כל שנה כשמגיע ל”ג בעומר, הספרדים צוהלים, החסידים שמחים ואילו הליטאי חניך עולם הישיבות הק’ עומד מן הצד, תמה ומתלבט ואינו יודע כיצד לאכול את זה. ל”ג בעומר ליטאי?
יש ביניהם (הליטאים) האומרים מה לכם במירון ביום זה, רבי שמעון בר יוחאי נמצא כאן ליד הגמ’ בבית המדרש, יש אומרים איפה כתוב החג הזה, הרי בגמ’ הוא לא מוזכר, גם לא בשולחן ערוך (על מירון) ויש אומרים שכל זה הוא ביטול תורה.
אבל יש, ורבים הם, העומדים מן הצד, מתקרבים בחשש, מזמרים קצת מתחברים, ושוב נסוגים עם נקיפות מצפון כיצד נפלו לחגיגה זו ונתפסו ברשת זו טמנו להם… וכך הם הולכים ונסוגים, מתקרבים שוב, וחוזר חלילה, ומתבלבלים… ואם דעה ביה הכל ביה ואם דעה לא ביה מה ביה?
גם מנהג ה’חאלק’ה’ (בערבית: حلاقة, שמשמעו – תגלחת) במירון ביום זה, זר הוא להרבה, בייחוד הליטאים. מנהג יהודי בעל שם ערבי? ואיפה הוא כתוב? ומה מקורו… הגר”א היה עושה חלאק’ה במירון? ל”ג בעומר ליטאי? ואכן השאלות נותרות תלויות ועומדות, מצפות תמיד למענה וכבר השיבו על כך רבים דברים.
בנוסף לכך, לרבים מבינינו, בני התורה האמונים על החינוך שקיבלנו בעולם הישיבות (הליטאיות), חורה מאוד על האלהת רשב”י. ואם בעבר היתה זהירות בזה, הרי שכיום שרים את השיר “לכבוד התנא האלוהי רבי שמעון בר יוחאי” וכו’, לא ‘האלוהִי’ בחיריק, שמשמעותו קדוש וגדול, אלא ‘הָאֶלֹקַי’, בפתח תחת האות ה, שמשמעותו – האלהים שלי, ל”ע (וראה את הסרטון בסוף מאמר זה מאת ר’ אשר וויס) ובנוסף כיום כבר יש שמדברים על כך ונתלים באילנות גדולים בשקר, ואומרים שניתן להתפלל ישירות לרשב”י ביום זה ואין צריך להתפלל אל ה’. ח”ו. מלבד שזו עבודה זרה, יש לשאול, מה בוער כל כך להתפלל לרשב”י ולהתיר להתפלל לרשב”י ולבקש מרשב”י? מה דוחף אדם לקום, לומר ולהכריז קבל עם עולם ועדה, שביום זה יש היתר להתפלל לרשב”י בעצמו?
אני משער שהדחף – הוא אותו דחף נסתר המקונן תמיד בלב לבו של האדם לפנות למי שניתן לחוש בחוש גשמי ולראות ולהבין ולדמיין ולחלום בשכל אנושי, במקום לפנות לאל שדי יושב בסתר עליון המתלונן (לן, נחבא) בצל, נסתר מעין האדם ומתפיסת שכלו הנברא. זהו הרי אותו הדחף ממש של כל עובדי עבודה זרה שהיו תמיד, כפי שכותב הרמב”ם בריש הלכות עבודה זרה. לי אישית אין הבנה אחרת בזה. מי שיש לו, אשמח שיחכימני וילמד זכות, כי מטבעי אני אוהב ללמד זכות.
