לדבר עם בורא עולם

לדבר עם בורא עולם בתפלה, לשוחח עמו, לבקש ממנו ולהתרפק עליו זהו חלק אינטגרלי-טבעי ומובנה באדם.

המשגיח הרוחני רבי שלמה וולבה כותב בספרו ‘עלי שור’, שלדבר עם בורא עולם, לבקש ממנו ולהודות לו, הוא דבר שכולל את כל הברואים. גם גורי האריה, הוא מציין את דברי דוד המלך ע”ה בתהילים, מתפללים לה’ בשאגתם ומבקשים מאתו טרף לשיניהם. “הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם” (תהלים קד, כא).

והאדם נקרא בגמרא (ב”ק ב) בשם מבעה, דהיינו מתפלל, כי זהו חלק ממהותו הטבעית של האדם: לדבר עם בורא עולם בתפילה. וכתבתי על כך גם בתובנות בקצרה כאן.

במאמר זה נעסוק – האם נכון לדבר עם בורא עולם כדבר איש אל רעהו, ואם כן, כיצד יש לעשות זאת. את הדברים נבסס על דברי גדולי ישראל שכתבו בענין זה:

צורת התפילה קודם הגלות

הרמב”ם מבאר, שהתפלה במקורה – אין לה נוסח קבוע, אלא כל אדם מתפלל כפי ליבו ולשונו באופן טבעי כדבר איש אל רעהו וכמו שאדם מבקש מאביו דבר מה כלשהו ומספר לו את צרותיו ומבקש את עזרתו.

וזה לשון הרמב”ם:

מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר “ועבדתם את ה’ אלהיכם”, מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה, שנאמר “ולעבדו בכל לבבכם”, אמרו חכמים – אי זו היא עבודה שבלב? זו תפלה.
ואין מנין התפלות מן התורה, ואין משנה התפלה הזאת מן התורה, ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה.

ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפלה לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא. אלא חיוב מצוה זו כך הוא, שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה, ואחר כך נותן שבח והודיה לה’ על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כחו.

אם היה רגיל מרבה בתחנה ובקשה ואם היה ערל שפתים מדבר כפי יכלתו ובכל עת שירצה.
וכן מנין התפלות – כל אחד כפי יכלתו, יש מתפלל פעם אחת ביום, ויש מתפללין פעמים הרבה. והכל יהיו מתפללין נכח המקדש בכל מקום שיהיה, וכן היה הדבר תמיד ממשה רבינו ועד עזרא.

כיון שגלו ישראל בימי נבוכדנצר הרשע, נתערבו בפרס ויון ושאר האומות ונולדו להם בנים בארצות הגוים, ואותן הבנים נתבלבלו שפתם והיתה שפת כל אחד ואחד מעורבת מלשונות הרבה, וכיון שהיה מדבר, אינו יכול לדבר כל צורכו בלשון אחת אלא בשיבוש, שנאמר ובניהם חצי מדבר אשדודית וגו’ ואינם מכירים לדבר יהודית וכלשון עם ועם.
ומפני זה כשהיה אחד מהן מתפלל תקצר לשונו לשאול חפציו או להגיד שבח הקדוש ברוך הוא בלשון הקודש עד שיערבו עמה לשונות אחרות.
וכיון שראה עזרא ובית דינו כך, עמדו ותקנו להם שמונה עשרה ברכות על הסדר. שלש ראשונות שבח לה’ ושלש אחרונות הודיה, ואמצעיות יש בהן שאלת כל הדברים שהן כמו אבות לכל חפצי איש ואיש ולצרכי הציבור כולן, כדי שיהיו ערוכות בפי הכל וילמדו אותן ותהיה תפלת אלו העילגים תפלה שלימה כתפלת בעלי הלשון הצחה, ומפני ענין זה תקנו כל הברכות והתפלות מסודרות בפי כל ישראל כדי שיהא ענין כל ברכה ערוך בפי העילג.
(רמב”ם, תפילה ונשיאת כפים א, א-ה)

הרמב”ם מלמד, שהתפלה בבסיסה ובמקורה לא היתה מנוסחת בנוסח קבוע, אלא כל אדם שליבו היה כָּמֵהַּ לבורא עולם ורצה לדבר עם בורא עולם, לבקש ממנו ולעמוד לפניו בתפלה – עשה כן בליבו ובלשונו ובשפתו שלו.

