסו באותו יום בנאומי שטנה משולהבים את קהל החוגגים. כתוצאה מכך, לאחר התפילה המסורתית שבתום החג, יצא קהל החוגגים הערבי המוסת, מהמסגד שבמדבר יהודה, 20 קילומטר מירושלים, אל בתי היהודים בירושלים העתיקה, בצעקות “אדבח אל-יהוד” (לשחוט את היהודים), וקריאה שהתבררה בהמשך כנכונה – “א-דאולה מענא” (“הממשלה איתנו”).

“האנשים החלו מתרוצצים ואבנים נזרקו על היהודים… ראיתי חברוני אחד ניגש אל מצחצח נעליים יהודי, אשר התחבא מאחורי שק באחת מפינות החומה ליד שער יפו, לוקח את התיבה שלו ומכה בה בראשו. הוא צעק והחל לרוץ, ראשו נוטף דם, והחברוני עזב אותו וחזר אל התהלוכה… כולם צעקו ‘דת מוחמד קמה בחרב'”.

בבוקר היום השני (5 באפריל) התחדשו המהומות. גם הפעם מנעו חיילים בריטים שהוצבו בשער יפו את כניסת יחידת התגבורת היהודית לעיר העתיקה, אולם כמה יהודים חמושים במדי אנשי רפואה חדרו פנימה באמבולנסים. בריונים תקפו בסכינים יהודים ואף חדרו לבתי יהודים, בעיקר בחצרות שרוב דייריהן ערבים. בין היתר, בזזו את ישיבת “תורת חיים”, קרעו את ספרי התורה והציתו אש. באותו בוקר נרצחו שני עוברי אורח בדקירות סכין. העיר העתיקה נסגרה ויהודים שרצו לברוח, לא הורשו לצאת. אחר הצהריים הוכרז מצב חירום. בניגוד למקובל, נערך חיפוש גם על גופן של הנשים הערביות והתברר שרוב כלי הנשק האסורים הוסתרו אצלן. בתים הוצתו באש ובבית הקברות היהודי בהר הזיתים נופצו מצבות. בערב פונו החיילים מהעיר העתיקה.

בבוקר של היום השלישי (6 באפריל), תקפו בריונים את החצר של חנה יפה, סמוך ל”שער החטא” של הר הבית, ברובע המוסלמי, בו התגוררו שלוש משפחות יהודיות, שמתחילת המהומות היו נתונות במצור. התוקפים פרצו את דלתות החצר והדיירים ברחו אל הקומה העליונה. הפורעים שברו רהיטים ובזזו את הבית ואז עלו אל הקומה השנייה והכו את הדיירים, גם את הילדים. משה ליפשיץ הוכה בראשו במוט ברזל ונפצע קשה. אחר כך עינו התוקפים בזה אחר זה את אחיותיו. אחת נשואה בת 25 והאחרת בת 15.

מאורעות תרפ”א 1921

מאורעות תרפ”א (כונו גם פרעות תרפ”א) היו סדרה של מעשי רצח, אלימות, עינויים, שוד וביזה ביהודים ורכושם, שבוצעו בידי ערבים. המאורעות החלו בכ”ג בניסן ה’תרפ”א (1 במאי 1921) והסתיימו לאחר חמישה ימים, ב-6 במאי 1921. הם החלו ביפו והתפשטו ליישובים יהודיים נוספים. במהלכם נרצחו 47 יהודים ונפצעו 140.

מאורעות תרפ”ט 1929

טבח חברון בוצע על ידי ערבים מוסלמים תושבי העיר חברון והסביבה ביהודי העיר בשבת, י”ח באב תרפ”ט, 24 באוגוסט 1929. בטבח נרצחו 67 יהודים (חלקם בעינויים), והוא הוביל לחיסול היישוב היהודי בחברון, שהתקיים ברציפות מאות שנים.