דבר נוסף שיש המתקשים בו, הוא ענין ספר הזוהר. מדברים ביום זה, במיוחד במירון, על כך שכיון שרשב”י כתב את הזוהר, אם כן זהו יום שמחת הזוהר והקבלה, והוא השמחה ברשב”י, ועל כך יש מערערים ושואלים ויש שמהרהרים ומתלבטים בלבם, הרי יש מגדולי ישראל כמו היעב”ץ בספרו ‘מטפחת ספרים’ (היעב”ץ היה מקובל ובעל סוד), החתם סופר בשו”ת חתם סופר ח”ו תשובה נ”ט שאינם סוברים ממש כן וכמו שכותב בשו”ת ‘תשובה מאהבה’:
את זה כתבתי לדעת האיש ההוא שהספר הזוהר כלו קדוש אבל אני אומר הריני נשבע בתורת ה’ שבספר הזוהר נמצאו כמה זיופים וקלקולים אשר הוסיפו. ועלה אחד מתלמוד בבלי הויות דאביי ורבא קדוש יותר מכל ספר הזוהר וכו’ כי כל הדורות מראש לא זכרו מספר הזוהר מאומה לא בהקיץ ולא בחלום כי הנה אם אמת הדבר שהחבור הזה הוא מהתנא ר’ שמעון בר יוחאי וכו’ איך לא זכר את הספר הזה בחבורו ש”ס משניות או בשום מקום ואף ר’ יוחנן שחיבר תלמוד ירושלמי ירושלמי אינו מזכירו בשום מקום ורבינא ורב אשי שחברו תלמוד בבלי מאה שנים אחר חבור תלמוד ירושלמי והיו סוף אמוראים ולא שמו רמז בכל התלמוד מספר הזוהר ורבה בר נחמני שחיבר מדרשי רבות ושוחר טוב וכיוצא בהם הרבה לא זכרו מחבור רשב”י גם רבנן סבוראי והגאונים והרי”ף והרמב”ם ורש”י ותוס’ והרמב”ן והרשב”א והרא”ש והטור והילקוט שמעוני אשר אסף ולקט כל המדרשות והמכילתות והברייתות כלם לא ידעו ולא ראו ממנו דבר עד שזה קרו’ לשלש מאות שנים ענו ואמרו שמצאוהו ואיזהו כנסיה אשר קבלוהו בכנופיה, כמו תלמוד בבלי וירושל’ וז”ל הרמב”ם בהקדמתו לספר יד החזקה אבל כל הדברים שבגמרא הבבלי חייבין כל ישראל ללכת בהם וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי הגמרא ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם הואיל וכל אותם דברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל עכ”ל ויעיין עוד שם ואין אני חלילה מטיל דופי ופגם בכבוד התנא אלדי ר’ שמעון בר יוחאי כי הוא היה מחסידי עליון אלא אני אומר לאו גושפנקא דרשב”י ועזקתיה חתום עליה ומי שיש לו חצי דעת יגיד כן שהרי נזכרו בספר הזוהר כמה תנאים ואמוראי’ שהיו אחר רשב”י שנים רבות במספר והארכתי בזה במקום אחר מפי סופרים ומפי ספרים כמבואר בס’ מטפחת להגאון מו”ה יעב”ץ זצלל”ה שגזר אומר שחלו בו ידים מזייפים וחשד את החכם ר’ משה די לאון יעיי”ש.
(שו”ת תשובה מאהבה חלק א סימן כו, לרבי אלעזר פלקלס, תלמידו המובהק של ר’ יחזקאל לנדא, בעל הנודע ביהודה, ששימש כדיין בבית דינו של הנוב”י בפראג)
אם כן, יש שמפקפקים בכלל ואומרים שאם כי רשב”י הוא מוסר תורה שבכתב ותורה שבעל פה הכוללת גם את חלק הסוד (קבלה), אבל הרבה (או אפילו רוב – תלוי עם מי הם מדברים וכיצד הם מדייקים בלשון האחרונים) מהכתוב בזוהר הוא לא מרשב”י וכיצד אם כן, שואלים הם, כל השמחה במירון היא כי רשב”י כתב את הזוהר?
ואף על פי שאני אישית סבור ועומד לא כן אלא כדברי שאר גדולי ישראל שעיקר הדברים שספר הזוהר הוא מרשב”י ומתלמידיו אחריו וכו’, שהרי הגר”א מביא דברי הזוהר בעשרות מקומות ומי לנו גדול כהגר”א ובתוך עמי אנכי יושבת, אבל אי אפשר להכחיש שיש הסוברים כדברי היעב”ץ, החתם סופר, ה’תשובה מאהבה’ ועוד כמה מגדולי ישראל (ראה למשל בן איש חי, סוד ישרים ד, ב), שאי אפשר להכחישם בקנה רצוץ, שהם מגדולי רבותינו, ולכן אותם מערערים טוענים, הרי אם הזוהר הוא לא לרשב”י ולפחות ברובו, אזי לשמחה מה זו עושה? שמחה מעושה? ואי אפשר לדחותם במענה קל.
