טיפול בכפייתיות הלכתית באמצעות פיתוח תכונת ההכנעה-האקטיבית

להלן העבודה שהגשתי למרכז ‘אילן’ בירושלים להתמחות בפסיכותרפיה – הרה”ג אייל אונגר שליט”א, לשם קבלת תואר פסיכותרפיסט מוסמך.

בעבודה זו ברצוני להציג מקרה של מטופל שהגיע אלי לטיפול בנושא כפייתיות הלכתית הקרויה בז’רגון העם ‘נערוויען’ ואת האופן בו טיפלתי בו.

ראשית אציג את המקרה ולאחר מכן את אופן תהליך הטיפול והיציאה מכבלי החרדה.

כדי לא לחשוף את המטופל ולשמור על חיסיון אטשטש פרטים מזהים ואשנה מהתמונה הכוללת מבלי לפגוע בהצגת המקרה ואופן הטיפול בו.

המטופל, שלמה (שם בדוי) גבר בשנות ה40 לחייו, נשוי עם ילדים, פנה אלי בעקבות מחשבות כפייתיות בנושאי הלכה מהם הוא סובל כבר תקופה.

בטלפון הראשון שקיימנו, ביררתי עימו פרטים ראשוניים, והתמונה שעלתה היא מקרה קלאסי של כפייתיות הלכתית שהידרדרה עד למצב שמחמת סף החרדה הגבוהה שהמטופל היה נתון בו הוא פנה לפסיכיאטר והלה רשם לו כדורים מקבוצת SSRI (כדוגמת ‘ציפרלקס’).

לשאלתו אם אפשר לצאת מזה ואני יכול לטפל בזה, השבתי בחיוב כשבליבי תפילה שאכן אוכל לעזור לו לצאת מזה, אבל נסכתי בו תחושת ביטחון שיהיה טוב, מתוך ניסיוני ולימודי ומתוך הסתמכותי על התייעצויות שאקיים עם המדריך שלנו – הרב אייל אונגר שליט”א (סופרוויז’ן), אם כי לא הבטחתי לו דבר כמתנבא.

קבענו טיפול. לטיפול הראשון שלמה הגיע לחוץ מאוד, מפוחד, מתוח, תנוחת גוף מצומצמת וסגורה, עיניים מושפלות מעט, נשימות קצרות ודחוקות ובמצב רוח ירוד.

התבוננתי על שלמה ושאלתי את עצמי כיצד אני עוזר לו. ביקשתי ממנו שיספר לי מה הקושי שלו. הוא תיאר שיש לו הרבה נערוועין בהלכה. לדוגמה כשהוא למד על נטילת ידיים, הוא התחיל לחשוש שמא הוא לא נוטל די טוב, ולכן הוא חוזר על הנטילה שוב ושוב, ובניקיון בשירותים הוא חושש שמא הוא לא ניקה את עצמו די טוב, והוא חוזר שוב ושוב לנקות ועסוק בזה, כשהוא קורא קריאת שמע הוא קורא ושוב חוזר וקורא ושוב והוא לא רגוע.

שאלתי אותו אם מישהו יודע מכך, הוא השיב שלא, היות והוא מסתיר את זה. הגבתי שזה עצמו, ההסתרה, מאמצת מאוד ולוקחת הרבה משאבים, והזדהתי עם כאבו, הוא הנהן בראשו והגיב שאכן זה מפריע לו לגמרי, גם הסבל של הניקיון המוגזם והקריאת שמע והנטילת ידיים וגם ההסתרה.

עוד אמרתי לשלמה, שמלבד כל הקושי שלו, יש לו קושי נוסף, והוא, שהוא בודד בקשיים שלו, ואם אדם שיש לו קשיים יכול לספר את קשייו לזולת ולפרוק אותם לקיים “דאגה בלב איש ישחנה” – הוא אין לו, מחמת הבושה, גם את הפריווילגיה הזו, ונוסף לו קושי על הקושי, והיא תחושת הבדידות במקום זה של הסבל הכפייתי. הוא חייך וחשתי שהוא מבין את מורכבות סבלו.