צורת התפילה לאחר הגלות

גלות נבוכדנצר הרשע, מלמד הרמב”ם, היא שגרמה לכך, שהאופי והצורה הראשונית של התפלה השתנתה. נקבע נוסח קבוע לתפלה. שינוי זה לא נעשה לכתחילה, אלא הוא נוצר בדיעבד בגלל שמצב הגלות חייב זאת, כמבואר בדברי הרמב”ם.
העם שלא ידע לשון יהודית, לשון הקודש, כנדרש, לא ידע כיצד לדבר עם ה’ ולבקש ממנו, ודיבר בלשון עילגים – וכך הרי אי אפשר להתפלל. במקום תפלה יצא להם שיבוש.

וכדי לשנות את המצב הבלתי רצוי שייצרה הגלות, תיקנו עזרא הסופר ובית דינו נוסח קבוע של תפלה: תפלת שמונה עשרה.

אבל במצב של טרום הגלות – מימות משה רבנו ע”ה ועד תקנת עזרא ובית דינו – התפלה היתה כפי שכותב הרמב”ם:

אם היה רגיל מרבה בתחנה ובקשה ואם היה ערל שפתים מדבר כפי יכולתו, ובכל עת שירצה.
וכן מנין התפלות – כל אחד כפי יכולתו. יש מתפלל פעם אחת ביום, ויש מתפללין פעמים הרבה, והכל יהיו מתפללין נכח המקדש בכל מקום שיהיה, וכן היה הדבר תמיד ממשה רבינו ועד עזרא (שם).

היינו מתפללים אז, מתחננים ומבקשים מה’ ית’ בלשון ובשפת הלב מספר פעמים ביום.

שילוב נוסח תפילת חז”ל עם נוסח אישי מהלב

השאלה העומדת לפנינו היא, האם כוונת עזרא ובית דינו בתקנתם את תפלת העמידה (שמונה עשרה) היתה לבטל פנייה ישירה מכל הלב מהלב של יהודי לה’ בכל עת ולבקש ולהתחנן מאיתו ולדבר עימו ולהתפלל לפניו או שכוונתם היתה רק למנוע מצב של ביטול מעמד התפלה מחמת השיבוש שהיא השתבשה בגלות נבוכדנצר?

נעיין בלשון הגמרא בברכות ונראה.

אומרת הגמרא:

רבי נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש וביציאתו תפלה קצרה. אמרו לו: מה מקום לתפלה זו? אמר להם: בכניסתי אני מתפלל שלא יארע דבר תקלה על ידי, וביציאתי אני נותן הודאה על חלקי.
(ברכות כח, ב)

על גמרא זו כותב המאירי:

אמר המאירי: רבי נחוניא בן הקנה הורה בזה, שאדם צריך לחדש תפלה על כל דבר שהוא רואה בעצמו שהוא צריך בו לעזר אלוקים, ואז יתמיד מחשבתו בעבודת השם באין פירוד.
ואמר על זה החכם, שהיה מתפלל בכניסתו לבית המדרש שלא תארע לו תקלה על ידי הוראתו, וביציאתו היה נותן הודאה למי ששם חלקו בגורלן של תלמידי חכמים.
(בית הבחירה למאירי ברכות כח, ב)

לחדש תפילה אישית לה’

למה רבי נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש וביציאתו ממנו? כדי ללמדנו, “שאדם צריך לחדש תפלה על כל דבר שהוא רואה בעצמו שהוא צריך בו לעזר אלקים”! (לשון המאירי)

הרי לא מדובר כאן על תפלה שתיקנו חז”ל, או על בקשות בתוך תפילת שמונה עשרה, אלא על תפילות שאדם מנסח לעצמו ומתפלל לה’ – ממש כמו שהתפללו אבותינו לפני גלות נבוכדנצר.
הוא מתפלל כמו בתקופה של הגאולה, בעת יושבינו בארץ הבחירה על התורה ועל עבודת ה’ ית’.