מתרוצצות להם המחשבות בראשם, משתפים גם אותי, ואין מושיע מידם. בשל זאת ראיתי לעשות קצת סדר במחשבה ובדעת את ה’ וכדלהלן בס”ד.
כתוב ברמ”א: “מסתפרין ביום ל”ג ומרבים בו קצת שמחה ואין אומרים בו תחנון (מהרי”ל ומנהגים)” (שולחן ערוך, אורח חיים הלכות פסח תצג, ב) ובמשנה ברורה: “דס”ל דביום ל”ג פסקו לגמרי מלמות” (משנה ברורה סימן תצג ס”ק ח).
ובחיי אדם:
ובקהלתנו, אמר לי הרב ר’ שמעון ז”ל מ”ץ דקהלתנו שנוהגין איסור מיום א’ דראש חודש אייר עד ג’ סיון, דאמרינן מקצת היום ככולו, מלבד בל”ג בעומר נוהגין היתר, שהוא יום הילולא דרשב”י ולכבודו נוהגין קצת שמחה.
(חיי אדם חלק ב-ג, הלכות שבת ומועדים, כלל קלא סעיף יא)
וכן אמר האריז”ל, שיום ל”ג בעומר הוא יום שמחת רשב”י (שעה”כ דף פ”ז). ובכה”ח שם כתב בשם האריז”ל, שהשמחה היא משום שבאותו יום סמך רבי עקיבא את חמשת תלמידיו, שנשארו אחרי מות 24 אלף התלמידים, והם ניצלו והרביצו תורה בעולם ורשב”י הוא מתלמידיו הגדולים של ר”ע ועל ידם וידו נתקיים העולם.
אם כן, עיקר השמחה בל”ג בעומר היא – שמחת התורה, שנותרו תלמידים למסירת התורה לדור הבא. וכיון שרשב”י הוא גדול תלמידיו של רבי עקיבא, לכן השמחה מכוונת אליו בייחוד, וכיון שרשב”י הוא לכל, לכל התורה, שמלבד פשט הוא גם מסר סוד, כי במערה עסק בכל התורה כולה ודאי, פשט דרש רמז סוד, הויות דאביי ורבא, מעשה בראשית ומעשה מרכבה, דבר קטן ודבר גדול, והתעלה בכך מעל כל בני דורו, שהרי הוא היה גדול התלמידים וגדול הדור בתורה, בפשט ובסוד, בהלכה ובפנימיות התורה, לכן אנו עושים ביום זה שמחה המכוונת אליו דווקא, כך שגם ללא קשר לזוהר, משיבים אנו, רשב”י הוא גדול הדור בתורה כולה, רשב”י לכל, בפשט ובסוד, בהלכה ובקבלה, כל שכן לפי דעתי הנ”ל בה אנכי יושבת, שהזוהר הוא מרשב”י כנ”ל, שודאי יש כאן שמחה שלמה, שלמות תורה שבכתב ושבעל פה הכוללת מעשה בראשית ומעשה מרכבה – קבלה של אמת ופנימיות התורה.
אבל יש כאן סיבה מיוחדת לשמחה זו, והיא העיקר. וכדי להבינה עלינו להבין מה היא קבלה וסוד.
קבלה וסוד היא המשנה האזוטרית של תורתנו הק’ והאהובה.
תורת ה’ היא איננה רק עשה כך ואל תעשה כך, לך כך ואל תלך כך, עשה כך ולא כך, תתפלל כי כתוב להתפלל ולמד כי לומדים וכך כולם עושים – כי זה הכל מצוות אנשים מלומדה – ‘וַיֹּאמֶר ה’ יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה’ (ישעיהו כט, יג).
המשנה האזוטרית של תורתנו היא הפנימיות שלה. הלב.
פנימיות – הוא לא לעשות באופן מכני, אלא להבין ולחיות את זה. להיות שייך ומחובר.
פנימיות התורה כשמה כן היא, לעשות את הדברים ואת המעשים ולחיות את החיים עם פנימיות, עם הרגש, עם שמחה, עם שייכות, עם חיבור ועם אהבה.
רשב”י הוא סמל הפנימיות, הוא הזוהר הנוצץ בלב, הוא האור של הכח הפנימי הטמון בכל יהודי לקדושה, לענווה ולשמחה, והוא האש היוקדת העולה ומיתמרת בלב המערכה של המזבח הפנימי שבנפש כל יהודי. סמל הפנימיות.