אלפי ערבים, מצוידים בסכינים, גרזנים וקלשונים, נאספו והכריזו “הממשלה הבריטית אתנו!”, והתנפלו על בתי היהודים. בתחילה פרצו ל”בית אבושדיד”, הרגו את אליהו אבושדיד ודקרו למוות שלושה גברים נוספים ואת הנשים והילדים דקרו ופצעו קשה. בהמשך פרצו לבית הרב הזקן, חכם יוסף קאשטיל (קסטל), רצחו אותו ושרפו את הבית. הרב חנוך חסון, רב הקהילה הספרדית, נרצח עם אשתו. בן ציון גרשון, הרוקח במרפאת “בית הדסה” שהגיש עזרה רבה לחולים – יהודים וערבים, פיסח שאינו יכול לזוז ממקומו, נרצח בעינויים, לאחר שבִּתו עונתה לעיניו על ידי עשרות פורעים ונרצחה. ידיה של רעייתו נקטעו והיא מתה בייסורים.

בטבח בחברון נרצחו 67 יהודים. כשליש מן ההרוגים (24 במספר) היו תלמידי ישיבת חברון. 12 מההרוגים היו נשים ו-3 מהם ילדים בני פחות מחמש. 44 נפצעו קשה ו-21 נפצעו קל.

טבח צפת בוצע על ידי ערבים מוסלמים תושבי העיר צפת והסביבה ביהודי העיר ביום חמישי, כ”ג באב תרפ”ט, 29 באוגוסט 1929, כחלק ממאורעות תרפ”ט.

בשעה 17:30 פרצו פורעים ערבים לרובע היהודי בצפת שלא היה מוגן. מזוינים במקלות ובסכינים הם פרצו לבתים דקרו והרגו את תושבי הרובע והעלו את בתיהם באש. ההשתוללות נמשכה 20 דקות והופסקה על ידי כוחות המשטרה הבריטים שחשו למקום והרגו שניים מהפורעים. 18 תושבים יהודים, בהם נשים וילדים ורב העיר ישמעאל בן פנחס הכהן נרצחו ולפחות 80 נפצעו. הרחוב היהודי המרכזי נבזז ונשרף.

פרעות תראקיה הטורקית 1934

פרעות תראקיה הטורקית (בטורקית: 1934 Trakya Olayları) היו פרעות נגד יהודי תראקיה הטורקית, שהתחוללו בין 21 ביוני 1934 ל-4 ביולי 1934. אלפי יהודים גורשו או נמלטו מבתיהם, והפרעות הובילו לקץ קיומן של הקהילות היהודיות בחלק הטורקי של תראקיה, אשר בניהן התגוררו באזור מאות שנים.

ההערכות בנוגע למספר המגורשים נעות בין 3,000 לפי הגרסה הטורקית הרשמית ל-10,000 ואף ל-15,000 לפי גרסאות אחרות. בפועל, פסקו הקהילות היהודיות בתראקיה הטורקית מלהתקיים.

פרעות קונסטנטין, אלג’יריה 1934

פרעות קונסטנטין, אלג’יריה התרחשו במשך שלושה ימים (3–5 באוגוסט 1934) בעיר קונסטנטין שבאלג’יריה ובהן רצחו המוסלמים 25 משכניהם היהודים, פצעו יהודים רבים נוספים והרסו את חנויותיהם ובתיהם.

סוכנות הידיעות היהודית JTA תיארה בזמן אמת את שהתרחש בקונסטנטין: “ההשוואה היחידה שאני יכול לחשוב עליה היא למאורעות 1929 בארץ ישראל. מצאתי נערות יהודיות שדדיהן נכרתו, זקנים יהודים שנדקרו למוות, ילדים יהודים מתים מדקירות סכין רבות ומשפחות שלמות שננעלו בבתיהן ונשרפו למוות על ידי הפורעים.”

הפרעות בגאבס 1941

הפרעות בגאבס היו גל של שלושה ימים של אלימות אנטי-יהודית שפרצו בעיר גאבס בתוניסיה בשנת 1941. זה היה פרץ האלימות הגרוע ביותר נגד יהודים בצפון אפריקה במהלך מלחמת העולם השנייה.