העולה מדברי הגמרא והמאירי הוא, שנוסח התפלה שקבעו חז”ל בגלות נבוכדנצר לא באה לדחוק ח”ו את רגלי התפילה האישית מן הלב של אדם מישראל ולבטל ח”ו את הרצון היהודי הבסיסי לדבר עם בורא עולם, כפי שהיה לפני הגלות, אלא חז”ל באו לחזק את מעמד התפילה ואת הרצון של יהודי לדבר עם בורא עולם על ידי כך שחיזקו את מעמד התפילה בתקנתם את תפילת שמונה עשרה וכשבנוסף לכך הותירו את האפשרות לדבר עם בורא עולם בתפילה לפי מה שבליבו של כל יהודי ובנוסח שלו במילים שלו ובאופן אישי בדברים היוצאים מן הלב לפני הקדוש ברוך הוא. לדבר ממש עם בורא עולם.

ולא עוד, אלא שהתפלה אותה תיקנו חז”ל, תפילת שמונה עשרה, לפי דעת כמה פוסקים, מעמדה היא דרבנן ואילו לדבר עם בורא עולם, לבקש ממנו ולהתפלל אליו באופן אישי בנוסח פרטי כשיש לאדם צורך בכך, לפי כל השיטות הוא מצוה מדאורייתא, ואפילו יש חובה על האדם להתפלל לה’ כשיש לו צרה, מבלי להמתין לתפילת שמונה עשרה (ראה רמב”ם הל’ תפילה א, א, ורמב”ן בהשגות על ס’ המצוות א, ה).

נעיין במקור נוסף בענין, והוא רבנו יונה בפירושו לספר משלי על הפסוק “בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ” (משלי ג, ו), וזה לשונו:

“בכל דרכיך דעהו” וגו’. בכל פועל אשר תבקש לעשות, זכור את השם יתברך וקווה אליו להצליחך בו, ותלה בו בטחונך, והשב אליו, הוסיף המקרא הזה על מה שאמר תחלה “בטח אל ה’ בכל לבך”, כי יש מי שבוטח בה’ יתברך בכלל, ומאמין כי הכל בידי שמים ובוטח בו, ולא יבטח באדם ולא בכוחו ושכלו, אך לא ישיב ענין הביטחון אל לבו בפרטים, רצונו לומר בכל מעשה אשר יעשה. על כן אמר “בכל דרכיך דעהו” פירוש, בכל פרטי מעשיך, בכל דרך ופעולה – זכרהו, והשב אל לבך כי אין לך כח ויכולת בפועל ההוא, ואיננו בידך רק ביד השם, ותלה בו תקוותך וצפייתך לחסד השי”ת, ובענין הזה אמר דוד ע”ה: “קויתי ה’ קותה נפשי”, “נפשי לה'” (תהלים קל, ה-ו). וזה הענין [נכבד] מאוד, וע”י ההרגל הזה תקבל הנפש המתאות אל הבטחון.

ודע, כי יש אנשים שעיניהם אל השם במעשה גדול, כמו אם יבקשו לפרש בים לסחורה או לצאת בשיירה, ובמעשה קטן לא יזכרו את השם, מפני שהפועל קל בעיניהם וברור לדעתם כי יעלה בידם, או מפני שלא יגיעם הפסד מרובה אם יבטל המעשה ההוא ולא יעלה בידם, על כן אמר “בכל דרכך דעהו”, בדבר גדול או קטן. כי אחר שכל הפעולות תלויות ביד השם, וכל ההצלחות בחסדו, חייב אדם לזכרו בכל מעשיו. כי אם יצלח המעשה בידו, והוא לא זכר בו את השם ולא נשא עיניו בו אל השם, הנה קצר בחוק העבודה (רבינו יונה משלי ג, ו).

על האדם, אומר רבנו יונה, לפנות אל ה’ ולבקש מאתו בכל דבר, לא רק על דבר גדול אלא גם על דבר קטן וחסר משמעות לכאורה.