כשמגיע ל”ג בעומר אנו רואים את הריקודים, חווים את השמחה, חיים את החגיגה, אבל בלבנו פנימה איזו אש אנו רואים ומה יוקד בליבנו? אש הפנימיות של הלב היהודי העושה את כל מעשיו לא מתוך מצוות אנשים מלומדה והרגל מכני קר ומרוחק, יבש ואוטומטי אלא מתוך חיבור ואהבה, מתוך תפיסה והבנה, מתוך דעה והשכל, לימוד וחיבור!
זו השמחה שלנו: תסיסת חיי הקודש שלנו הנובעת מפנימיות התורה.
רשב”י הוא אות וסמל עליון לפנימיות זו, ולכן אנו שמחים עם רשב”י המסמל לנו ביום זה את העיקר: הפנימיות.
“רבי שמעון” – אנו צועקים והוא מחזיר לנו בהד חוזר “פנימיות, פנימיות, פנימיות”. אנו צועקים שוב “רבי שמעון” – ושוב מחזיר הוא אלינו בהד קולו “חוויה, חוויה, חוויה של הקדושה” שוב צועקים ורשב”י מחזיר “לב, לב, לב”… “חיבור, חיבור, חיבור”… “אהבה, אהבה, אהבה,”… “קרבת ה’, קרבת ה’, קרבת ה'”…
לא מנהגים ערבים, ולא מנהגים מגוירים, לא חגים חדשים, ולא איסור בל תוסיף, לא סרך עבודה זרה, לא תפילה לרשב”י ולא המצאות חדשות – זה לא ל”ג בעומר וזה לא מירון.
ל”ג בעומר, רשב”י ומירון הוא – פנימיות. וגם עם הטענה הנזכרת לעיל מהיעב”ץ ועוד – ל”ג בעומר, רשב”י ומירון זה פנימיות.
ולכן אנו חוגגים, ושמחים ורוקדים, מעלים אש ומדליקים מדורות כדי לשמוח בשמחת סמל הפנימיות, לחוות את זה היטב ולהתאחד עם לב התורה, עם ה’, עם כלל ישראל, עם כל התורה. בפנימיות.
עם כל הפנימיות, כי רשב”י לכל. גם לליטאי המהרהר ומערער.
ל”ג בעומר ליטאי.
להלן דברי ר’ אשר וויס על השיר “התנא האלוקי” המושר בניקוד פתח:
קורא יקר! נהנית מהמאמר? ✅ שלח כעת ל-3 מחבריך! יש לך דבר כלשהו להוסיף, להעיר, להאיר? אשמח שתכתוב אותו כאן למטה בתגובות! 👇
מסר כל כך יפה! יישר כחך
תודה
אשר שלום,
מאמר יפה מאד עם מובאות מעניינות!
אם כי אני חייב להסתייג מהנכתב כאילו התורה וההלכה המבוססת על דברי התנ”ך, הש”ס והמדרשים וכו’ היא ח”ו יבשה וקרה כמצוות אנשים מלומדה.
ולא היא, חז”ל ואנשי כנה”ג תיקנו לנו הכל בצורה מתוקה ומלאת רגש. הש”ס והמדרשים מלאים בביאורים ובהתלהבות דקדושה, וצריך רק להתבונן ולהתחבר ולהיתמלא בפנימיות דבריהם.
הקבלה היא נושא אחר – ומיועד בעיקר למי שמתעסק בחכמת הנסתר ורוצה לדעת מעבר לרגיל, אחר שמילא כריסו בש”ס ופוסקים.
החסידים הם אלו שהכניסו את הקבלה להמון העם כביכול אי אפשר לעבוד את ה’ בלא זה ואכמ”ל.
חיים שלום ותודה, ובכלל תודה על גם על שאר תגובותיך המחכימות תמיד,
טוב שהערת כן, כי לולי זאת היה נשמע הדבר ומובן כן מדברי, לא רק לך אלא לעוד אחרים שהבינו או יבינו כהבנתך. לכן עלי להבהיר את דברי:
אינני מתכוון לתורה והלכה וכביכול חסר משהו בתורה, והקבלה היא שנותנת את כל הפנימיות – ממש לא ואינני חושב כן.
