השמחה בעבודת ה’

מאמר על כעס ושמחה בעבודת ה’ במרחבי יקום חייו של היהודי

חז”ל אומרים בגמרא:

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו, שנאמר: והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך, ואין רעה אלא גיהנם, שנאמר: כל פעל ה’ למענהו וגם רשע ליום רעה.

(נדרים כב, א)

עוד אומרים חז”ל:

רבי שמעון בן אלעזר אומר משום חילפא בר אגרא, שאמר משום רבי יוחנן בן נורי: המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו – יהא בעיניך כעובד עבודה זרה.

(שבת קה, ב)

וְהָא אוֹקְמוּהָ כָּל הַכּוֹעֵס כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה.

(זוהר, פרשת בראשית עמ’ כז, ב)

אמרו חכמים הראשונים: כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים.

(רמב”ם יד החזקה הלכות דעות פרק ב)

מה יש בכעס שהכועס כאילו הוא עובד עבודה זרה?

אבל קודם לכן נשאל, מהו בכלל כעס?

ישנם שני סוגים של בני אדם (בקצוות. ובאמצעם השטח האפור): הכעסן והשמח.

הכעסן הוא לאו דווקא איש שצועק ומטיח דברים כאחד מן העם שבשוק. כעסן הרבה פעמים לובש צווארון לבן וכעסו הוא בכל התנהגותו עם הסובבים אותו.

הוא מתוח בדרך כלל, ערני לכישלונות הזולת, מותח ביקורת על השני, לחוץ, חרדתי מה, מעלה על נס תמיד את המימרות מהם יכול להשתמע – כביכול – לפי תפיסתו, שה’ כועס עליך וממתין לך בפינה לתפוס אותך בקלקלתך, רוממות הביטוי ‘יראת שמים’, הביטוי האציל והנעלה (“יראת ה’ טהורה – עומדת לעד”) בגרונו, כאשר כוונתו אך לפחדים וכעסים של שפן המנענע באזניו מפחד בלתי מוסבר וידוע, חששות ופחדי שווא ושקר, האווירה לידו מלחיצה ועכורה, והוא עוקץ מבלי משים, ולפעמים גם מדבר בשקט ואיננו מרים את קולו אך עקיצתו עקיצת עקרב שקטה, חסר סבלנות וגם כשמראה סבלנות כלפי חוץ אך ניכר שהיא מתוך עצבנות. זהו הכעסן. אדם שיש לו כעס נסתר בלב, חבוי, היוצא תדיר לאו דווקא באופן עממי אלא תכופות גם באופן חסדן ובאצטלה של חכם הרחוק מיראת שמים טהורה.

כל התנהלותו של הכעסן היא התנהלות ששורשה חבוי במידת הכעס והעצבים הטמונים בליבו, והם יוצאים בגוונים שונים ומשונים שהמכנה המשותף שלהם הוא ההרגשה הבלתי נעימה בקרבתו והשתלטנות שהוא מחביא בהנהגתו את עצמו ואת המודרכים על ידו.

על הכעסן דנן כותב מרן החזון איש:

מן המפסידים היותר עיקריים, היות מלמד לרבים בלתי שלם במידותיו. המחנך הבלתי שלם, הפסדותיו כפולים: בצד אחד אינו יודע תורת המוסר ואינו יודע על מה להקפיד, ומשגרם (=משגר אותם) בהנהגות מגואלות על פי תורת המדות מבלי משים, ואף אם לקחו טוב ונכון, אחרי שאין תוכו כברו אין דבריו נכנסין אל לב החניך ולא עוד אלא שלומד ממעשיו יותר משיעוריו והתייחסות הרב לתלמידיו דורשת תכונות תרומיות ומיצוי המידות וכאשר מיסר את תלמידו בביטוי גס וזעקת רוגז על העול אשר עשה, מתערב כאן רע וטוב – אם יש כאן תועלת תוכחה והחניך מתעורר על חטאו וגומר בלבו שלא לשנות חטא זה, יש כאן ענין רע שהחניך מתרגל בגסות ובקפדנות המקבל מרבו שרואהו משמש במגונות אלו בשעת תוכחתו וגדול שימושה יותר מלימודה, והתלמיד מחקה תמיד את רבותיו ועל הרוב גם התוכחה לקויה כשמתלווה עמה ממדות הלא טובות וכאשר יתמיד החניך לעמוד לפני מחנך בלתי שלם, יתמיד לנחול מדות הרעות מן המחנך ובהיות המחנך מחזיק עצמו לאיש השלם כליל מדות הטובות וכל גנותות שעושה, הן נעשות בגאוה ובוז, גם חניכו מתרגל בתעתועיו לעשות תועבות על טהרת תרומה והמחנך הזה יפרה וירבה תולדותיו כדמותו וכצלמו, ובהיות המחנך ריק מחכמת התורה בעמל ההלכה ונכשל על ידי זה בצללי התנגדות לבעל הלכה נוחל ומנחיל גם לחניכיו פרי עונו.