פַרְהוּד 1941

פַרְהוּד (בערבית: الفرهود, בתרגום חופשי: “ביזה”, “שוד”; משמעות המושג בפועל: הפחדה ברוטלית כלפי נשלטים) הוא שמן של פרעות שנערכו באוכלוסייה היהודית בבגדאד, בירת עיראק, בחג השבועות ו’ בסיוון–ז’ בסיוון תש”א, 1–2 ביוני 1941. בפוגרום, שהיה על רקע אנטישמי, נרצחו לפחות 179 יהודים, 2,118 נפצעו, 242 ילדים היו ליתומים, ורכוש רב נבזז. חוזר מודיעין מיום 17.7.1941 של הסתדרות הפועל המזרחי בא”י מעריך כי למעלה מ-1,000 יהודים נרצחו, ומציין כי 120 חולים יהודים נרצחו בזריקות רעל בבית החולים. חוזר המודיעין מעריך כי הנזק ברכוש שנשדד עומד על לפחות מיליון לא”י (לירה ארץ ישראלית – שוות ערך ללירה שטרלינג). מספר בני האדם שרכושם נבזז הגיע לכ-50,000. הנרצחים נקברו בקבר אחים בבגדאד.

ביום ראשון, 1 ביוני 1941, כאשר ההמון עזב את מסגד ג’אמי אל-גילאני, בערך בשעה 10.30 בבוקר, הייתה הסתה נגד היהודים בקרב העוזבים. בשעה 5.30 בצהריים המון התכנס שוב באותו מסגד. נשאו נאומים נגד היהודים. ובשעה 6 אחר הצהריים ההמון עזב את המסגד והחלה השתוללות.

השכנות “הטובה” עם הערבים בירושלים שלפני כ-100 שנה

על השכנות הטובה… עם הערבים המוסלמים בירושלים שלפני כ-100 שנה ניתן לקרוא בספר הזיכרונות של אליהו משיח ‘אחד מרבבה’ מעמוד 21 והלאה, בו הוא מספר לתומו על החיים בירושלים דאז ועל הסבל וההצקות, הביזה וההריגה שעשו הערבים ביהודים באין מושיע ונעתיק רק קטע אחד קטן מזיכרונותיו שם:

האוכלוסיה הערבית ששכנה בסביבה ובעיקר בצידי הדרך בואכה הכותל המערבי לשם נהרו היהודים בשבת ובחגי ישראל ובעיקר בימים הנוראים שלטו ברחובות ביד רמה ולא חסכו את הטלת מוראם בעוברים ושבים על שכניהם היהודים ולא אחת הנחיתו עליהם מכות נאמנות למען ישמעו וייראו, סתם כך לצחוקם לאיד של יושבי הקרנות הערבים, ואין מושיע.

שיא ההתקהלות וסכנה ליהודים היתה בעת מפגשם של ערביי חברון וערביי שכם. שנאה תהומית היתה ביניהם ותחרות ריב ודברים מי ישא את דגלי החג בראש התהלוכה לנבי מוסא ולא חסרו מהלומות בינם לבין עצמם.

אולם בדבר אחד היו כולם תמימי דעים ומאוחדים: השנאה ליהודים הכופרים. והשייחים הנכבדים נשאו דברי נאצה חריפים על היהודים שנואי נפשם והשבאב המוסת הפראי והערב רב הבורים הניפו אל על חרבות ונבוטים בזעקות מחרידות “איטבחו אל יהוד” כלומר “שחטו את היהודים” או “דין מוחמד בל סיף” “דין מוחמד בסיף”.

הסיבה לפרעות: דתית

להלן מספר ידיעות, מבואות וציטוטים מן האיסלאם המצביעים על הסיבות לשנאת המוסלמים את היהודים ועל היחס שלהם ליהודים (מתוך ויקיפדיה):

מוחמד, מייסד דת האסלאם, ניסה בראשית דרכו להתקרב אל היהודים, בעיקר בעת ההג’רה, הגירתו-בריחתו ממכה לאל-מדינה בשנת 622 לספירה. לאחר שחווה לעג ודחייה מצד יהודי המקום, הפכה בריתו הראשונית עם שלושת השבטים היהודים שגרו בעיר מדינה, לקרב לחיים ולמוות, בו הוא ניצח באופן מוחלט. הוא גירש בעקבות זאת שניים מהשבטים היהודים הללו ובשנת 626 הרג את כל הגברים של השבט השלישי, בנו קורייזה, תוך שהוא מוכר את נשות השבט וילדיו, לעבדות. מאותו רגע ועד למותו ב-632, היהודים הפכו עבור מוחמד לאויבי האסלאם.