כוונתי במאמר הוא, לקיום התורה המעשית, והיינו קיום ההלכה, עשה כך ואל תעשה כך, וכפי שציינתי זאת, באופן מעשי טכנוקרטי ללא לב וללא חיבור ופנימיות.
וזהו גופא דברי, שהש”ס, המדרשים, האגדות, המפרשים, וכל דברי חכמינו, ולאו דווקא הקבלה הספיריית (עשר ספירות), יש בה כדי די והותר פנימיות. ו’מעשה מרכבה’ שהוא חלק הסוד בתורה ופנימיות ממש, הוא גם ספר ‘מורה נבוכים’, כפי שכותב הרמב”ם בהקדמה לספר.
לאמור, ‘פנימיות’ – משמעה, הפנים, הלב, החיבור והרגש, העומק והדעת.
כשאדם מחובר לפנימיות התורה, יהא זה במוסר, באגדתא, על ידי עסק פרטי ההלכה ואהבת ההלכה, בלימוד מעשה מרכבה על פי הרמב”ם, מהר”ל או סוגת הקבלה של חסידי אשכנז (הרוקח, בה אין עשר ספירות וכו’) – כל זה הוא ודאי פנימיות. ולזה כוונתי, וצר לי שלא כתבתי די ברור ויש מקום לטעות.
ופנימיות זו – היא היפך ממצוות אנשים מלומדה.
כך שרשב”י הוא סמל הפנימיות, כי הוא, בגדלותו בכל התורה שבעל פה בכללה פשט וסוד, כולל את לימוד האגדתא ששם טמונים כל מעשה מרכבה וסודות התורה, כפי שכותב הגר”א במקום אחר, והוא כולל כל ענין הפנימיות שהיא ההיפך של מלומדה.
ואם אדם מתחבר לפנימיות על ידי לימוד קבלה על דרך עשר הספירות, כמו לימודי רבינו הגר”א, ורמח”ל וכדומה – גם זה ודאי הוא פנימיות התורה המביאה לידי יראה ואהבת ה’ וחיבור פנימי עם שייכות לתורה ואהבת תורה באופן מתוק ורגש.
חסידות זו לא קבלה, כך שהחסידות לא הכניסה קבלה לעם אלא הכניסה הרבה לב ורגש והעלאת העם מדיכאון לשמחה, שמבוסס על מילים ושמות מהקבלה דבר שמוסיף לה הרבה זוהר וענין כמין פסיכולוגיה רוחנית תורנית יהודית, אך כיון שאנו אוהבים כל יהודי ומכל אחד אפשר לטעום צוף ודבש כל עוד הוא אוהב תורה ויראה ואוהב ה’ – ומתרחק מכל נדנוד של עבודה זרה ונליזה אחריה – אנו לומדים מהכל מה שצריך ללמוד, וכפי שקיבלתי.
שוב יש”כ
שלום וברכה ושוב תודה רבה על מה שאתם מזכים אותנו,
שמחתי לראות שכתבתם נגד האלהת רשב”י והדבר אכן חורה לכל אשר כבוד ה’ יקר בעיניו
ויש לציין גם את התופעה החדשה שמכונה מאמע רחל וכו’ והנכרך סביב הקבר והאלהה… מה שלא היה בעבר.
כתבתם בדברים:
“רשב”י הוא אות וסמל עליון לפנימיות זו, ולכן אנו שמחים עם רשב”י המסמל לנו ביום זה את העיקר: הפנימיות.
“רבי שמעון” – אנו צועקים והוא מחזיר לנו בהד חוזר “פנימיות, פנימיות, פנימיות”. אנו צועקים שוב “רבי שמעון” – ושוב מחזיר הוא אלינו בהד קולו “חוויה, חוויה, חוויה של הקדושה” שוב צועקים ורשב”י מחזיר “לב, לב, לב”… “חיבור, חיבור, חיבור”… “אהבה, אהבה, אהבה,”… “קרבת ה’, קרבת ה’, קרבת ה’”…”
ואני תמה עד מאוד
מצד אחד אני מבין שכוונתכם מליצית ולא שרשב”י מדבר איתנו וכו’ אלא רק להסביר שמחה עם רשב”י או עם מה שלימד
אבל הניסוח שנשמע כדו שיח שפונים לרשב”י והוא עונה וכאילו מנחה מה לעשות עלול להטעות ובטח בדור שלנו…
בנוסף בעצם הדברים, האם יש לנו בלוח השנה איזה יום שאנו חוגגים את רבי עקיבא רבו של רשב”י?