אמרתי לו, שכאן בחדר, עצם העובדה שהוא מגיע לכאן, מקום בטוח ושמור עם חיסיון מלא, בו הוא יכול לספר את המעיק עליו זה כבר התקדמות, כי הוא מפיג את הבדידות במקומות אלו של הכפייתיות אותם הוא לא יכול ומתבייש, ובצדק, לספר לקרוביו.

שיבחתי אותו על האומץ לבוא לטיפול ולספר על קשייו אלו, דבר המפיג את הבדידות הזו ושזהו כבר צעד חשוב בריפוי. הוא הדהד לדברי.

עודדתי אותו לספר על החיים שלו, הוא אמר שגדל בבית של אבא ואמא אוהבים עדינים וטובים, והוא לא זוכר קשיים מיוחדים, סך הכל היה לו ילדות יפה, אבל הכל התחיל מאז שאבא שלו נפטר. נדרכתי. יש כאן משהו.

הוא סיפר שתמיד היה לו נערוויען אבל אז הוא פשוט היה מרים טלפון לאביו שהוא תלמיד חכם ואומר לו שיש לו נערוויען כאלו וכאלו, ואביו היה מבטל זאת במחי יד ואומר שזה רק נערוויען ואין מה לחשוש.

שאלתי אותו נו, וזה היה עוזר לך? כן, השיב לי שלמה, עצם זה שאבי ז”ל היה מבטל זאת במחי יד, זה היה מרגיע אותי והנערוויען היו נעלמים, עד שהיו מגיעים נערוויען אחרים, והייתי מתקשר לאבי שוב והוא היה מרגיע ואני נרגע, וחוזר חלילה.

תהיתי ביני לבין עצמי, האם יש קשר בין אהבתו לאביו ותחושת האבלות על פטירתו לבין הנערוויען שהלכו והתגברו מאז שאביו נפטר (4 שנים) עד ששלמה הוצרך ליטול כדורים.

שאלתי אותו אם הוא אהב את אביו מאוד והיה להם קשר, הוא השיב בחיוב. שאלתי אותו האם הוא עדיין עצוב על פטירת אביו כמו בשנת האבל, הוא הסכים אך אמר שלא ממש, אך הוא עצוב. אביו חסר לו.

הסקתי שיש קשר בין תחושת האבלות, שהיא בעצם הרצון הפתטי הבלתי רציונלי שאביו יחזור לחיים, דבר שאינו מעשי עד לתחיית המתים שתגיע, לבין הנערווען. אם אביו של שלמה היה מרגיע את הנערווען שלו ושלמה עדיין לא סיים להתאבל על אביו לגמרי, אזי תחושת האבל הבלתי מעובדת מתחזקת את הנערווען המזכירים לו את אביו שהרגיע אותו תדיר מהנערווען.

אמרתי לשלמה, בעצם חסר לך את דמות האב שמרגיע אותך, שומרת עליך ומגינה עליך, למשל כשיש לך נערווען. שלמה השיב לי שהוא אכן חש כך.

הוא הוסיף, שכשיש לו נערווען זה מזכיר לו את אביו והוא מתגעגע אליו.

אמרתי לו, שדמות אביו בחייו חסרה לו מאוד והמטרה שלנו תהיה לסיים את האבלות הזו.

בכך הסתיימה הפגישה הראשונה.

בפגישה השניה, שלמה נכנס נינוח יותר, ניכר שהוא מוחזק ומובן, ושהוא התחיל תהליך עומק.

דיברנו בחלק הראשון של הפגישה על אביו ואחר כך שאלתי אותו אם הוא מוכן להתאבל על אביו. כתשובה שלמה החל לדמוע. זיכרון אביו בעבע בו והוא נשפך. תבכה, עודדתי אותו. זה מביא לפורקן ועיבוד האבל.