(ספר אמונה ובטחון לחזו”א, ד, טו)

לעומתו מוצב האדם השמח.

אדם שמח אין הכוונה שיש לו חיים טובים והכל מסתדר לו בחייו ולכן הוא שמח. הרבה פעמים זהו להיפך ממש. יכול להיות אדם שמח שהצרות עולות ומשתרגות על צווארו והחיים בלתי אפשריים עבורו, אבל הוא שמח. למה הוא שמח? כי יש לו פנימיות המייצרת עבורו תדיר שמחה, ועליו אומר בעל החובות הלבבות “החכם אבלו בליבו וצהלתו על פניו” לאמור, למרות סיבלו החיצוני הבא עליו מבחוץ, הוא עצמו בפנים נותר בשמחתו, והגם שיש לו צער בלב, ‘אבלו בליבו’, אבל אין הוא כועס אלא שמח, ‘צהלתו על פניו’, צהלה המבטאת את העולם הפנימי שלו המזין ומניע אותו.

אדם שמח הוא לאו דווקא אדם שרוקד ומחייך תדיר, אלא הוא אדם שחווית הקיום שלו והחוויה שהוא משדר לסובביו היא – שמחה.

הוא מוחל וסולח למשובותיהם של בני אדם, מבין לבהמתו שלו וממילא לבהמת זולתו, ‘יודע צדיק נפש בהמתו’, הוא משדר סביבותיו אווירה של בדיחות הדעת וחיוך נסוך תכופות על פניו, הוא מלבב ונעים להיות בחברתו. השהות במחיצתו מרגיעה ומשחררת. חבריו יודעים לומר, שהם חשים את אהבתו הכנה אליהם והשמחה שיש לו נדבקת בהם והם אוהבים לשמוע את דבריו ואת תוכחותיו הנאמרים בגובה העיניים בלא בדל של רגש ביקורת ותקיפות.

השמח משרה סביבותיו אווירה חיובית, ובקרבתו הלב בשל לקבל יראת שמים טהורה, לעלות ולהתעלות נוכח פני ה’ באהבה.

השמח דבוק בה’, ואילו הכועס העצבני מרוחק מה’ והוא כאילו עובד עבודה זרה.

מדוע הכועס דנן כאילו הוא עובד עבודה זרה?

נבחן מהי עבודה זרה? עבודה זרה היא עבודה לאל אחר במקום לעבוד את ה’ אלוהי ישראל. אם כן כשאדם מרוחק מה’, אף על פי שהוא משתמש בפסוקים, במשפטים מספרי מוסר ובתוכחות ששורשם ביראת שמים טהורה עומדת לעד אבל בפיו ובליבו הכועס הם נעשים ליראת שמים לא טהורה, הוא כאילו עובד עבודה זרה כי הוא רחוק מה’ וכאילו הוא עובד אל אחר, לא את ה’ אלוהי ישראל.

אך נשאל, מדוע הכועס דנן מרוחק מה’ אפילו שהוא מדבר בשם ה’ אלוהי ישראל?

התשובה כתובה בדברי אדוננו דוד המלך ע”ה ובדברי חז”ל.

דוד אומר:

הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו עֹז וְתִפְאֶרֶת בְּמִקְדָּשׁוֹ.