ב-627 נטבחו יהודי הכפר ח’יבר, ב-629 נרצחו כל הגברים היהודים בני נדיר ונשותיהם חולקו למנצחים וגם מכל שאר אזורי כיבושיו, היהודים גורשו. כשעלה לשלטון יורשו החליף עומר בן אל-ח’טאב, הוא האמין כי מוחמד ביקש בצוואתו לגרש את כל היהודים מחצי האי ערב וכך פעל בין השנים 635–636 גירש עומר בן אל-ח’טאב את כל היהודים (וכן הנוצרים) מחצי האי ערב, בטיעון כי “לא תישארנה שתי דתות בארץ ערב”. מאז אותו גירוש, כמעט ואין עדויות על קיום יהודים בערב הסעודית והקהילה נעלמה כמעט כליל.

בקוראן עצמו מופיעים תשעה קטעים בהם מתוארים בני-ישראל כהורגים שלא בצדק את הנביאים ששלח להם האלוקים, דבר המאפיין אותם כרוצחי נביאים (א.ה. הכוונה היא להריגתו של ישו ימ”ש הנער היהודי השתוקי מנצרת שאת נבלתו מאהילים הנוצרים עד היום, ושהמוסלמים מאמינים שהוא נביא, וכן למוחמד אותו, אומרים המוסלמים, רצו היהודים להרוג ולא הצליחו) בנוסף למאפיין אותם כלא מקבלים את סימני הא-ל וכאלו שאלוקים הקשיח את לבם. דבר שבגללו קיים “השפלה והעוני של היהודים”, ושלפיו אין להאמין לטענות היהודים שהם נאמנים, שכן הם אינם יכולים להיות שכאלו לאור זאת שהרגו נביאים. בנוסף זו הסיבה שבשמה היהודים, או חלק מהם, הולכים להיענש בגיהנום.

לפי הקוראן: “כל יהודי או נוצרי ששומע עלי (על מוחמד), אבל לא מאמין שנשלחתי כנביא, הוא יהיה אורח נוסף בגיהנום של אש” (Book 1, Hadith 293).

היהודים תוארו על ידי המוסלמים, ככנועים, שקטים, ומשוללי-חרב להגן על עצמם. הם נחשבו “בני מוות” (“אולאד אלמות”), פחדנים לא לוחמניים וכפופים.

ב”אלרד עלא אבן אלנגרילה” מוחמד אבן חזם טוען כי “כל המכיר את היהודים יודע כי הם אספסוף מטונף וחסר בינה, ציבור דוחה, גס והמוני, בוגדני, רך לבב, מאוס, כזבן, בעל שאיפות נמוכות ביותר ובעל כושר הבחנה חלש ביותר. הייתכן כי אלו הם בניו הנבחרים של האל?!”.

אבן חזם טוען כי שושלת היוחסין היהודית מלאה בממזרות, דבר המעיד על ניוונם המוסרי. הוא מתאר את היהודים כשקרנים ונוכלים (קו המאפיין אותם לטענתו עוד מהתקופה בה יעקב גזל את הבכורה מעשיו), ואומר כי “אף-על-פי שהכרתי יהודים רבים, מצאתי רק שניים שהיו דוברי אמת”.

במרוקו למשל, היהודים כונו “אספל אל-סאפלין” (המושפלים שבמושפלים); לחילופין, הם תוארו כמגוחכים. למשל, בקבצים המיוחדים של התורה שבעל פה של האיסלאם המכונה חדית’, שנקראו בשם “אסראיליאת” (דברי ימי היהודים), הגיחוך משמש בערבוביה עם אזכור מזימותיהם של היהודים נגד הנביא מוחמד בעיר ‘מדינה’.

לפי האסלאם, הבחירה האלוקית ניתנה לאברהם ומשם עברה לבנו ישמעאל, אחי יצחק, שממנו יצאו הערבים, שהתאחדו עם בואו של הנביא מוחמד.

האסלאם אינו המשך היהדות אלא מחליפו.