לאחר כעשר דקות של התייפחויות, שאלתי את שלמה כמה הוא מתגעגע לאביו. הרבה, הוא השיב. אמרתי לו שלבטח אביו בשמים שמח שהוא, בנו, ישלים עם מותו ואבלו והוא עצמו יהפוך לאבא של עצמו.

“לאבא של עצמו” – הוא שאל אותי. כן, אמרתי לו. מהיום והלאה אתה תהיה אבא של עצמך. כשיש לך נערווען אתה תרגיע את עצמך. תטפל בעצמך ותחזיק את עצמך.

איך? – הוא אמר לי.

וכאן נכנסנו לתהליך לימוד ויצירת הכלי של ההכנעה מבית מדרשו של הרב אייל אונגר.

בכל אחד מאיתנו, אמרתי לשלמה, ישנם שני חלקים, החלק ההגיוני שלנו (, זה החלק שבנו הרוצה להצליח להתפרנס לחנך ללמוד, וזהו גם החלק שבגינו אנו בעצם מגיעים לטיפול, מבינים שיש בעיה ולא רוצים בה. החלק ההגיוני שלנו.

וישנו גם חלק נוסף, החלק החרדתי שלנו, זהו החלק ששייך לרגשות וללב, הוא לא הגיוני כלל, הוא מתפקד באופן עצמאי (המערכת הלימבית במוח) ותדיר מכניס לאדם פחדים חששות וחרדות. מה יהיה, מה יקרה, אוי ואבוי, זה מסוכן וכו’.

אפשר לדמות את החלק החרדתי לאנלוגיה הבאה:

מנכ”ל של מפעל לייצור עוגיות צירף לצוות העובדים את מוישה כמפעיל המכונה הראשית. קבע איתו זמן ותשלום, וכל בוקר מוישה היה מגיע לעבודה בשעה 8 בדיוק, ויהי היום ומוישה איחר והגיע בשעה 9. המנכ”ל ניגש אליו כועס, בטענות למה איחרת. ומוישה משיב, כי האוטובוס איחר. מה איכפת לי אם האוטובוס איחר צעק עליו המנכ”ל, מוישה החזיר – מה פירוש מה איכפת, אני מסביר לך שהוא איחר. והמנכ”ל: אתה תמיד מאחר. מוישה: זו הפעם הראשונה שאיחרתי. מנכ”ל: על תבלבל את הראש, עוד פעם אחת שאתה מאחר אני מפטר אותך. מוישה: מה אתה מאיים עלי, אני תמיד מגיע בזמן וכו’.

בקיצור התנהל וויכוח חריף בין המנכ”ל לבין מוישה, עד שלבסוף זה הראשון פיטר אותו ממשרתו והיה צריך להפעיל תחנונים ובקשות עד שהחזיר אותו לעבודה עם תנאים נוקשים וכו’.

כעת נצייר ציור אחר בין מוישה למנכ”ל.

מוישה מאחר ומגיע ב9 והמנכ”ל מגיע אליו רגוז וכועס וצועק עליו, למה איחרת? ומוישה אומר מתנצל, אתה צודק, לא הייתי צריך לאחר. מנכ”ל: מה זה צודק? אי אפשר לאחר! מוישה: צודק, אסור לאחר. אני לא יאחר יותר. מנכ”ל: אתה מבין שאם אתה מאחר אני מפטר אותך? מוישה: צודק באמת מגיע לי שתפטר אותי. וכו’.

שיחה זו התנהלה אחרת. בשיחה הראשונה מוישה התווכח עם המנכ”ל כשהוא איננו תופס שבעצם המנכ”ל רוגז ולא תעזור כל תשובה הוא פשוט רק רוצה לתקוף אותו, אבל מוישה השיב והתווכח עד שלבסוף המנכ”ל התרגז לגמרי ופיטר אותו.