(תהלים צו, ו)

ועוד הוא אומר:

הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ.

(דברי הימים-א טז, כז)

וחז”ל תיקנו בשבע ברכות של חתנים את הברכה “בא”י אמ”ה שהשמחה במעונו”.

אם כן, נמצא איפוא שבמקום של ה’ ישנה רק שמחה, הוד, הדר, עוז וחדווה ותמיד יש שמחה במעונו של ה’.

ועל זה אמר עזרא הסופר ע”ה לעולי בבל בראש השנה:

וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה’ הִיא מָעֻזְּכֶם.

(נחמיה ח, י)

וכוונתו לדברי דוד ע”ה האמורים, שבמקום של ה’ ובמחיצתו יש רק עוז וחדווה ועל זה אומר להם עזרא, החדווה שיש במקומו של ה’ היא המעוז שלכם, החזיקו בחדווה זו של ה’ והיא תהיה מעוזכם וחוזקכם.

כעת מובן. הכועס דנן, כל הנהגתו ומצביו הם פעולות המרחיקות אותו מה’, היות והוא מנסה להתקרב לה’ על ידי מידת הכעס הטמונה בשורש תנועותיו אבל דווקא משום כך הוא אינו מתקרב אל ה’ אלא רק הולך ומתרחק הולך ונאבד מקרבת ה’, כי במקומו של ה’ יש רק הוד והדר, עוז וחדווה, שמחה ונחת, כי השמחה במעונו, וזהו הרי היפך מצבו ושורש מעשיו והנהגותיו של הכועס דנן.

אם אדם רוצה להתקרב אל ה’, שורש אישיותו צריכה להיותו אישיות שמחה, רגועה ומלבבת שנעים להיות בקרבתו ולשהות במחיצתו, “אבלו בליבו וצהלתו על פניו”, ישראל אשר בך אתפאר, שאז הוא מתקרב אל ה’ כי הוא נמצא דבוק בה’ שגם אצלו עוז וחדווה במקומו והשמחה במעונו, אבל אדם ששורש פעולותיו ומניעיו הם ממידת הכעס, העצבות, הדכדוך, העצבים והמתח, הוא רחוק מאוד מה’ כי אצל ה’ עוז וחדווה במקומו והשמחה במעונו.

ובלשונו של רבי חסדאי קרשקש רבו של בעל העיקרים:

ואולם למה שהתבאר במה שאין ספק באמיתותו, היותו הפועל האמיתי לכל הנמצאות בכונה ורצון, והוא המתמיד מציאותם בהשפעת טובו תמיד. ולזה מה שתיקנו “המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית”, וכמו שיבוא במאמר השלישי בג”ה, הנה במה שישפיע מהטוב והשלמות ברצון וכונה, הנה אם כן הוא אוהב ההטבה והשפעת הטוב בהכרח. והיא האהבה. כי אין האהבה זולת ערבות הרצון, והיא השמחה האמיתית. כאמרו, “ישמח ה’ במעשיו”. פרוש, שהשמחה במעשיו, והיא בהשפעת טובו להם בהתמדת מציאותם על השלם שבפנים. ומזה הצד אמרו ז”ל במקומות (יבמות סד, א) שהקב”ה מתאוה לתפילתן של צדיקים. ורצו, שלמה שהערבות והשמחה אצלו בהשפעת הטוב, והיה הטוב השלם שאפשר לאדם שידבק בשם, שזהו סוד התפילה, וכמו שיבוא בגזירת הצור, הנה כשימשך הטוב הזה ממנו הוא ערב אצלו. ועל צד הרחבת הדיבור, כביכול כאלו מתאוה לו. וההפך בהפך. כי ידיעת ההפכים אחת. והנה יהיה מטבע הברכה “שהשמחה במעונו” כפשוטו. ולא יצטרך לשיתוף ‘מקום’ שיאמר על מדרגתו. אבל לפי שהשמחה הזאת משותפת לבורא יתברך, בהשפעתו מהטוב, ולנבראים, במה שיקבלו מההשפעה; הנה אם כן, השמחה האמיתית היא במעונו, כלומר במשכנו, על צד הרחבת הדיבור. וירצו, במלכותו, מלכות שמים, אשר שמוהו משכן לרוחניים.