האסלאם אינו נזקק לתנ”ך אלא מעמיד את הקוראן בפני עצמו, כתחליף הנכון והאמיתי, שהתגלה בפני מוחמד בצורתו המקורית בנבואה.

ציטוטים ממקורות מוסלמים:

“ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה”, [דברי] האימאם החלל הקדוש [במקור שהיד] חסן אלבנא, רחמי אללה עליו.

אללה הוא תכליתה [של התנועה – חמאס], הנביא הוא דמות המופת שלה, הקוראן הוא החוקה שלה, מלחמת הקודש [ג`האד] הוא דרכה והמוות למען אללה הוא הנעלה במשאלותיה.

היוזמות [המדיניות], ומה שקרוי פתרונות של שלום והועידות הבינלאומיות לפיתרון הבעיה הפלסטינית, עומדים בסתירה לתפישת העולם של תנועת ההתנגדות האסלאמית. ויתור על חלק כלשהו מ[אדמת] פלסטין כמוהו כזניחת חלק מן הדת; שהרי שהלאומיות הפרטיקולארית של תנועת ההתנגדות האסלאמית היא חלק מדתה, ועל זאת היא מחנכת את אנשיה, ו[הם] נלחמים מלחמת קודש [יג`אהדון] למען הנפת דגל אללה במולדתם, [ונאמר בקוראן:] “אללה הוא המנצח [בסופו של דבר], ואולם מרבית האנשים אינם יודעים”. ([סורת] יוסף, [פסוק] 20).

האישה בבית לוחם הגהאד [אלבית אלמגאהד] ובמשפחה לוחמת הגהאד [אלאסרה אלמגאהדה], בין אם היא אם או אחות, ממלאת את התפקיד החשוב ביותר בהשגחה על הבית, בגידול הילדים על מושגים וערכי מוסר הנובעים מהאסלאם ובחינוך ילדיה לקיום מצוות הדת [האסלאמית] כהכנה לתפקיד הג`האדי שמחכה להם. על כן, אין מנוס מלהקדיש תשומת לב לבתי-הספר ולתוכניות הלימודים שלפיהן מחנכים את הילדה המוסלמית, כדי שתגדל ותהיה אם ישרה המודעת לתפקידה במערכה [למען] השחרור [של פלסטין].

פלסטין היא לב ליבו של כדור הארץ, מפגש היבשות, מקום משיכה לחמדנים משחר ההיסטוריה. הנביא, תפילות אללה עליו וברכתו לשלום, ציין זאת בחדית הנאצל שלו שבו קרא לחברו המכובד, מעאד בן גבל: "מעאד, אללה יאפשר לכם לכבוש את אלשאם [סוריה, לבנון, ירדן וארץ ישראל] לאחר מותי, מאל עריש ועד הפרת, אנשיה ונשיה ושפחותיה שישהו בה [ככוח מגן בפני האויב – מראבטון] עד יום הדין. מי מכם שיבחר [לכבוש] את אחד מחופיה של אלשאם או את ירושלים [בית אלמקדס], יזכה להשתתף בג`האד עד יום תחיית המתים”.

בגיל צעיר התחתן מוחמד עם אלמנה מבוגרת ועשירה, וכאשר נפטרה – השתמש בכספיה כדי לשכור שכירי חרב, ושפך דם רב כדי לסלול את שלטונו בקרב העמים הישמעאלים, בתוכם טבח גם יהודים. לאחר שהביס את יהודי הכפר, לקח לעצמו כ’שלל’ את אשתו של אחד היהודים שטבח באכזריות רבה: “בעלה, כנאנה אבן אבי אלרביע, נלקח אף הוא בשבי. מוחמד רצה להתנקם בו נקמה אכזרית. הוא ציווה להביאו אליו ודרש ממנו למסור לו את אוצרות משפחת אבי אלחוקיק שהכילו מרגליות וכלי הזהב ועדיים. כנאנה סירב. מוחמד ציווה לענותו ולסרוק את בשרו במסרקות ברזל ובשיפודים לוהטים. אחרי כן התיזו את ראשו. מוחמד ציווה לרצוח גם את אחיו סאלם. את צפיה, אשת הנרצח, הכריח לעבור ולצפות בגופות ההרוגים”!