בציור השני. מוישה נהג בחכמה. הוא קלט מראש שהמנכ”ל לא בא לשאול שאלות כדי לקבל תשובות או הסברים הוא הבין שהמנכ”ל רגוז וכל מה שהוא רוצה זה רק לתקוף אותו. משכך, מוישה נקט במודע אסטרטגיה מול המנכ”ל של הכנעה כאשר היא איננה הכנעה פסיבית מחוסר יכולת וחולשה אלא מתוך הבנה מודעת שאם הוא רוצה שהמנכ”ל יירד ממנו ויעזבנו לנפשו הוא צריך להיכנע למנכ”ל ועל כל טענה לומר צודק, ברור, נכון מה שאתה אומר, עד שלמנכ”ל כבר אין מילים להגיד, כי מוישה מודה בכל ואומר שהוא צודק כך שהמנכ”ל נרגע והולך לחפש לו קרבן אחר להטיל עליו את זעמו.

המנכ”ל זה החלק החרדתי שלנו, שבכל אחד מאיתנו, אדון חרדה.

אם מגיבים לאדון חרדה כשהוא תוקף אותנו עם מחשבות ורגשות של חרדות קלות או קשות באמצעות נסיון שליטה עליו ותקיפת המחשבות והרגשות, הדבר דומה לשיחה הראשונה בה מוישה התווכח עם המנכ”ל, והדבר מוביל לכך שאדון חרדה ממשיך לתקוף ולטעון מחשבות חרדתיות מלוות ברגשות קשים נפשיים וגופניים.

אבל אם האדם פועל באופן מחוכם אל מול אדון חרדה, כפי שמוישה נהג בשיחה השניה, וכשאדון חרדה מתחיל לתקוף – לדוגמה בחרדה חברתית: זה נורא ואיום אם תפתח את פיך ותביע את דעתך מול קבוצת הבחורים האלו, הם יצחקו עליך. מה שצריך אז לעשות זה לא לתקוף ולשלוט במחשבות האלו שאדון חרדה שותל לנו במוח אלא פשוט לנהוג כמו מוישה ולומר באמצעות החלק ההגיוני שלנו, החלק הזה שמגיע לטיפול ורוצה להשתחרר מכך ולהתקדם, לאדון חרדה, נכון יצחקו עלי. אדון חרדה: אתה יודע מה יקרה אם יצחקו עליך? אתה תהיה מבוזה וכולם יסתכלו עליך. החלק ההגיוני שלנו: צודק, יסתכלו עלי ואני אתבייש מאוד. אדון חרדה: מה אתה מדבר, אם יצחקו עליך תרגיש נורא. החלק ההגיוני: נכון, אז ארגיש נורא. אדון חרדה: מה אתה מדבר, אתה תהיה מבוזה בכל הישיבה ולא יהיה לך שידוך. החלק ההגיוני: אז לא יהיה שידוך. אדון חרדה: אז אתה תשב בבית עד שילבינו שערותיך וכולם יצביעו עליך. החלק ההגיוני: אז יצביעו עלי ולא יהיה לי שידוך. אדון חרדה: אתה תישאר כך לתמיד וזה נורא ואיום ואמא שלך תבכה וכו’. החלק ההגיוני. נכון יהיה נורא. אמא תבכה וכו’.

בקיצור – חוסמים את אדון חרדה על ידי שמפתחים באמצעות החלק ההגיוני את תכונת ההכנעה באופן אקטיבי.

משתמשים במודע ובאופן פעיל ואקטיבי בפיתוח תכונת ההכנעה אל מול אדון חרדה ובכך גורמים לאדון חרדה להיות מיותר. זה מרגיש לו שכבר אין כאן דבר מה אמיתי. החרדה תוקפת ואנו מסכימים לה במעין זלזול ואי החשבתה באמצעות תכנות ההכנעה אותה אנו מפעילים באופן אקטיבי.

יש לשים לב לכך, שתכנות ההכנעה כאן היא לא הכנעה המגיע ממקום פסיבי וסביל של חולשה ויאוש ואי יכולת לגבור על החרדה, ממש כשם שמוישה לא פעל עם תכונת ההכנעה כלפי המנכ”ל ממקום חלש פסיבי וסביל, אלא ממקום מודע ואקטיבי, שהדרך לחמוק מהמנכ”ל היא לחסום אותו באמצעות תשובות של הכנעה באופן מודע אקטיבי ופעיל.