(ספר אור ה’ – מאמר א כלל ג – פרק ה)

מתוכנם של דברים אנו למדים שעיקר עבודת ה’ של האדם – היא השמחה והחדווה, שאז אדם מתקרב אל ה’ ומתרחק מכעס ועבודה זרה שכל ענינה כעס ועצבות.

ומעתה מובנים דברי הגר”א הכותב:

דרגא דסטרא אחרא הוא עצבון, ודרגא דקדושה הוא שמחה.

(פירוש הגר”א להיכלות, זוהר יהל אור, דף לא טור ב)

כשיש עצבות וכעס, אומר הגר”א, אנו רחוקים מה’ ואזי נותרים עם הס”א ל”ע, אבל כשיש שמחה, ושורש המעשים הם שמחה אזי נמצאים קרובים אל ה’ בדרגא דקדושה, ולכן ה’ מכונה ‘הקדוש ברוך הוא’ על שם קדושה זו.

ולכן כל כך הרחיבו חכמים תמיד בחיוב השמחה, והזהירו שכל הדברים הרעים באים בעקבות ביטול השמחה ועשיית המעשים מתוך ‘ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל’ לשון יגיעה וכעס, שאז מגיע ‘תחת אשר לא עבדת את ה’ אלוהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל’.

ולכן עיקר עבודת ה’ היא לעבוד על מידת השמחה. ואין הכוונה לחייך ולבצע פעולות כביכול של שמחה אלא יש כאן עבודה ארוכת טווח של שנים, שאדם מפתח את אישיותו להיות אישיות נעימה חביבה שמחה ומשמחת, ואם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך, וכל הברכות האמורות בתורה באות על האדם שפיתח בעצמו את השמחה, ושכל עבודת ה’ שלו היא מתוך נועם חיבה שמחה וידידות.

וכעת שאנו נמצאים עדיין בימי השבעה של רבנו ר’ גרשון אדלשטיין נזכיר, כי כל הבא במחיצתו הרגיש וחווה את השמחה ואת הידידות, את הרוגע ואת השלווה, וכל זה הוא פעל ועשה בעצמו על ידי עבודת המוסר מתוך ספרי מוסר לאורך שנים, כפי שהוא העיד על עצמו, וכמו שמספרים גם התלמידים, שהמקום לנוס אליו מפני הלחץ החברתי בישיבה וקנאת סופרים ועמל וחוסר רוגע, היה תחת כנפיו של ראש הישיבה! והיו באים לביתו ושם נרגעים מהתחרות והלחץ ומוצאים במקומו שלווה, מקום לנפש ורוגע לרוח (יתד השבוע, בהעלותך תשפ”ג). כזה היה הגדול שאיבדנו. היתה שמחה במקומו, וממילא הוא היה דבוק בה’, וכאשר עלה למעלה רוחו דבקה במקומה בו היא היתה, בעוז וחדוה במקומו ובמעון השמחה של ה’, כי כן הוא היה כל ימיו וכן השפיע על כל תלמידיו וסובביו, יהי זכרו ברוך לעד.

יש להזהר שלא ישפיעו דבריך לנטייה כי דרך התורה כבידה וגודרת בפני תענוגי החיים, ולכן מן הראוי למעט את הדיבור בחובות התורה, אך הדיבור ראוי להיות מרנין לב ומשמח ונוטה אל הנעימות ורגשי החיים, כראוי להמשיך לב נעורים בעבותות אהבה, ולב רצוי ושמח נקל לנהל באורח חיים למשכיל, וחלילה לגרום עצבת רוח שהוא היסוד של היצר להתעות את האדם מן המסילה.

(חזון איש, שו”ת וגנזים ג, טו)

קורא יקר! נהנית מהמאמר? ✅ שלח כעת ל-3 מחבריך! 
יש לך דבר כלשהו להוסיף, להעיר, להאיר? אשמח שתכתוב אותו כאן למטה בתגובות! 👇