איך ידע פוטיפר שה’ עם יוסף תמיד?

דברים אלו של רבנו יונה מבוארים הם גם במדרש בנוגע למעשה יוסף עם פוטיפר:

“וימאן, ויאמר אל אשת אדוניו”. זהו שאמר הכתוב “ברוך הגבר אשר יבטח בה'” (ירמיה יז), את מוצא, כיון שהיה בבית רבו “ויהי ה’ את יוסף ויהי איש מצליח” וגו’, “וירא אדוניו כי ה’ אתו” וגו’, וכי פוטיפר הרשע היה רואה שהקב”ה עמו? ומה הוא “כי ה’ אתו”?
אלא שלא היה שמו של הקדוש ברוך הוא זז מפיו (=של יוסף). היה נכנס לשמשו והוא היה מלחש ואומר “ריבון העולם, אתה הוא ביטחוני, אתה הוא פטרוני, תתנני לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי ובעיני פוטיפר אדוני”, ופוטיפר אומר לו: “מה אתה מלחש? שמא כשפים אתה עושה לי?” והוא משיבו: “לא. אלא אני מתפלל שאמצא חן בעיניך”, לפיכך כתיב “וירא אדוניו כי ה’ אתו”.
(מדרש תנחומא, פרשת וישב, סימן ח)

כל כך רגיל היה יוסף לדבר עם ה’ על כל דבר קטן ולבקש ולהתפלל אליו ית’, עד שפוטיפר ידע שה’ איתו. כלומר, פוטיפר ידע שיוסף דבוק וכרוך אחרי הקב”ה, פונה אליו בכל ענין ודבר, משוחח ומבקש ממנו בלשון פשוטה וברורה כדבר בן אל אביו ואיש אל רעהו.

ואם נסתכל בדברי הריב”ש נראה, שהוא כותב זאת כדבר רגיל ומובן מאליו בתוך דבריו בתשובה הלכתית:

[…] וכמה בקשות ותחנונים אדם אומר בכל יום בהזכרת שם שמים! ואין כאן משום מוציא שם שמים לבטלה דאין זה לבטלה […]
(שו”ת הריב”ש סימן תח)

לדבר עם בורא עולם רכות כבן אל אביו

כדברים אלו כותב גם רבי אלעזר אזכרי בספרו ‘חרדים’ ומוסיף שצריך לחזק את הדיבור עם ה’ על ידי קביעת יום אחד בשבוע להתבודדות עם ה’ ית’ ודיבור עימו בלשון רכה:

יום אחד מן השבוע יתרחק מבני אדם ויתבודד בינו לבין קונו ותתקשר מחשבתו בו כאילו כבר עומד לפניו ביום הדין וידבר לאל ית’ רכות כאשר ידבר העבד אל רבו והבן אל אביו.
…ובכמה חבורים נמצא, שההתבודדות והפרישות והדביקות היו נוהגים בה חסידי ישראל, היינו שבהיותם לבדם, מפרישים מדעתם ענייני עולם ומקשרים מחשבותם עם אדון הכל, וכך למד מהרר”י המקובל הנזכר (האריז”ל) שזה מועיל לנפש שבעתים מהלמוד.
ולפי כח ויכולת האדם, יפרוש ויתבודד יום אחד בשבוע או יום א’ בט”ו יום או יום א’ בחודש ולא יפחות מזה.
והרמב”ם ז”ל כתב על פסוק שנאמר ביעקב אבינו “קום עלה בית אל ושב שם” מאי ושב שם כמו בשובה ונחת תושעון היינו שיכין דעתו ביישוב הדעת עמו יתברך, וזו היא ששנינו, חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכוונו לבם למקום. ופירשו המפרשים דרוצה לומר, שהיו מפנים דעתם מעניני העולם ומקשרים דעתם לאדון הכל ית’ במורא ובאהבה, הרי תשע שעות שהיו בטלים מלימודם למלאכת התבודדות והדבקות, ומדמים אור שכינה שעל ראשיהם כאלו מתפשט סביבם והם בתוך האור יושבים. וכן מצאתי בקונטרס הישן של הפרושים הראשונים, ואז הם רועדים בטבע ושמחים על אותה רעדה כדבר שנאמר עבדו את ה’ ביראה וגילו ברעדה וכדפירש רבינו נסים.
(ספר חרדים מצות התשובה פרק ג והובאו דבריו בשל”ה, מסכת יומא, פרק נר מצוה, והחפץ חיים בביאור הלכה סימן תקע”א)