לכן אני מכנה את הכלי הזה: כלי לפיתוח מידת ההכנעה-האקטיבית אל מול החלק החרדתי שבנו.

שלמה (המטופל) שמע, למד והפנים את הכלי הזה, כפי שהוא תואר כאן, ועודדתי אותו להתבונן בכך גם בבית ולעשות שיעורי בית וסימולציות כשתוקפת אותו חרדה. והובן לו שההבנה כיצד זה יעזור לו בנוגע לנערווען תדובר ותורחב יותר בפגישות הבאות. בשלב זה נתתי לו לעכל את הדברים החדשים ולהפנימם.

בפגישות הבאות שיתוארו כאן ברצף אחד כאילו היו פגישה אחת, הרחבתי עם שלמה על הנערוועין והכפייתיות מהם הוא סובל.

ככל שמדובר בכפייתיות בלבד, כגון נעלתי את הדלת או לא נעלתי, ניתן לעבוד על כך ככל חרדה, וכאשר עולה החרדה שמא לא נעלתי, להשתמש בכלי ההכנעה אותו תיארנו קודם, אבל בנערוועין זה יותר מורכב ואפילו קצת מסובך.

אי אפשר לומר למטופל, לדוגמה בנושא של נערוועין בקריאת שמע, תכנע לחלק החרדתי ותגיד לו, אז לא קראתי קריאת שמע, צודק, באופן סתמי, היות וחייבים לקרוא קריאת שמע. לכן האסטרטגיה כאן היא יותר מורכבת קצת.

ביקשתי משלמה לומר לי מה רף ההלכה הכי מחמיר בו הוא נוהג, ושזה יכול להיות גם רף הלכה מחמיר אפילו בקו של בריסק, הוא הסכים שהקו ההלכתי שלו הוא מה שמקובל בהלכה אצל האברכים בדרך כלל, כמו הרב אלישיב, ר’ ניסים, הרב ואזנר, הרב זילברשטיין ועוד.

השיחה כעת נסובה סביב ההגדרה המתחמת בין המקום ההלכתי לבין המקום שהוא כבר לא הלכתי אלא נערוועין.

הזכרתי לו את מה ששמעתי מהרב אונגר מהרב שלמה זלמן אויערבאך על התורה וההלכה: “דרכיה דרכי נועם – כתוב, וכל מה שהוא לא דרכי נועם הוא לא תורה ולא הלכה”.

כהקדמה לדברים הבאים, חידדתי והדגשתי לשלמה שגדולי ישראל ובראשם החזון איש, הקפידו על ההלכה אבל הכל היה בנעימות וברוגע, דבר ששלמה הסכים עמו, אם כי הדגיש שהוא לא מצליח בזה, שעל כך השבתי שלכן הוא הגיע לכאן כדי לעזור לעצמו וזה תהליך. בנקודה זו דיברתי איתו דברי עידוד.

בהמשך דיברנו על כך שהחלק ההלכתי צריך לבררו אצל מורה הלכה שמקובל עליו, כיצד וכמה לנקות, מה מחייבת קריאת שמע לצאת בה ידי חובה וכדומה בהלכות שונות.

לאחר שמסגרנו מה חלק הלכתי ומהו לא, ומהו החלק הכפייתי והחרדתי, יכולנו להתקדם לעבר הטיפול בחלק החרדתי הכפייתי.

בשלב זה וכהמשך לתהליך הטיפולי, ביקשתי לדון עם שלמה בנערוועין מהם הוא סובל.

בקריאת שמע למשל, הקושי שלי הוא שמא לא קראתי קריאת שמע בכוונה ובמדויק, הגיב שלמה.