צפיה, היהודיה המסכנה בת ה-17, נלקחה בכוח על ידי מוחמד, והייתה לאחת מנשותיו. עוד יהודיה שבויה שלקח בכוח היתה ריחאנה: “אחרי קרב השוחה שניהל מוחמד, לקח כשפחה את ריחאנה, במקורה בת שבט בני נדיר ואלמנתו של אחד מבני שבט בנו קורייזה היהודים”.

מוחמד התחתן עם ילדה בת 9 בשם “עאישה”. ואין צריך לומר שמעולם לא דרש את הסכמתן.

להלן “תנאי עמר” של האיסלאם בנוגע ליהודים:

תנאי עומר (או חוזה עומר, בערבית: شروط عمر או عهد عم או عقد عمر) וכן חוקי עומר הוא טקסט קנוני מוסלמי המנוסח כמכתב שמיוחס לח’ליף עומר השני ובו נקבעו חוקים שונים לגבי תושבים שאינם מוסלמים (נוצרים, זורואסטראים, יהודים, שומרונים ואף פגאנים), אשר היו תחת שלטונה של האימפריה המוסלמית.

המסמך נועד להסדיר את מעמדם את מערכת קשרי הגומלין בין המוסלמים לבין אלו שאינם מוסלמים, דִ’ימִי (בני חסות -أهل الذمة).

דִ’ימִי (ערבית: ذمي, תעתיק מדויק: דִ’מִּי, רבים: أهل الذمة, תעתיק מדויק: אַהְל אלדִ’מָּה) הוא הכינוי לנתין לא מוסלמי של מדינה הנשלטת על פי חוקי האסלאם, השריעה.

לפי אבו חאמד מוחמד אלגזאלי יש שני סוגי כופרים:

ד’מי – אלו החיים בחסות האסלאם ועליהם יש להגן בחסות האסלאם בתנאי שהם עומדים בתנאי החסות ומשלמים את הג’זיה: ” אין לפגוע בו אלא על ידי הפניית העורף לו והבוז לו, על ידי דחיקתו לצדי הדרך וההימנעות מלפתוח לו לשלום”. יש להימנע במיוחד מקיום יחסי סחר ועסקים, מגע יום-יומי. התיידדות עמו היא בגדר מעשה שנוא בעיני אללה ונוגע בתחום האסור.
חרבי – אלו שלא חיים תחת חסות האסלאם אלא בצל שלטון זר, כשמצווה על האסלאם למגרו.

• זאת אומרת שעל פי דבריו מצווה עליהם באיסלאם למגר את כל היהודים שבארץ ישראל, כלומר להורגם. אבל אם השלטון בארץ ישראל הוא בידיהם, אזי שלום איתנו וכבודנו הוא על פי האיסלאם שנוא בעיני אללה ואסור.
• לתשומת לב כל שוחרי השלום שאינם מבינים מהי דת בעיני מאמין הדת. רק אדם דתי ומאמין יכול להבין מה המשמעות הדתית של הוראות אלה בעיני כל מאמיני האיסלאם.
• אדם חילוני חושב מתוך תרבות חילונית ואיננו מבין מה הוא סח כשהוא מדבר על שלום עם אסלאמי המאמין בדתו. בתוך ליבו המאמין האסלאמי לועג לחילוני התמים והנאיבי הרוצה שלום, בעוד שעל פי דתו זה אסור ומנוגד לדת האיסלאם מיסודה וראשיתה כפי שהחל בה מייסד האיסלאם. וכשם שהוא לועג לחילוני כך הוא לועג ליהודי הדתי-קנאי המתחבק איתו ומבקש ממנו למשול עליו ולרדות בו על פי חוקי הד’מי האסלאמי (ראה לעיל).

הדברים בכללם מדברים בעד עצמם ואין צורך לבארם ולפרשם

להרחבת הידע בנושא קבל בנוסף את דבריו של ד”ר מרדכי קידר בסדרת הסרטונים על המזרח התיכון

קורא יקר! נהנית מהמאמר? ✅ שלח כעת ל-3 מחבריך! 
יש לך דבר כלשהו להוסיף, להעיר, להאיר? אשמח שתכתוב אותו כאן למטה בתגובות! 👇