או חג שאנו חוגגים את משה רבינו? אהרן הכהן או שמואל?
אין שום חג אישי יש רק את מועדי ה’ ואין שום טקס שמחה עם רבי יהודה הנשיא או רב אשי וכו’
זה שאדם שמח בליבו שהיה לנו רשב”י שזכותו מגינה ושלימדנו תורה זה דבר אחד
אבל לקבוע יום שמחה או טקסי שמחה עם רשב”י זה כבר משהו אחר. אכן בשנים האחרונות קבוצה מסוימת ייסדה חגים כאלה של “יום הלידה” ו”יום הגאולה”, זה עושה אסוציאציה לחג מפורסם של עע”ז.
ולגבי הלולא דרשב”י מי אמר “ששמעו קלא עולו ואיתכנשו להילולא דרשב”י” הכוונה לקבוע חג ולכל ישראל
ולא יומא טבא לרבנן לחכמי תורת הסוד מניין שזה חג להמונים…
לסיכום לפי דעתי עצם השמחה באדם גדול ככל שיהיה בתור יום קבוע או טקסים זה כבר רגל שנכנסת לתוך ביצה של עבודת אלילים ואפי’ אי ע”ז לא חשיב וודאי שזה גורם לעבודה זרה כפי שעיננו רואות במציאות בדורות האחרונים…
בכבוד רב
דוד שלום,
אתה כותב מלב רגש. אכן צריך זהירות גדולה. בכל אופן, מקובל כבר מאות שנים לשמוח ביום זה, ולא לומר תחנון כי הוא הילולא דרשב”י כאמור בחיי אדם, ועם כי צריך זהירות אבל גם לא לשלול לגמרי, והדרך שמוצעת כאן היא דרך שמקבלים את הנאמר בחיי אדם ושאר ספרים על יום זה, ומצד שני שומרים על שלימות התורה, ההלכה והיראה, מתרחקים מכל סרך ונדנוד של עבודה זרה ואביזרייהו דיליה, וגם מתחזקים בפנימיות התורה, הכוללת את כל חלק האגדתא, המוסר, הרמז והסוד, היפך מצוות אנשים מלומדה.
מה שכתבת הערה בנוגע להד קול החוזר מרשב”י שכתבתי, די בהערתך זו כדי למנוע טעות מאותו שעלול לא להבין כי כתבתי באופן מליצי לגמרי, ומסתפק אני בכך שהדבר הוער על ידך והואר על נכון.
תודה
תודה רבה לרב מורסקי שליט”א על הבמה הנכבדה
רציתי להעיר בעניין חגיגות ל”ג בעומר
ראיתי טוענים שזה כעניין עליה לרגל ונהיה להם ממש כהוספת מצווה
דבר נוסף בפעם האחרונה שהייתי במירון בל”ג בעומר היה שם אוהל ובתוכו חץ וקשת ואנשים פשוט לקחו חץ וקשת לרגע ממש כמו נטילת לולב ה’ ירחם דת חדשה…
וזה מלבד ענייני עבודה זרה בהרבה פנים
בדבר שהפך אצל אנשים מסוימים לחלק מעיקרי הדת העניין סביב רשב”י ומירון
בפניה לצדיקים
באיחולי לפעול ישועות כאשר פועל ישועות יש רק אחד
בניסוך שמן בטקס ניסוך ארוך תוך מילמולי תפילות או פניות
בליבוי האש תוך כדי כוויות לכבוד הצדיק
בהשלכה של שמות מלאכים אולי אני לא יודע מה מכילים הניירות אבל כל מיני דפים וספר
בהמונים שמתכנסים סביב משפיע שמשלהב אותם
בשירה משובשת של לכבוד התנא האלהי עם קמץ ולא עם חיריק
ומלבד עוד דבר רע שמרבים כבוד רשב”י מכבוד ה’ צאו וראו אם יש חגיגות כאלו בחג הסוכות בירושלים…