כאן נכנס המסגור ההלכתי, האם ההלכה ברורה לו באופן ודאי. שלמה הבהיר מה ההלכה דורשת לפי מה שהרב אמר לו, אבל הוא טען שזה לא יעזור לו היות והוא חושש שמא לא שמע טוב מה הרב אמר ושמא הוא לא דייק ושמא הוא יחרוג ולא יכוון כדבעי.

כאן, אמרתי לשלמה, הנקודה. ככל שאנו יודעים שיש חלק הלכתי ויש חלק חרדתי, והחלק החרדתי לא שייך להלכה כלל, אם כן ככל שתעשה לפי דברי הרב יצאת ידי חובה.

וכאן מגיע הנקודה.

החשש של שלמה הוא שהוא לא בטוח מה הרב אמר ומה לא וכיצד ואיך וכמה.

כאן ניתחנו שוב מה הרב אמר, והבנו שהדברים כשלעצמם פשוטים. יש לכוון את המילים של קריאת שמע ככתוב בשולחן ערוך כאשר העיקר הוא קבלת עול מלכות שמים כמבואר בגמרא, ומה שמעבר לזה כבר שייך לחלק החרדתי שלך.

ומה אני יעשה?

תשתמש בכלי של ההכנעה האקטיבית אל מול החלק החרדתי, השבתי לשלמה.

כשמגיע אליך החרדה ואומרת, אולי ואולי, וספק וספק, ולא כיוונת מספיק וכו’ וכו’, מה שאתה צריך לעשות זה פשוט לומר לעצמך, זה אדון חרדה, החלק החרדתי שלי, לזהות את החלק החרדתי הזה, ואז לעבוד עליו כפי שעובדים עם כל חרדה.

אדון חרדה אומר לך – לא קראת מספיק טוב. תשיב לו: נכון לא קראתי מספיק טוב. חרדה: אין דבר כזה, זה הלכה, לא יצאת ידי חובה, אתה חייב לקרוא שוב. שלמה: נכון לא קראתי טוב ולא יצאתי ידי חובה. חרדה: אתה מזלזל בהלכה ותיענש על כך. שלמה: נכון אני מזלזל בהלכה ואני יענש על כך. חרדה: אתה תשב בגיהנם. שלמה: נכון אני אשב בגיהנם. חרדה: זה לא סתם, אתה תשב בגיהנם לנצח נצחים. שלמה: נכון אני אשב בגיהנם לנצח נצחים, אתה צודק.

לכל אורך השיחה הזו עם אדון חרדה, שלמה מודע לכך שכל מה שהוא עושה ואומר, זה עבודת ה’. אילו הוא לא יענה לחרדה כך, היא תשתלט עליו עד שהוא כבר לא יוכל לעבוד את ה’, ודווקא התשובות “המוזרות” האלה לאדון חרדה זה מה שיגרום לו לעבוד את ה’, כי רק כך הוא ישתחרר מאדון חרדה על ידי שהוא נכנע לו הכנעה אקטיבית במודע לצורך עבודת ה’ הפרטית שלו לפי הניסיונות האישיים שלו שה’ מנסה אותו בהם באמצעות אדון חרדה, כך שהמהלך הזה הוא הוא עצמו עבודת ה’.

שלמה הבין, שכשהוא אומר לאדון חרדה, שלא אכפת לו מהלכה ומגיהנם, אין זה כי באמת לא אכפת לו, אלא כי מאוד אכפת לו מההלכה וכדי שהוא יוכל להמשיך ולקיים את ההלכה ולעבוד את ה’ ולקבל שכר למעלה, עבודת ה’ שלו היא לדבר כך אל החלק החרדתי שלו, אל אדון חרדה, באופן כזה שיגרום לאדון חרדה לעזוב אותו לנפשו (מטפורה) וכך הוא יוכל להמשיך להתפלל בנחת ובכוונה נכונה ובלב טוב.