לשפוך את כל הלב כמו בן הבוכה לאביו בספונטניות

ור’ צדוק הכהן מלובלין מדגיש, ששפיכת הלב היא מלב נשבר בלא סדר ושכל, רק מרגש פשוט כשל אדם כאוב:

מי שהוא חסר, ומבקש השלמה, אי אפשר שהקב”ה לא יענהו, וכמו שכתוב “קרוב ה’ לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע”. וכמו שכתוב בזוהר (ח”ג קצה, א) “דתפלה דעני כלל כל צלותין ובקעי רקיעין”. “ואין עני אלא בדעת” ‏‏(נדרים מא, א). 
אפי’ אין יודע איך להתפלל ולרצות לקונו, ולכ”א בו “ולפני ה’ ישפוך שיחו”. ושיחה פי’ מילי ‏דעלמא ולא ד”ת [וביצחק נא’ ג”כ “לשוח בשדה”. כידוע דהוא עמוד התורה, “ושיחו אלו בעלי תורה שכל ‏שיחתן תורה” (עירובין נד, ב). שייך שפיר שיחו], היינו שמדבר בלא דעת, וישפוך ולא במתון ובסדר, רק ‏שמתוך שבירות לבו שופך נפשו לה’ ודברים בלתי מסודרים ושלא בדעת וזו מקובלת יותר. “ותפלה ‏במקום קרבנות”. ודעני נקרא מנחה, שחשוב לפני הש”י מתנה ומנחה, וגם הוא לשון נייחא, כי הוא ‏מקבל תיכף הנייחא.
וכמו ששמעתי דכל אחד מישראל שחסר לאיזה דבר ומבקש גם בהפלגה ‏‏[כד”ש (ברכות נ.) דבשאלה הרחב פיך ואמלאהו], היה פועל בודאי, רק שהוא מרוצה אח”כ בכל שהוא. ‏וצריך לזה דעת שלא להתרצות ולחשוב עצמו שאינו חסר רק בישועה שלימה. וזה עצת יעבץ שאמר ‏”אם ברך וגו'”. וא’ בתמורה (טז.) “שאמר אם כו’ ואם לאו הריני הולך כו'”. פי’ שאמר שאינו מקבל שום ‏נייחא כלל כ”ז שלא יענהו הש”י ככל אשר שאל, ובאם לאו הרי הולך ח”ו לשאול וחסר לגמרי.
והש”י ‏מוכן לעזור לנשברי לב, ומיד “ויבא אשר שאל”. ומלשון הגמ’ מיד מבואר דפועל תיכף. ואנו מבקשים ‏”רחמנא דעני לתבירא לבא ולמכיכי רוחא ענינא”. דבאמת לזה גופה צריך סייעתא דשמיא, להיות לב ‏נשבר ושלא להתרצות בשום דבר רק בישועה גמורה. וע”ז מבקשים רחמנא כו’. כד”ש לעיל אות ‏רי”ב מקציבת העץ. שהרי ענית לפלוני בדבר זה והושיע גם לנו אע”פ שאין אנו כמוהו, מאי נ”מ לך ‏כענין “אם צדקת מה תתן לו וגו'”. כי לאמיתות רצון הש”י מנ”מ בין צדיק לרשע וכ”ש בזה. רק זהו מצד ‏הנהגת התורה, מצידה ראוי לענות לצדיק יותר וכן לנשבר לב יותר. אבל בקשת רחמים הוא גם ‏שאינו משורת משפט התורה. וזהו רחמנא מצד מדת רחמנותך, כמו שאנו רואים שאתה עונה לזה ‏כך ענה גם לנו.
(צדקת הצדיק, אות רי”ג)