יש פה ממש אצל כמה מהעם את הדור של ירמיהו הנביא ואין אותו, ולוואי תהדהד באזנינו קריאתו בטרם יתנגפו
רגליכם על הרי חושך…
ולפחות שנשמור על מה שיש ונסביר לילדינו ונציל אותם ונמנע מהם הלוך בנתיבתם
וכמובן שמחויבים אנו למחות ולתקן מה שאפשר… אבל לפחות שנחדד את הדברים בסביבתנו
ולא נאבד את הקיים כי אז נישאר ח”ו כדורו של אחאב… כי הדברים תופסים תאוצה
כפי שכבר ציינתי התפתחה לה דת מסודרת הכוללת עיקרים סגידות עליה לרגל מצוות חדשות ועבודה זרה
כמובן שיהיה מי שיגיד שזו הקצנה … מעט
אבל בתוך עמי אנוכי יושב … וציבור גדול אוהב את ההילולות מליאות האוכל והשתיה פינוקים ומוזיקה וכדו’
והנה מתחת לאפינו התפתחה הילולת קרעסטיר… ועוד כהנה וכהנה… ועוד מעט יהיה מאוחר …
ר’ אשר שלום,
ישנם חלקים גדולים מהזוהר, שכיום התברר למעלה מכל ספק שהם התחברו בספרד,
כמו תיקוני זוהר שי”ל הכתבים העבריים של בעל תיקוני זהר ורעיא מהימנא, שהוא מהדורה המחזיקה שני שרידים גדולים שנכתבו עברית ושמחברם היה כנראה המקובל האנונימי שכתב את ‘תיקוני זהר’ ואת ‘רעיא מהימנא’. ראה כאן
https://www.academy.ac.il/Shop/Entry.aspx?nodeId=993&entryId=20918
יוסי שלום,
מענין. ויש חולקים, ועבור ההולכים בשיטת ה’תשובה מאהבה’ שהבאתי, ועוד, כתבתי מה שכתבתי, אך גם ללא ענין קדמות כל ספר הזוהר, ישנם הערות נוספות על האלהת רשב”י, ועוד דברים וכמובא בגוף המאמר, כך שבין כה ובין כה אנו נדרשים להבין, שיום זה הוא יום העבודה על היפך ממצות אנשים מלומדה ותסמונת העדר, ושצריך ללכת אחרי ה’, יראתו ואהבתו באמת, ישראל אשר בך אתפאר: פנימיות.
בספר “נתיב מצוותיך” מהרב הקדוש מקאמארנא זי”ע וזו לשונו: דע אחי שספר הזוהר חיברו רבי שמעון בן יוחאי, ורבי אבא היה כותב כל מה ששמע, הן ממנו הן מן החברים, ורבי אבא הוא רב בעצמו, שחי שלוש מאות שנים, ואחר כך גלה רב לבבל ולקח עמו כל הכתבים, ומסר אותם לראשי ישיבות, ולא ניתן להעתיקו, כי היו מצניעים אותו, ולא ניתן לו רשות לגלות, והיה מצוי בבבל ביד ראשי ישיבות רבנן סבוראי והגאונים, ובסוף ימי רבנן סבוראי תחלת הגאונים, היה איש קדוש אחד שהיה בו נשמת משה רבנו ממש, שהרי משה מגולגל בכל דור ודור, והוא עסק בספר הזוהר בקדושה וטהרה וסידר אותו סדר נאה על הפרשיות של תורה, ומרוב קדושתו זכה שנתגלו אליו כל החברייא, רבי שמעון בן יוחאי עם חבריו, וכל הנשמות ממתיבתא דרקיעא, ואליהו זכור לטוב היה מצוי אצלו בכל שעה, והוא חיבר ספר “רעיא מהימנא”, וקרא לזוהר חיבורא קדמאה.