כמו כן בנוגע לניקיון בשירותים. ביקשתי משלמה לברר אצל הרב שלו מה דורשת ההלכה. גם בנקודה זו שלמה חזר עם דברים ברורים אבל עם חששות, אך הפעם פחות, היות והוא כבר היה מנוסה קצת מההלכה של קריאת שמע.

חזרנו על הסימולציה ומה שעליו לעשות כשאדון חרדה יגיע אליו בנושא זה.

חרדה: לא ניקת מספיק. שלמה: נכון לא ניקתי מספיק. חרדה: אם אתה לא נקי אתה לא יכול לצאת מהשירותים ואתה צריך לנקות שוב פעם. שלמה: אני לא מנקה שוב פעם ואני יוצא לתפילה. חרדה: אם אתה לא מנקה, כל התפילה שלך הולכת לסטרא אחרא. שלמה: אין בעיה, שהתפילה שלי כולה תלך לסיטרא אחרא. חרדה: ואתה תלך לגיהנם: נכון, בגלל זה אני אלך לגיהנם. חרדה: אתה לא בסדר, אתה לא צדיק. שלמה: נכון אני לא בסדר ואני לא צדיק.

כאן כבר היה מובן לשלמה מה הוא עושה. באמת הוא רוצה להיות צדיק ונקי, אבל כל מה שהוא עושה ועונה זה תשובה לחלק החרדתי, לאדון חרדה, וככל שאדון חרדה תוקף אותו, שלמה נכנע לו, ואומר צודק, צודק, נכון, נכון, עד שהחרדה שוככת ונרגעת ועוזבת אותו והולכת לה.

דברתי עם שלמה גם על כך שצריך לזכור שהוא זה לא המחשבה החרדתית. המחשבה החרדתית היא רק מחשבה. מילים שעולים לו בראש. הפרדה בין המחשבות והרגשות שעולות לי בראש לבין מה שהוא אני בעצמי (“הפרדה קוגניטיבית” מעולם ה-ACT).

הגאון מווילנא אומר, שהאדם הוא הרוח. “רוח האדם באדם הוא האדם”. הנשמה היא מתנוססת עליו מלמעלה וזה החלק הרוחני. והנפש היא החלק שבה תלויים כל התאוות והרגשות והמידות.

רוח האדם זה האדם בעצמו החלק הבוחר, האני.

כשעולה מחשבה בראש של חרדה למשל, כמו בנערוויעין, היא מגיע מהנפש, כי הנפש בה הרגשות והמידות והתאוות. עשינו תרגילים שונים לחיזוק כח הבחירה בהם חווה שלמה את ההפרדה בין הרוח לבין הנפש, ומשהכיר בכך שהוא זה הוא, והמחשבות זה לא הוא, והמחשבות החרדתיות של הכפייתיות זה לא הוא, הדבר הביא אותו לחוויה פנימית חדשה בנוגע לזהות שלו ולזהות של החרדות הכפייתיות שלו דבר שסייע לו לדבריו להירגע מחמת המחשבות הללו כי הם אינם אלא מחשבות והדבר התיישב יותר על ליבו עם החוויה של אדון חרדה.

אדון חרדה זה לא אני, אני הוא החלק ההגיוני זה שבה לטיפול ולא רוצה את הכפייתיות המפריע בעבודת ה’ ובשמחה בעבודת ה’.

בפגישת הסיום שלמה דיווח על הריגעות כללית ועל אי הצורך בתרופות, ועל עבודת ושיעורי בית שהוא עושה. הוא עדכן שהחרדות פחתו כמעט לגמרי וכשהם מגיעים הוא משתמש בכלי ההכנעה האקטיבית שמסייע לו מאוד ומפעם לפעם הוא מבין את הכלי הזה יותר לעומק חוויתי.

בכך הסתיים הטיפול וגם התרופות התייתרו (בהוראת הרופא).

קורא יקר! נהנית מהמאמר? ✅ שלח כעת ל-3 מחבריך! 
יש לך דבר כלשהו להוסיף, להעיר, להאיר? אשמח שתכתוב אותו כאן למטה בתגובות! 👇