לשפוך שיח לפני ה’

וכך כותב גם החפץ חיים זצ”ל:

היוצא מדברינו שכל הצרות הרבות הבאות עלינו, שאיננו נצלים מהם – המה מפני שאין אנו צועקים ומרבים בתפלה עליהם, כי לו התפללנו ושפכנו שיח לפני הקדוש ברוך הוא, בודאי לא ישובו תפלותינו ובקשותינו ריקם, ולא יסתפק האדם במה שמתפלל השמונה עשרה ג’ פעמים בכל יום, אלא כמה פעמים ביום צריך לשפוך תפלות ובקשות בינו לבין עצמו כשהוא בביתו מעומקא דליבא, כי השלשה תפלות הם אצלו כבר שגורות בפיו ואינו נותן לב להם כל כך, מה שאין כן אם יתבונן כל אדם בינו לבין עצמו ויעשה חשבון הנפש על מצבו ומעמדו, גודל עניותו וטרדותיו הרבות, ועל כולם הוא משתכר רק על לחם צר ומים לחץ, ואזי ישפוך לבו כמים לפני השי”ת, והתפלה תצא אז בכוונה עמוקה ובלב נשבר ורוח נמוכה, תפלה כזו בודאי לא תשוב ריקם.
(חפץ חיים, ליקוטי אמרים, פרק י)

ועוד כותב החפץ חיים:

אפילו אם אירע באיזה ענין שנפל ביד אויבים המציקים לו, מכל מקום אל יפול לבו עליו וידע כי הכל תלוי ביד השי”ת כי הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים והוא יכול להפוך לבם עליו לטוב וירחמו עליו וכדכתיב “נתן לך רחמים ורחמך” וגו’. והעיקר שיתבונן בנפשו כי הקדוש ברוך הוא לא עביד דינא בלא דינא וכדכתיב “הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט” וגו’ ובוודאי נסבב לו זה על ידי עונותיו וכאשר ישפוך נפשו לפני ה’ ויתוודה לפניו עליהם, יעורר לבם עליו לטוב ויושע מידם וכמו דכתיב בבקשת שלמה המלך ע”ה [מלכים ח’ פסוק מ”ו] “כי יחטאו לך וגו’ ואנפת בם ונתתם לפני אויב ושבו שוביהם אל ארץ האויב רחוקה או קרוב והשיבו אל לבם בארץ אשר נשבו שם ושבו התחננו אליך בארץ שוביהם לומר חטאנו והעוינו רשענו ושבו אליך בכל לבבם ובכל נפשם בארץ אויביהם אשר שבו אותם והתפללו אליך וגו’ ושמעת השמים מכון שבתך את תפלתם וגו’ ונתתם לרחמים לפני שוביהם ורחמום” וכתיב אח”כ “ויאמר ה’ אליו שמעתי את תפלתך ואת תחנתך אשר התחננת לפני” וגו’
והנה נראה מזה ברור, שאפילו כי האדם במדריגה התחתונה שנפל בארץ רחוקה ביד המציקים לו מכל מקום אל יתייאש נפשו מפני זה וידע שע”י תשובתו לה’ יתעורר עליו רחמים מלמעלה ויושע מיד האויבים וכמו שאחז”ל אל יתייאש האדם מפני הפורעניות, ופירשו המפרשים שהוא בשני אופנים אחד כשהוא בטובה אל יגבה לבו לחשוב כבר אני מסולק מן הפורעניות כי לא ידע מה ילד יום ולהיפך ג”כ אם הוא בפורעניות אל יתייאש האדם בנפשו לומר כבר אבד תקותי ותוחלתי כי רבים רחמיו וכנ”ל ויוכל להתהפך לבם עליו מרעה לטובה בכל עת וכדכתיב בערב ילין בכי ולבוקר רנה.
ואפילו אם יודע האדם שאין בו תורה ולא מעש”ט אף על פי כן אל יחשה מלהתפלל לה’, שכח התפלה והתחנה הוא גדול מאוד, וכדאיתא בתנא דבי אליהו, אמר הקדוש ברוך הוא הרי אני מודיעך מקצת דרכי, כשאני רואה בני אדם שאין בהם שבח תורה ומעש”ט לא במעשה ידיהם ולא במעשה אבותיהם ורק שהם עומדים ומברכים ומרבים בתחנונים לפני אני נזקק להם, שנאמר “פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם”.
וכן איתא במדרש תנחומא, שאפילו אין אדם כדאי ליענות בתפלתו ולעשות עמו חסד כיון שמתפלל ומרבה בתחנונים עושה חסד עימו ואחז”ל על הפסוק כי מי גוי גדול וגו’ כה’ אלהינו בכל קראינו אליו, ר’ יודן אמר, בשר ודם יש לו פטרון אם באת לו צרה אין נכנס אצלו פתאום אלא הולך ועומד בפני חצירו של פטרונו וקורא לבן ביתו ואומר איש פלוני בחוץ אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן אם באת לך צרה לא יקרא למיכאל ולא לגבריאל אלא צווח והוא עונה הדא הוא דכתיב כל אשר יקרא בשם ה’ ימלט.
ואפילו אם העתיר לה’ והרבה להתפלל ולא נענה אעפ”כ יאמץ לבו לחזור ולהתפלל ובודאי יבוא שעה שימלא בקשתו, וכדאיתא במדרש רבה ואתחנן על הפסוק הנ”ל אמרו רבנן יש תפלה שנענית לארבעים יום ויש תפלה שנענית לג’ ויש ליום אחד ויש שנינה לעונה וכדכתיב ואני תפלתי לך ה’ עת רצון אמר ר’ חייא רבה כתיב קוה אל ה’ חזק ויאמץ לבך וקוה אל ד’ הוי מתפלל וחוזר ומתפלל ויש שעה שיתנו לך.
והתפלה על ענין זה לה’ איננו דוקא בתפלת שמונה עשרה אלא בכל עת שירצה יוכל להעתיר לה’. וגם תפלה זו איננו דווקא בלשון הקודש אלא אפילו בלשון שמורגל בה מנעוריו, אך העיקר צריך שלא יחסר בה שני דברים א) שתהיה מעומק הלב ולא משפה ולחוץ ואם יוכל לעורר לבו לבכי מה טוב וכמאמרם ז”ל כל השערים ננעלו חוץ משערי דמעה שלא ננעלו. ב) שיכוין שילך תפלה זו דרך ארץ ישראל ומשם עד ירושלים ומשם לבית קדשי הקדשים וכמו שנאמר במקרא הנ”ל שהבאתי והתפללו אליך דרך ארצם שנתת לאבותם והבית אשר בנית לשמך וע”ז מסיים הכתוב ושמעת השמים מכון שבתך את תפלתם ועשית משפטם וכמו שאמרו בברכות כ”ט לענין תפלת י”ח וכשיעשה כן בוודאי לא ישוב תפלתו ריקם. (חפץ חיים, מחנה ישראל, חלק א, פרק לט בהשמטה)

וכך כותב החפץ חיים במשנה ברורה:

כתב החיי אדם, נכון וראוי לכל אדם להתפלל בכל יום, ביחוד על צרכיו ופרנסתו, ושלא ימוש התורה מפיו וזרעו וזרע זרעו, ושיהיו כל יוצאי חלציו עובדי ה’ באמת, ושלא ימצא ח”ו פסול בזרעו, וכל מה שיודע בלבו שצריך לו, ואם אינו יודע לדבר צחות בלשון הקודש, יאמרנה אף בלשון אשכנז, רק שיהיה מקירות לבו.
(משנ”ב סי’ קכב סק”ח)

מרגיש רע? דבר עם בורא עולם!