תיקוני הזוהר:
בגין דא אתמר עד כי יבא שיל”ה, שיל”ה מש”ה, דאיהי מורשה דיליה, ובגין דא בגיניה אתמר ביה עד כי יבא שיל”ה, דיליה (נ”א דילה) ודאי, איהו קטיל לחוייא:
בקדמיתא בימא בההוא חמר, בפורקנא בתרייתא כלא בימא דאורייתא, מטה דיליה דקרע ביה ימא דא קולמוס, בגין דעליה אתגליא זרוע ה’, דאתמר ביה וזרוע ה’ על מי נגלתה:
תלת אצבעין מתייחדין בקולמוס לכתיבה…. וכד איהו חתים בטבעת המלך דאיהו ו’ (נ”א י’) אין להשיב, חותם איהו ו’ חותם אמת, יד כותב ויד חותם ה’ תתאה כותב ה’ עלאה חותם, דאינון ה’ אצבעאן דיד ימינא וה’ אצבעאן דיד שמאלא, ה’ תתאה כותב באת ו’ דאיהו קולמוס, קנה דדרועא ה’ עלאה חותם באת י’ דאיהו כף היד: ש”ם הדורש איהו צדיק, עליה אתמר ה’ אלקי”ם נתן לי לשון למודים, ודא (ז’) י”ו זעירא, לדעת לעות את יעף דבר, אינון ה”ה, דבהון ועוף יעופף על הארץ, ונקודה דשם הכותב, והמכתב מכתב אלקי”ם הוא דא יהוה,
ספר הרימון של רמד”ל:
‘ותופסי התורה היו מתחבאים בדבריהם… ועל סיבה זו נשתכחה התורה הרבה מישראל, עד אשר העיר השם ית’ רוח אחרת ולקחו בני האדם עצה טובה לשוב אחר דעת הבורא ית’ האמתי והבינו דברים בדברי רז”ל בהתעוררות מעט שהתעוררו’
ר’ יצחק מן עכו
וכשמעי הבשורה היטב חרה לי עד מוות. ואצא ואשים לדרך פעמי ואבוא אל אוילה ומצאתי שם חכם גדול וזקן ושמו ר’ דוד די פאנקורבו, ואמצאה חן בעיניו ואשביעהו לאמור: הנתבררו לו סודות ספר הזוהר, שבני אדם נחלקים: זה אומר בכה וזה אומר בכה, ור’ משה עצמו נדר לי ולא הספיק עד שמת ואיני יודע על מי אסמוך ולדברי מי אאמין.
ויאמר: דע באמת כי נתברר לי בלא ספק שמעולם לא בא לידו של ר’ משה זה, ואין בעולם ספר זוהר זה, רק היה ר’ משה בעל שם הכותב, ובכוחו כתב כל מה שכתב בספר הזה, ועתה שמע נא באיזה דרך נתברר לי:
ותען אשת ר’ משה ותישבע לאשת ר’ יוסף לאמור: כה יעשה לי אלקים וכה יוסיף, אם מעולם ספר זה היה עם אישי, אבל מראשו ולבו, מדעתו ושכלו כתב כל מה שכתב. ואומרה לו בראותי אותו כותב מבלעדי דבר
יום ל”ג בעומר זהו יום רגיל לגמרי שלא קרה בו כלום ולא צריך לקרוא בו כלום.
ראה בחיי אדם לעיל, שכתב לא כדבריך, וכן הוא בעוד פוסקים.
אכן כן הוא אחר התפשטות הקבלה, אך בראשונים לא הכירו יום זה כלל, ויותר מאוחר (בשו”ע למשל) כתבו שהוא יום שפסקו מלמות לדעות מסויימות, (איני יודע איך אפשר לעשות חגיגות ביום אחרי ש-24 אלף תלמידי ר”ע מתו). ובכלל עיין בגנזי קדם ח”ג עמ’ 93 \ עמ’ 91 הערות על הכרך הראשון ששם הביאו פיוט לראשי חדשים מתלמידו או רבו (לא הבנתי) של ר’ אלעזר הקליר, שבו בין היתר מפרט הוא מה חל בכל חודש וחודש, ובחודש אייר כתב שביום י”ח בו חלה תענית ששמה ‘צום יהושוע’. ובח”ג שם מעירים שביום זה הרי חל ל”ג בעומר. א”כ ודאי דבר חדש הוא שלא עבר במסורת עמ”י (כלומר הוא עבר אחר שהוא הומצא יש מאין באמצע המסורת), ולא ידעום אבותינו ורבותינו, כמו הקליר, וצריך לבטלו מחמת החשש ע”ז ושאר בעיות שיש שם, וכיון שנפשו של היהודי צמאה לקשר רוחני עם ה’ ב”ה, עליה לרגל וכו’ והרי אין לנו בית מקדש עדיין, אז מוצאים תחליפים ה’ ירחם, אך אני מקווה שבמהרה יבנה בית המקדש ונזכה לעלות אל בית ה’ בשמחה ובטוב לבב ונזכה לעסוק בבנינו בב”א ולא נזדקק לדבר אחר.
תודה