ואכן כך מסופר על החפץ חיים שנהג בעצמו:

הוא היה אומר: כשמישהו מרגיש ברע, ייחד לו פינה להתבודדות, ובעצמו, בדברים היוצאים מעומק הלב, ישיח עם השם יתברך במילים פשוטות, יבקש מהקדוש ברוך הוא חסד ורחמים, ורבון העולמים ודאי יאזין לבקשתו, כי מצפה הוא רק שנבוא אליו.
(ספר ‘תנועת המוסר’ ח”ג)

מעודו היה מתבודד כל יום לשעות ידועות, לשם התבוננות וחשבון הנפש. בזמנים ידועים, היה קם באמצע הלילה ומסתגר לבדו בחושך בעלייתו, ויש אשר היו בוקעים משם קולות בכיותיו וטענותיו שהיו מזעזעים את השומעים.
עיתים היו שומעים מאחורי הדלת של חדר התבודדותו, איך היה משוחח עם השם בשפת אם פשוטה כדבר איש אל רעהו ומנהל אתו שיחות ארוכות.
על פי שיטתו, על האדם לגלות לפני ה’ את כל לבו במילים פשוטות וברורות, בלי כל ערמה והתחכמות, כמו בן השופך לבו לפני אביו.
בגישה כזו, הדברים הם טבעיים, אמיתיים, ונרגשים יותר, והשפעתם מרובה.
בדרך זו ראה רבי ישראל מאיר, את האמצעי הטוב ביותר לתיקון עצמו.​
(החפץ חיים חייו ופעלו)

תושבי ראדין מספרים, כי בעודו עלם צעיר, עם ראשית התיישבותו במקום, היו מרגישים בו שהוא מתחמק לעיתים קרובות מעיני הבריות.
כשהחלו לעקוב אחריו, גילו שהוא יוצא לשדות מחוץ לעיר ומדבר אל עצמו בעניני יראה ומוסר ותוכחה עצמית.
(החפץ חיים חייו ופעלו)

עם איזה כינור לדבר עם בורא עולם?

וכך כותב גם החזון איש:

אבל אמנם כינור תלוי בלב כל אנוש ונהנה הוא מנעימת זמירותיה, ומה נפלא הדבר כי ביכולת האדם להשיח דאגותיו לפני אדון עולם ית’ כאשר הוא משיח לרעהו, והמקום ב”ה מכנהו “ילד שעשועים” (קו”א חזו”א ב, ב).

אדם רשאי לנסח תפלה קצרה לצרכיו, ואף להזכיר שם (=שם הויה), ובכל זמן ביום, ואין צריך לכוללה בתפלת שמונה עשרה. ומתחיל בלשון “יה”ר מלפניך… שתצילני היום ובכל יום… ובפרט… ותתן לי כח לעמוד נגד… ותסלח לי… ואזכה שלא להכשל עוד” וכו’.
(קובץ אגרות חזון איש, ג, כג, וחזו”א או”ח קלז, ה)

הנהגות לבן ישיבה:
להיות רגיל בתפלה להינצל מיצר הרע ויש להתפלל בכל נוסח ובלבד שיצא מן הלב.
(קובץ אגרות א, עד)

החזון איש זצ”ל שופך צקון לחשו לפני ה’

וכך מסופר על החזון איש שנהג בעצמו:

היה מרבה לשפוך שיחו בתפילות, וכל אימת שהיה נתקל במבוי סתום בלימודו, מיד היה פורש לקרן זווית, ושופך צקון לחשו לפני בורא עולם, בלב נשבר ובדמעות שליש, כי יכוון אותו ויתן בלבבו בינה, להבין ולהשכיל בדברי תורה.
(ספר “מרביצי תורה ומוסר” ח”ד עמוד רעח. וכעין זה מסופר גם על מוהר”ן מברסלב)​

לדבר עם ה’ ולחיות חיים טובים יותר!

למדנו מהדברים, שלדבר עם בורא עולם, להתפלל אליו, לשוחח עמו ולבקש ממנו היא זכות שניתנת למימוש.
נממש זכות זו ונחייה חיים טובים יותר כפי שה’ אוהב!

למאמר נוסף ומשלים למאמר זה ראה כאן

שו”ת קצר

קורא יקר! נהנית מהמאמר? ✅ שלח כעת ל-3 מחבריך! 
יש לך דבר כלשהו להוסיף, להעיר, להאיר? אשמח שתכתוב אותו כאן למטה בתגובות! 👇